מחנה אפרים - א מא

הוי חזרה אלא שכך נתכוון מתחל' אבל יש לנו להבין דבפרק מרובה דף ע"ג פריך וכי אית לי' לר"י תוך כ"ד כדיבור דמי שאן האומר ה"ז תמור' עולה ר"י אומר אם לכך נתכוון מתחלה דבריו קיימים ואם כנמלך לא אמר כלום והוינן בה פשיטא ומשני לא נצרכה אלא לתוך כ"ד מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי קמ"ל אלמא לית ליה תוך כדי דיבור כדיבור דמי ומשני תרי תוך כ"ד הוו חד אית לי' וחד לית לי' ע"כ מוכח משום דליכא חילוק מהקדש לשאר דברים וכל תוך כדי דיבור יכול לחזור וכבר ראיתי להבש"ך שהשיג ע"ד הרמב"ם מהאי סוגיא ודחה דברי הרמב"ם בשתי ידים ואני אומר אם תלונתו תלונה לא על הרמב"ם בלבד היא כי מסוגיית זבחים שהבאתי מוכח בהדיא כדברי הרמב"ם. ומה שהקשה מסוגיית מרוב' לע"ד לק"מ כד דייקינן הסוגיא במקומה שם בתמורה דקאמר שם מ"ד תוך כדי דיבור כדיבור דמי והאי עיוני הוא דקא מעיין דלכאורה איכא למידק דאמאי איצטריך להאריך ולומר והאי עיוני וכו' ואמאי לא סגי לי' לומר מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי קמ"ל

אבל לפי דעתינו ה"פ מהו דתימא תוך כדי דיבור כדיבור דמי ואע"ג דחזרה לא מהני בהקדש מיהו אי ס"ל דתוך כ"ד כדיבור דמי לא חשבינן לי' נמלך אלא אמרינן האי עיוני קא מעיין וכו' בה מעיקרא והוי כאלו אמר שני דברים ביחד וכ"פ רשב"ם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קכ"ט יע"ש וכי האי גוונא אמרי' בפרק מי שמת דף קמ"ח גבי ש"מ שאמר לחלוק כל נכסיו אם כנמלך מת וכו' עמד אינו חוזר כלומר דשתק בנתים ופריך ודילמא האי גברא עיוני קא מעיין ולא הוי נמלך וה"נ הכי פירו' דהוה ס"ד לומר דתוך כדי דיבור כדיבור דמי ומתחלה כי אמר תמורת עולה הי' מעיין אם יאמר גם כן תמורת שלמים ועדיין לא גמר בדעתו לעונ' בלבד. וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דוק בלישניה קמ"ל דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי וחשבינן לי' נמלך והשתא פי' דשמעתין דבפ' מרובה הכי הוא דאי ר"י ס"ל גבי עדות דתוך כ"ד כחד עדות דמי כיון שהכל הוא דיבור אחד א"כ גבי הקדש נימא דהאי לאו נמלך הוא אלא עיוני קא מעיין

אבל עדיין נשאר להבין סוגיא אחריתי דאית' פ"ב דנזיר גבי מתני' דהריני נזיר מן הגרוגרות בש"א נזיר וב"ה אומרים אינו נזיר ופריך עלה לב"ש האי נדר ופתחו עמו ומשני ב"ש סברי כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכי אמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אמר מן הגרוגרות לאיתשולי קא אתי וב"ש לטעמייהו דלית להו שאל' בהקדש וכיון דאין שאלה בהקדש אין שאלה בנזירות ע"כ ופירשו התוס' שם לאו שאלה ממש קאמר אלא שמתחרט תוך כדי דיבור משמע דאליבא דב"ה חרטה תוך כ"ד מהני בהקדש וראיתי שם בפירש"י שפירש וז"ל לאתשולי קא אתי דקאמר כשנזרתי לא נזרתי אלא מן הגרוגרות וב"ש סברי דאין טעות בהקדש עכ"ל והרוא' ירא' דאינו מפרש כפי' התוס' דכי אמר מן הגרוגרות להתחרט קא אתי אלא ה"פ דב"ש ס"ל דהאי גברא כשאמר הריני נזיר משמעותי' לנזירות ודאי דאין אדם מוציא דבריו לבטלה ומכי אמר הריני נזיר הרי הוא נזיר וכי אמר אח"כ מן הגרוגרות ה"ז בא לאתשולי ולומר דטועה הי' כשנזר ואין טענת טעות בהקדש

ועלה בידינו דהעיקר כדברי הרמב"ם והתוס' ז"ל דגבי הקדש ליכא חזרה אפי' בתוך כ"ד ולפי הטעם שכתבו התוס' שם בפרק החוד' משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היה נראה דה"ה באומר סלע זו לצדקה לעניים שכתב הטור בהלכות צדקה דאמירתו לגבוה כמסירתו יע"ש וכ"כ הרא"ש בתשובה בכלל כ"ח והריטב"א במסכת קדושין והרא"ה ז"ל עיין מש"ל סי' ב' א"כ כי אמר נמי סלע זו לצדקה לעניים מיד זכו בי' עניים ותו לא מצי לחזור אפי' בתוך כדי דיבור והרב ב"י בח"מ סי' קכ"ה הביא משם הרא"ש וכמה מרבוותא דאפי' כשהמשיך או מסר לחבירו יכול לחזור בו תוך כ"ד.. והשתא צריך להבין דאי ס"ל להתוס' הכי א"כ היכי יהבי טעמא הכא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והלא גבי הדיוט אחר מסיר' נמי יכול לחזור בו תוך כדי דיבור אם לא שנאמר דגבי מסיר' להדיוט תקנה הוא שתקנו כמ"ש המפרשים שם אבל מדינא לא הוה יכיל לחזור וגבי הקדש משום חומרא דהקדש הניחו הדבר על ד"ת אי נמי דגבי הקדש וצדקה כיון דהוי מידי דלגבוה ה"ז גמר והקנה מיד. (א"ה עיין בהלכ' זכייה מהפקר סימן ח')

סימן ט ודע דאפי' במקום שאמרו דתוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי היינו דוקא בבא לחזור ממה שגמר בלבו והוצי' בפיו וכמ"ש הרמב"ם בהלכות מעש' הקרבנות גבי הקדש אבל אם מעיקרא כשהוציא הדיבור בפיו דעתו היה לסיים ולומר ע"מ כך שנמצא דראש דבריו אסיפא סמך בהא ודאי שומעין לו כל שהוא תוך כ"ד וכ"כ הבכ"מ בפ"ו מהל' אישות על מה שכתב הרמב"ם ז"ל וצריך שיקדים התנאי למעש' אבל אם נתן בידה תחלה ואח"כ התנאי הרי התנאי בטל מפני שהקדים המעשה והטור כתב עליו דל"נ לי' דמלתא דפשיטא היא דאם נתן בידה סתם אין התנאי שהתנה אח"כ כלום דגבי קידושין תוך כ"ד לאו כדיבור דמי עכ"ד ומרן בכ"מ השיב דאין זו טענה דכיון דגמר דברי הקידושין הוא התנאי אע"פ שנתן בידה קודם שהתנה מ"מ ראש דבריו אסיפא סמיך והב"ח כת' דאפי' שהא בנתי' כל שהזכי' התנאי תוך כ"ד מהני כיון דלא הווי חזרה שכך נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ע"ז יע"ש. ולפי דברים אלו למדנו דכל היכא דהתנה בלשון ע"מ דלא בעינן למשפטי התנאים לדעת הרמב"ם וסיעתי' אפי' נתן הקידושין בידה תחלה ואח"כ התנה תנאו קיים וכן נראה שהוא דעת רש"י ז"ל שכתב בס"פ השוכר את הפועלים גבי ע"מ שאין לך שאר וכסות דהתנאי בטל משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה פי' רש"י ז"ל משום דכי יהיב קדושין איקדשה ותנאה דבתר הכי לאו כלום היא שכבר היא אשתו עכ"ל ומשמע דטעמא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה הא לאו הכי תנאו קיים ואע"פ שנתן ואח"כ התנה והתוס' בפרק אע"פ הקשו על פי' רש"י דהא בעינן תנאי קודם למעשה ולע"ד לק"מ דס"ל דבע"מ לא בעינן למשפטי התנאים. נמצינו למדים דאפי' בהקדש וקידושין יכול לפרש דבריו אחר שהקדיש כל שהוא תוך כדי דיבור

איברא דהב"י בא"ה סימן ל"ז הביא משם רב סעדיא גאון ז"ל דבקידושין שנתן סתם אפי' חזר תוך כ"ד לאו כדיבור דמי היינו אפי' כשאינו חוזר אלא שמפרש אפ"ה אינו מועיל ואיכא למימר דהתם גבי בנות כל שהפסיק זה בדבורו בין הקדושין שנתן לדיבור השני שאמר לבתך פ' ה"ז דומה לנמלך משום דסתמא דמלתא מעיקרא מידק דייק אינש למי מקדש ואח"כ מקדש כדאמרינן בפרק מי שמת גבי ש"מ אבל לגבי תנאים אפי' בקידושין עצמה כל שהוא תוך כ"ד איכא למימר עיוני קא מעיין ולא הוי נמלך. וראיתי לרש"י בפ"ב די"ט דף כ' גבי הריני נזיר ואגלח ממעות מ"ש הרי עלי תודה ואצא בה ידי חגיגה דאמרינן נדור ואינו יוצא שפי' רש"י ז"ל משום דכי אמר הרי עלי נתחייב בה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא היא עכ"ל. ולכאורה משמע דס"ל דגבי הקדש כיון דאמירתו הוי כמסירה תפסינן לשון ראשון ודיבורו האחרון לאו כלום הוא משום דתוך כ"ד לאו כדבור דמי ואפי' כשהי' דעתו מעיקרא לכך שהרי לא הפסיד זה בדיבורו כלל ונדר ופתחו עמו וזה סותר למה שפי' בס"פ הפועלים ועוד ק' עליו דבפ' התוד' אמרי' האומר הרי עלי תודה בלא לחם נדר ופתחו עמו הוא ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי תודה נתחייב בה וכי הדר אמר בלא לחם לאו כלום הוא. ובפ"ק דר"ה נמי אמרינן משכחת לה בנדבה כגון דאמר הרי עלי ע"מ שלא אתחייב באחריות' ולא אמרינן מכי אמר הרי עלי נתחייב באחריותה וכי הדר אמר ע"מ לאו מלתא היא ואיכא למימר דמ"ש רש"י ז"ל מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי הדר אמר ע"מ לאו כלום הוא ר"ל כמו שפי' בהפופלים דמכי יהיב לה קידושין איתקדשה לי' וכי מתנה אח"כ לאו כלום היא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה וה"נ הכא מכי אמר הריני נזיר נתחייב וכי אמר אח"כ ע"מ הוי מתנה על