מחנה אפרים - א מד

עד ר' ייסא אמר א"צ להפריש אחרים תחתיהן דאמר ר' חנינא כל המצות עד שלא באו ליד הגזבר רשאי אתה לשנותן וכ"כ בפשיטות בהגה' מרדכי דכתובות וכיון שכן נראה דלענין הלכה נקטינן כסברת ר' ברוך מכיון דמהר"ם והרא"ש והגהת מרדכי דבתראי נינהו הכי סברי וסוגית הירושלמי ג"כ אזלא כותייהו ולפי זה בנ"ד ג"כ הגם דמעיקרא כשהקדיש היה ע"ד שיתנו הריוח לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה מ"מ כיון דבתר הכי נמלך ורצה שיתנו לת"ח אחד כדי שילמוד לתלמידים מה שעשה עשוי וכמ"ש. ואם לחשך אדם לומר דבנ"ד הרי הוא כאלו מטו ליד גבאי מעיקרא כיון דזיכה את הדמים לעשרה ת"ח שילמדו בישיבה וכל היכא דמטו ליד גבאי תו לא הוה מצי לשנותם ואפילו לדבר מצוה כדמוכח מהירוש' שם אינו כן דלע"ד נרא' דלא הוה בזכי' זו ממש שהרי לא היו הת"ח שילמד בישיבה מבוררים מי הם כדי שיזכו בהם דאין אדם מצי לזכות למי שאינו מבורר וידוע שיזכה בהם וכמ"ש מהרימ"ט ז"ל בתשובה ואע"ג דמכי אתו ליד הגבאי זכו בו עניים ומשמע אפילו בשאין העניים מבוררים כמו שהוכחתי במקום אחר גבאי שאני משום דידו כיד כל העניים אבל אדם אחר לא כדמוכח מהירושלמי דלא קא חשיב לר"ח בר אבא גבאי ואע"ג דיהבו לי' בידי' למפלגן ליתמי הואיל ולא היה גבאי קבוע ומיוחד מעיקרא וכמ"ש הרב מהריט"ץ בסי' ע"ט. ואף אם ת"ל דכל שזיכה אותם לעניים ע"י אחר זכו ביה עניים דהשתא נעשה זה גבאי לעניים במעות אלו וכדמשמע לכאורה מדברי הרשב"א בסי' תרנ"ו ומדברי הרמב"ן ז"ל במלחמות ג"כ גבי ההוא עובדא דתקע לחבריה. וקצת איכא למידק הכי מתלמודא דידן פ"ק דקדושין בשמעתין דאגב דבעי לאוכחא דשדה לאחד ומטלטלין לאחד דקני ממעשה דר"ג שאמר ועישור אחר שאני עתיד למוד נתון לר"ע כדי שיזכה בו לעניים ומקומו מושכר לו ודאי לי' דשאני ר"ע דיד עניים היא ופירש רש"י ז"ל הואיל וגבאי הוה ע"כ הרי דלא איצטריך להאי טעמא דגבאי הוה אלא משום דלא תהוי כשדה לאחד, ומטלטלין לאחד הא לאו הכי בלאו טעמא דגבאי הוה אמינא דמכי מטו ליד ר"ע כאלו אתו ליד עניים ממש. והא דבירושלמי לא קא חשיב ליה גבאי לרחב"א איכא למימר דכי יהבו ליה מעיקרא לאו לחלקם הוא עצמו הוה אלא כדי לאמטויינהו ליד הגבאים הוה דנמצא שלא נתכוין מעולם רחב"א לזכות ליתמי ולארמלתן ולהכי אזל ופלגינהו לרבנן אבל בעלמא כל שאמר לאחד זכי בסלע זו לעניים מהשתא נעשה זה ידו כיד העניים ואפילו אי לא היה גבאי מעיקרא מ"מ נידון דידן לא הוי הכי משום דאע"פ שזיכה אותם מעיקרא ע"י אחר עדיין נשארו המעות בידו שהוא עצמו היה המפקח בהקדש והכל לפי ראות עיניו דנמצא שהוא עצמו היה הגבאי ולא אותם אחרים שזיכה על ידם שהרי לא השאיר בידם שום דבר כדי שיקראו גבאי' וכיון שכן הוא נסתלקה ג"כ הזכי' ממילא וכמ"ש

ובר מן דין נראה לע"ד דע"כ לא קאמר הרמב"ן ז"ל דנעשה זה השתא גבאי לעניים בסלע זה אלא בדיהיב ליה בידים שיזכה לעניים סתם דנעשה ידו של זה כיד כל העניים אבל אי יהיב ליה בידים שיזכה לעניים שנים או שלשה שאינם מבוררים לא שייך לומר הכי כיון דהוא עצמו לא ידע לאיזה מהם נעשה גבאי ואין כאן זכיה ומה גם בנ"ד שנראה דמה שעשה המקדיש מעיקרא לתת הריוח לעשר' ת"ח היה בטעות דסבור היה שימצאו שם עשרה ת"ח שישבו בישיבה והרי ביקש ולא מצא כאשר העיד ובא חד מגדולי הכפר עד שמחמת זה נמלך המקדיש לשנות את ההקדש דאין לומר כיון דמעיקרא כשהקדיש סתם דבריו ואמר שיהי' לעשרה ת"ח שישבו בישיבה כונתו היה שילמדו שם בישיבת עראי כמו שלומדים בשאר הישיבות שעה אחת ביום או פחות ולהכי בלבד אפשר שהיו נמצאים שם עשרה אנשים. ומה שאמר אח"כ שבדעתו היה שילמדו שם בישיבת קבע הויין דברים שבלב ודברים שבלב אינם דברים לאו הכי דכל כה"ג דנ"ד דאיכא הוכחה למלתא לאו דברים שבלב בלבד הוו שהרי הענין מוכח מתוכו כמו שאמר מדבנה להם בית המדרש וכל תשמישיו כאשר נדר ובא מעיקרא לבנות להן בית המדרש דזה מוכיח שלא היתה כונתו מעיקרא לישיבת עראי דא"כ לא היה צריך להוציא הוצאות לבנות להם ב"ה. ואפילו אי עדיין אין זו הוכחה גמורה והדבר שקול מ"מ כל שפירש דבריו אזלינן בתר כוונתו כיון דאינו סותר דבריו דמעיקרא ואינו אלא כמפרש ועוד דאיכא למימר דגם מעיקרא פירש דבריו בהדי' כמו שאמר אח"כ אלא שלא הוצרך להעלותם בכתב מכיון דהוא עצמו היה פקיד וגבאי בהקדש וראיה לזה מדזה כמה שנים בתר הכי היה המקדיש נותן הריוח לת"ח אחד ולא ערער שום אדם על זה לא אנשי הכפר ולא הת"ח שבתוכה דמדשתקו אודויי אודו לדברי המקדיש כאשר אמר. עלה לנו מהאמור דמה שנמלך המקדיש לשנות את ההקדש כדי ליתן הריוח לת"ח אחד שילמוד לתלמידים הרי הוא קיים בפרט שיש יותר מעליותא בזה שילמוד תלמידים כל היום אשר בהבל פיהם העולם מתקיים ממה שילמדו עשרה ת"ח שעה אחת או חצי היום הנלע"ד כתבתי

סימן יב על מה שנוהגים שמשימים רמונים על גבי ס"ת ואח"כ כשיורדים מנכסיהם מוכרים אותם לחולין הרב מוהריק"ו שורש קס"א קרא תגר ע"ז המנהג דמדינא דגמרא כיון שנתנם על הס"ת חלה קדושה עלייהו כדאמרינן פרק נגמר הדין כיפה שהוא טמא מדרס ונתנתו לספר טהור

ולכאורה היה נראה לקיים המנהג ע"פ מ"ש הרא"ש ז"ל בפ' בני העיר דס"ת של יחיד יכול למוכרו ואפילו למשתי ביה שיכרא ולא בעינן עילוייא הדין יחיד הוי כמו ז' טובי העיר דיכולים להפקיע קדושתייהו ה"נ בהני רמונים יכולים הבעלים כל אימת שירצו להפקיעם מקדושתם משום דעל דעתם הוקדש איברא דלפי דעת הר"מ ז"ל דס"ל דאפילו זט"ה במעמד אנשי העיר אינם יכולים להפקיע קדושתייהו בכדי אלא הדמים נתפסים בקדושה וכי אמרו שם אבל מכרו זט"ה בא"ה אפילו למשתי בי' שיכרא היינו לומר שיכולים להפקיע קדושת המקום שישתו שם שיכרא בב"ה אבל הדמים נתפסים בקדושה א"כ ה"ה ביחיד המוכר את שלו שאינו יכול להוציאם לחולין וליהנות מן הדמים וכ"נ מדבריו בהלכ' ס"ת שכתב הרימונים תשמישי קדושה הם ואסור להוציאם לחולין אלא א"כ מכר אותם לקנות בדמיהם ס"ת עכ"ל משמע מדבריו דאיירי אפילו ביחיד המוכר את שלו וכך הבין מדבריו הטור בי"ד וע"כ צריך אתה לפרש כן דלא עדיף יחיד המוכר את שלו ממכרו זט"ה בא"ה דכתב הרמב"ם דהדמים נתפסים בקדושה. ולכאורה סוגייא דשמעתין הכי אזלא דקא' האי בי כנשתא חלופי וזבוני שרי מתנה אסור דבמאי תיפקע קדושת' ופי' לה הרי"ף דמיירי במכרו זט"ה בא"ה ואפ"ה קאמר במאי תיפקע קדושתי' משמע דאין יכולים להפקיע קדושה לגמרי אפילו במעמד א"ה אלא ע"י מכירה משום דהדמים נתפסים בקדושה וחלה קדושת החפץ על הדמים. הן אמת דלפי זה יש להקשות ע"ד הרא"ש דגם הוא פי' דהא דאמרה מתנה במאי תיפקע קדושתי' איירי אפילו כי מכרו זט"ה בא"ה ואיהו ז"ל פי' דכל שמכרו זט"ה בא"ה המקום והדמים יצא לחולין וא"כ מאי קאמר מתנה במאי תיפקע קדושתי' והלא ז' טובי העיר יכולים להפקיע הקדושה בכדי

וראיתי להר"ן ז"ל דאזיל בשיטת הרא"ש וכתב דאע"פ שכחם של בני העיר במעמד כולם יפה דהמקום והמעות יצאו לחולין מ"מ אינם יכולים להפקיע קדושה בכדי אלא צריך שיחול תחילה קדושת ב"ה על הדמים ואח"כ יתנו על הדמים להוציאם לחולין כיון דהוו קדושה שניה ולע"ד הם דברים רחוקים ויותר נראה כמ"ש דהרי"ף בשיטת הרמב"ם ז"ל קאי ומה גם כיון דהר"מ ז"ל היה תלמידו איהו קים ליה בשיטת רבי' יותר מהן. והרמב"ן ג"כ כתב דדוקא קדושת ב"ה הוא דיכולין להפקיע קדושתו לגמרי משום דב"ה אין בו אלא קדושת תשמישי מצוה אבל שאר תשמישי קדוש' כגון רמונים שמניחים ע"ג ס"ת או כיס של תפלין אינם יכולים להפקיע קדושתייהו אלא שיש חילוק בין דעת הר"מ ז"ל לדעת הרמב"ן ז"ל דלפי דעת הרמב"ם נראה דתשמישי קדושה יוצא לחולין ע"י דמים והדמים יעלו לקדושה ולדעת