מחנה אפרים - א מה

הרמב"ן אינם יוצאים לחולין אפי' ע"י דמים ולפי זה יש לחוש למ"ש מהריק"ו. אבל עדיין נראה לקיים המנהג משום דכיון שנהגו כך ה"ז כמי שהתנה מעיקרא ופירש שמקדיש אותם בתנאי שכל זמן שיצטרך וירד מנכסיו שיצא לחולין וכיוצא בזו אמרי' בפ' המקבל גבי ר"מ היה דורש לשון הדיוט כלומר שכל דבר שנהגו ההדיוטות לעשות אע"פ שזה עשה בסתם ע"ד המנהג קא עביד וכמי שפירש דמי

איברא דהיא גופא צריכ' לן רבה אי כשפירש זה בהדיא שמקדיש אותם בתנאי שיהא קדוש ולזמן שיצטרך להם שיצאו לחולין אי מועיל התנאי דמי אמרינן כיון שחלה עלייהו קדושה שעה אחת תו אין הקדושה פקעה בכדי כדאמרינן בפ"ד דנדרים דאינה קדושה יוצא' בכדי ואפילו הקדיש לזמן ואע"ג דרבא מחלק שם בין קדושת הגוף לקדושת דמים דקדושת הגוף אינה יוצאה בכדי אבל קדושת דמים יוצאה בכדי. ולכאורה נראה שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל מ"מ הא הראב"ד ז"ל פליג ע"ז בהלכה מ"ה וכתב דאפילו בקדושת דמים אזלינן לחומרא אי משום דר"פ פליג עליה דרבא אי משום דקם רבא בתיובתא דפריך ליה אביי ושתיק וזה נראה שהוא דעת רש"י ז"ל בפ' בכל מערבין עלה דההיא דבעי רבא אמר ככר זה היום יהא קודש ולמחר חול פי' רש"י ז"ל תהא חול על מעות שיש לי בביתי משמע דס"ל דאפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי. ועוד דהכא גבי תשמישי קדושה כיון דאינהו גופייהו חזו לקדושה לאו קדושת דמים קא חשיב אלא קדושת הגוף וראיתי להתוס' בפר' בני העיר גבי בתי כנסיות שבבבל ע"ת הם עשויים שכתבו דאין התנאי מועיל אלא לאחר חרבנן אבל לא בישובן ודוקא בב"כ שבבבל הוא דמועיל התנאי משום שאין קדושתן קדושת עולם שהרי לעת בא גואל מפקע קדושתן אבל ב"כ שבא"י לא מהני בהו התנאי שקדושתן קדושת עולם ע"כ הרי נראה מדבריהם דאפילו ב"כ שבבבל שאין קדושתן קדושת עולם אין התנאי מועיל אלא לאחר חורבנן אבל לא בזמן דחזו לקדושה וה"ה בהני רמונים או שאר תשמישי קדושה לא יהא מועיל התנאי שפעמים יהיו קודש ופעמי' יהיו חול וכ"ש בהני רמוני' שקדושתן קדושת עולם

איברא דיש לדחות ולומר דלא דמי תשמישי קדושה לההיא דנדרים דאמרו דאין התנאי מועיל משום דהתם בדיבור בעלמא שאמר שיהא קדש חל עלייהו קדושה ותו אינה קדושה יוצאה בכדי אבל הכא בתשמישי קדושה כל שמתנה ואומר שפעמים יהא קדש ופעמים יהי' חול אין קדושה חלה בהם דאנן בעינן בתשמישי קדושה הזמנה ומעשה כדי שתחול עליהם קדושה ואי בציר חד מינייהו לא חלה עלייהו קדושה והכא כל שאינו מזמינם לעולם לקדושה לא מיקרי הזמנה וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה המיוחסת סימן ר"ס וז"ל אבל אם היה דעתם מתחלה שפעמים יהיו קדש ופעמים חול לא מיקרי הזמנה וה"ל כצר בי' ולא אזמני' וכן כתב המרדכי בריש פרק בני העיר שהזמנה לא מיקרי אלא בהזמינם לעולם אבל אם לפי שעה הקדיש הכל לפי תנאו כדאמרינן ב"כ שבבבל ע"ת הם עשויים. וכתב הר' ב"י בסי' קנ"ג דהדין דין אמת ולכאורה היה נלע"ד להביא ראיה לזה מההיא דאמרינן בפרק הקומץ דתפילין של ראש יכול לעשותן של יד ומוקי לה בחדתי ופריך ולמ"ד הזמנה מילתא היא מאי איכא למימר ומשני בדאתני עלייהו אלמא דתנאי מועיל להורידן מקדושתן משום דכיון שהתנה לא חשיבא הזמנה וה"ה לדידן דבעינן הזמנה ומעשה דכל שהתנה בציר הזמנה ולא חיילא עליהו קדושה וכ"כ הב"י בסי' מ"ב משם הגאון מהרי"א ז"ל. ואין להקשות לפי זה א"כ אמאי לא היו נכנסים האמוראים בבתי כנסיות שבבבל בחמה מפני החמה אלמלא דשמעתתא בעייא צילותא והלא כיון שהתנה עלייהו מעיקרא לא חלה עלייהו קדושת ב"ה איכא למימר דמחמרי אנפשייהו הוי ולישנא דגמרא הכי דייקא דקאמר ואעפ"י כן אין נוהגין בהן קלות משום שאין זה דרך ארץ שמקום שמתפללים שם ינהגו בהם קלות ראש א"נ הוה קים לאמוראים שלא היו מתנים אלא בלאחר חרבנן אבל בישובן היו רוצים שתחול עליו קדושה לגמרי ככל דיני ב"ה וראיתי בהגה' אשירי שפי' כתירוץ קמא שכתבתי אבל קשה עליו דאי בכי האי גוונא לא חלה עליו קדושה משום דלא מיקרי הזמנה א"כ אמאי צריך במכרן לעלויי הדמים כיון דליכא בהו קדושה. ויש ליישב ולומר דמאי דבעינן עילוייא לאו משום דחלה קדושה על ב"ה אלא משום דאסור לשנותו שלא מדעת בני העיר וכה"ג צריך אתה לפרש בההיא דגבו מעות לב"ה כדמוכח מדברי הרא"ש בתשובה

ודאתן עלה לידן מכל מ"ש דלדעת התו' והרא"ש לא מהני תנאי בתשמישי קדושה שפעמים יהיו קדושים ופעמים יהיו חולין ולזה נוטה פשט דברי הגאון רב האיי ז"ל שהביא הר"ן ולדעת ראבי"ה שהביא המרדכי והרשב"א ז"ל בתשו' התנאי מהני משום דכל שהתנה להשתמש בה חולין לפעמים לא חלה עליה קדושה לגמרי משום דליכא הזמנה והוי כצר בי' ולא אזמני' ולדעת התוס'. נראה דאפילו הכי מיקרי הזמנה וחלה עליה קדושה ותו אין התנאי מועיל להשתמש בו חולין כיון דחלה עליה קדושה שעה אחת ול"ד לההיא דירושלמי שהביא ראבי"ה שמתנים על התיב' להשען בה או להניח שאר ספרים דהתם כל שהתנה כך דמי לאומר איני בודל מהם כל בין השמשות מהיות כחי וזכותי בהם דמהני גבי נויי סוכה דנמצא דלא בטלינהו לגבי סוכה מעולם אבל באומר ששעה אחת יהי' קדוש ואחר כך לכשירצה ישתמש בו חול כמו ב"ה דע"כ הם צריכים שתחול עליו קדושת ב"ה בשעת תפלה לא מהני כמ"ש הר"ן שם בפ' המביא דכיון דפעם אחת בטלו לגבי סוכה לא מהני בי' תנאה. ואפילו לסברת הטור שם דפליג אהר"ן וסובר דתנאי לכשארצה מועיל היינו משום דבשעת ביאת היום שהיתה קדוש' צריכ' לחול עלייהו לא הוציא כחו וזכותו מהם שגם היא בכלל כל זמן שארצ' אטול מהם. אבל הכא בתשמישי קדושה שאומר שפעם א' יהי' קדש כיון שחלה עליו קדושה שעה א' אינו יכול אח"כ להשתמש בו חול אפילו התנה מעיקרא והשתא בהני רמונים שנוהגים למוכרם כשירדו מנכסיהם אפילו תימא דדעתם היה מעיקרא הכי ואפילו לא פירש כאלו פירש דמי שע"ד המנהג הוא עושה מ"מ לדעת התוס' והרא"ש הזמנה כה"ג שאינה לעולם אלא לפי שעה מיקרי הזמנה ומכי נתנו על הספר אפי' פעם א' חלה עלייהו קדושה ולדעת הרשב"א וראבי"ה לא חלה עלייהו קדוש' משום דכל שאינו מזמין לעולם אלא לזמן לא מיקרי הזמנה ופשטא דסוגיא דפ' הקומץ הכי משמע וההיא דנויי סוכ' דלא מהני בהו תנאי התם שאני משום דלא בעי הזמנה ותדע דגבי עצי סוכ' אפילו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות חלה עלייהו קדושה וטעמא משום דגילה לנו הכתוב דאע"ג דסוכה אינה אלא לפי שעה קדושה חלה עליה ואפילו תימא כסברת התוס' והרא"ש דהני רמונים אפילו לא הקדישם לעולם אלא לזמן קדושה חלה עלייהו מכי נתנם ע"ג הספר ואין יכולים למשכנם מ"מ כל שמכרם פקע מינייהו קדושה כמו מכרו זט"ה במעמד כל אנשי העיר דיצאו לחולין החפץ והדמים ה"ה ביחיד כמ"ש הרא"ש ז"ל. ואע"פ שלדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אפילו כי מכרו זט"ה במעמד א"ה הדמים מיהא נתפסים בקדושה ולא יצאו לחולין עדין אפשר לומר דכל היכא דהתנה עלייהו מעיקרא מודה הוא ז"ל דמועיל התנאי. וה"ה בהני כיסי של תפילין שהם מזוהבות מועיל התנאי להוציאם לחולין לכשישנה ואפי' לדעת התוס' כיון דתו לא חזו לקדושה ואפילו בלא התנה לדעת הרא"ש והטור היחיד יכול להוציאן לחולין ולדעת הרמב"ם ז"ל צריך עילוייא ואם התנה על תשמישי קדושה ואמר לכשארצה הרשות בידי לעשות כרצוני אפשר דמועיל אפילו לדעת התוס' ול"ד לב"ה דלא היה מועיל משום דגבי ב"ה ע"כ הם צריכים שתחול עליו קדושה בשעת התפלה. וראיתי עכשו שנתפשט המנהג שהיחיד והצבור ממשכנים רמוני ב"ה. ולכאורה נראה דטעות הוא בידם דאפילו זט"ה במא"ה אינם יכולים להפקיע קדושתייהו אלא ע"י מכירה אבל אגורי ומשכוני אסור אבל מדברי הר"מ ז"ל שכתב תשמישי קדושה הם ואסור להוציאן לחולין נראה דכל שאינו מוציאן לחולין אלא שמוכר אותן לנהוג בהם קדושה שרי לאשתמושי בדמייהו ה"נ יכול למשכנם שהרי בקדושתן הם עומדים וכי אמרו בגמ' אגורי ומשכוני אסור היינו שממשכנם