מחנה אפרים - א לט

לדידהו האומר שור זה עולה לאחר ל' יום יכול לחזור בו ופלוגתא היא בירושלמי עכ"ד: אבל מדברי הרמב"ם ז"ל פכ"ב מהלכות מכירה נראה דלא מצי לחזור שכתב דאם אמר כל מה שתלד יהי' הקדש אע"פ שאינו מוקדש הרי זה חייב לקיים דיבורו משום ככל היוצא מפיו עכ"ל ולע"ד הכי נראה עיקר, ומה שכתב הרשב"א ואי אפשר שתקנה אמירה יותר ממסירה אין זו טענה דהתורה חייבתו לזה לקיים דיבורו כדכתיב מוצא שפתיך תשמור ומה שאמרו הכא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט לאו משום קנין קאמר אלא שחייב לקיים דיבורו כאלו נדר ואמר אתן דבר זה להקדש שחייב לקיים את נדרו וכפירוש הרא"ש שם

ומ"ש עוד דפלוגתא היא בירושלמי כמדומה שנתכוון לההיא דאיכא בירושלמי פ' האומר דקדושין באומר ה"ז עולה לאחר שלשים יום מכרה בתוך ל' יום ר' אבהו אמר ה"ז מכורה ור"י אמר אינה מכורה ואם לזו כיון אדרבה משם איכא למילף איפכא דבכל דוכתא קי"ל הלכה כר"י ועוד דאיכא למימר דאף ר' אבהו לא קאמר אלא בעבר ומכרה דנהי דאסור למוכרו שחייב לקיומי את דיבורו אבל אם עבר ומכרה ה"ז מכור כיון דעדיין לא חל עליה שם הקדש ועיין בהרמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות ערכין. וראיתי להרב בנימוקי יוסף שכתב בפרק מי שמת גבי ש"מ שהקדיש ואמר אח"כ מנה לפ' בידי דנאמן משום דחזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש בשעת מיתתו שהקשה הרמב"ן דל"ל להאי טעמא יהא נאמן במיגו דאי בעי הדר בי' מן ההקדש דהא איבעיא לן בפרק מי שמת ש"מ שהקדיש כל נכסיו ועמד אי חוזר ופסקינן לקולא דחוזר בי' וקי"ל כל שאם עמד חוזר חוזר במתנתו את"ד ולפי מ"ש דכל המקדיש לאחר זמן אינו יכול לחזור בו דחייב לקיומי לדיבוריה היה נראה דאין מקום לקושייתו דנהי דאם אמר חוזר משום דאמרי' האי גברא לא הקדיש אלא אדעתא שימות אבל כל שעמד אין דעתו להיות חוזר על הפתחים וחשבינן ליה אלו הקדיש על תנאי שימות מכל מקום כל שלא עמד אינו יכול לחזור דחייב לקיומי דיבוריה לשמים. וראיתי למרדכי שם בפרקין הביא משם מהר"ם ז"ל דגבי ש"מ שצוה לתת לאחר מיתה ליכא שום נדרא דבעידנא דהוה לי' לנדריה למיחל ולקיים נדרו כבר ואינו יכול לקיימו עכ"ד. וזו נראה שהוא דעת הרמב"ן ז"ל שום הכי הוקשה לו דליהוי נאמן במיגו דאי בעי הדר בי'. ל עדיין יראה לע"ד דההיא דש"מ שהקדיש נכסיו אינו יכול יר בו כל שלא עמד ולא דמי למתנת ש"מ להדיוט דאמרינן שאם עמד חוזר ה"ז חוזר במתנתו דמתנת ש"מ להדיוט אינו מחיים דהא ליכא קנין אלא לאחר מיתה הוא דקנה כדי תטרף דעתו והלכך יכול לחזור בו אבל מתנה להקדש או ם דבאמירה בעלמא קנה ההקדש דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט הרי הקדש ועניים זכו בה מחיים אלא דמספקא לן לא הקדיש זה אלא אדעתא שימות וכל שעמד חוזר אבל א עמד אינו יכול לחזור דכבר זכה ההקדש מחיים באמירה וננראה שכן הוא דעת הרא"ש ז"ל שכתב בפסקיו בהני דאע"ג דסלקן בתיקו אין מבטלין ההקדש וההפקר וחילוק שהרי אנו באין לבטל מעשיו מכח ספק אומדנא עכ"ד כים ז"ל הקשו ע"ד. אבל לע"ד יראה דס"ל דהכא בהקדש המעשה מחיים אלא דמספקא לן אי הוי ההקדש ע"ת או לא אלא לגמרי גמר והקדיש והוי הקדש ודאי והאומדנא ונראה שכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות ערכין שהקדיש ואמר מנה לפ' בידי נאמן חזקה דאין אדם עושה על ההקדש דאין אדם חוטא ולא לו ודוקא שאמר באותה ל אי אמר בתר הכי לא וע"כ צ"ל דס"ל דלא מצי לחזור עמד דאם לא כן אמאי אינו נאמן.. ודעת הרמב"ן ז"ל "ל דאע"פ דהקדש נקנה באמירה מכל מקום בש"מ כל נכסיו מספקא לן דשמא לא הקדיש אלא לאחר מיתה ל מתנת ש"מ דעתו הוא לאחר מיתה אבל כל שפירש ומקדיש מעכשיו בהא ודאי אינו יכול לחזור בו וכ"כ "ל ודלא כש"ך שכתב דהרמב"ן מיירי כשהקנה להקדש לא ידעתי מי דחקו לפרש כן וכי תימא משום דבידו לאיתשולי ואם כן אמאי איצטריך לחזקה דאין אדם עושה קנוניא כבר תירצה הרמב"ן ז"ל דמיירי כשהקדיש ע"ד רבים. שוב ראיתי בתשוב' הריטב"א מכ"י שכתב משם הרא"ה כדברי

סימן ה מי שנדר לתת לעניים כך וכך ועכשיו מתחרט אם יש לו שאלה בחרטה בלבד בלא פתח ולכאורה היה נראה דסגי בחרטה בלחוד מדאמרינן בפ' שום היתומים גבי המקדיש נכסיו וגירש את אשתו ר"א אומר ידירנה הנאה ורי"א אינו צריך ואמרו שם דבהא פליגי דר"א סבר דאין שאלה בהקדש וחיישי' לקנוניא ור"י סבר יש שאלה בהקדש והלכך לא חיישינן לקנוניא דבידו הוא לאתשולי אנדרי' ואמאי יעשה קנוניא כן פירשו התו' משמע דס"ל דיש שאלה בהקדש בחרטה בלבד בלא פתח דאי אמרת דלא סגי בחרטה בלבד עד שימצא פתח לנדרו אם כן עדיין יש לחוש לשמא אינו מוצא פתח על נדרו ומ"ה עושה קנוניא. אבל מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות ערכין פ"ז נראה דלא סגי בחרטה בלחוד אלא בעינן פתח לנדרו שיאמר בטעות הקדשתי כלומר דאדעתא דהכי לא הקדיש שכל נדר שהותר ע"י פתח ה"ז משוה לנדרו נדר טעות כמ"ש הר"ן בנדרים שכן כתב הרמב"ם המקדיש נכסיו והודה ואמר מנה לפלוני בידי אינו נאמן חיישינן שמא עושה קנוניא ואין אומרים אלו היה רוצה היה אומר בטעות הקדשתי עכ"ל נראה שהוא מפרש דהא דאמרו ור"י סבר לא חיישינן לקנוניא משום דיש שאלה בהקדש וכו' ה"ק דין הוא שיהא נאמן במיגו דאי בעי הוה אמר בטעות הקדשתי ויש לו שאלה. והשתא אתי שפיר מאי דקאמר שם דר"י סבר כב"ה דאמר הקדש טעות אינו הקדש ומ"ה יש לו שאלה על ידי פתח דכל נדר הניתר ע"י פתח משוי לי' לנדרו נדר בטעות הניתר בחרטה לא משוה לנדרו נדר בטעות (אבל) וכמ"ש הר"ן בפ"ד נדרי' והרמב"ן ז"ל גבי יש נדר שהותר מקצתו הותר כולו דה"ד בהותר ע"י פתח אבל לא בחרטה ומעתה ליכא למילף מדברי ב"ה שאמרו הקדש טעות אינו הקדש דמהני שאלה בחרטה בלחוד ורשב"ם ז"ל כתב בפ' יש נוחלין דיש שאלה בהקדש ע"י פתח דמשווה לנדרו הקדש בטעות וכ"ת הא דיש שאלה בהקדש ילפינן לה מנדרים כדאיתא בפרק י"ג ובפ' נערה דנדרים וא"כ מאי חזית לפלוגי בינייהו ולומר דבהקדש אין לה שאלה בחרטה בלבד כבר תירגמה הרמב"ם זכרונו לברכה בסוף הלכות נדרים שכתב נדרי הקדש אין נשאלין עליהן אלא מדוחק דמצוה לקיימן שנאמר נדרי לה' אשלם (וכ"כ הסמ"ג והטור ג"כ כתב בהלכות צדקה דנדר צדקה יש לו שאלה ע"י פתח ומשמע מדבריו דבחרטה בלחוד אין לו שאלה כדי לבטל את המצוה וכ"ת אי אין שאלה להקדשות אלא מדוחק גדול כגון ע"י פתח אבל לא בחרטה בעלמא א"כ היכי ס"ד לומר בפרק הנודר מן הירק דתרומה ליהוי כדבר שיש לו מתירין משום דבידו לאיתשולי עלי' והיאך חשוב לי' לומר דבידו הוה לאיתשולי עליה כיון דחרטה לא סגי בה דאי משום שמא ימצא פתח להפרשתה ודילמא לא ימצא ועוד דגבי תרומה לא שכיח פתח של חרטה לק"מ דהתם כיון שאינו רוצה להפקיע המצוה שדעתו הוא לחזור ולתרום אח"כ אפילו בחרטה בלבד יש לו שאלה. אבל עדיין נשאר להבין מ"ש בפ' האשה רבה דעד א' נאמן באיסורין אפילו בדאיתחזק איסור' מידי דהוה אהקדשות ופריך האי הקדש היכי דמי אילימא הקדש דידיה משום דבידו לאיתשולי משמע דבחרטה בלחוד יש לו שאלה דהתם ליכא לתרוצי כמו שתירצנו בתרומה ולכאורה יצא תשובה משם להרמב"ם שכתב דאינו נאמן אחר שהקדיש לומר מנה לפ' ואין אומרים אלו היה רוצה היה אומר בטעות התקדשתי וישאל לחכם. ולע"ד נראה לפרש דהתם מיירי באומר נשאלתי על הקדשי והותר דבגוונא אחרינא לא משכחת לה כיון דאיתחזק איסורא ובכה"ג מהימנינן ליה שנשאל במיגו דאי בעי מיתשיל עכשו שהולך אצל חכם ואומר אדעתא דהכי לא התקדשתי ומתיר לו אבל בההיא דהקדיש נכסיו אפשר דלא ידע שיש לו שאלה בהקדש ואת"ל ידע שיש שאלה בהקדש לא מצא פתח לנדרו

סימן ו ומי שנדר מתנה לעני ומת העני אי חייב לתתו ליורשי' המרדכי בפ' אע"פ כתב מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה ונפטרה היתומה ותבעוהו יורשיה ופטרו הח"ר