מחנה אפרים - א לח

צדקות לקרבנות איכא למימר דהיינו דוקא לענין בל תאחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים ומשום הכי איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים כדי דלא מצי למיהדר. אבל הרי"ף ז"ל סובר דאפילו באומר סלע זו לצדקה אע"פ שלא זיכה אותה לעניים ידועים ואין שום עני יכול לתובעה ממנו דלכל א' מצי לומר ליה לא לדידך יהיבנא אלא לחברך מכל מקום לא יכיל למהדר ואי בעי מהדר מוציאין מידו כדין מתנות כהונה שמוציאין מידו משום דממונא דכהני נינהו הכי נמי כי אמר סלע זו לעניים באמירה בעלמא זכו בה עניים ונעשה ממונא דעניים כמו פיאה שאם אמר ערוגה זו נמי יהא פיאה נעשה אותה ערוגה נמי פיאה הכי נמי כי אמר סלע זו לצדקה נעשה אותה סלע של צדקה ונהי דהוי ממון שאין לו תובעים ואין עניים יכולים לתובעו מכל מקום כל היכא דאינו רוצה ליתנם כל עיקר ב"ד כופין אותו ומוציאין מידו כדין שאר מתנות עניים. ולפי זה אם מת זה הנותן מוציאין מיורשיו. וזה מדוקדק בלשון הרי"ף שכתב כל האומר סלע זו לעניים זכו בו עניים ולא מצי למיהדר. ולפי זה נראה דהיינו דוקא באומר סלע זו לעניים שבאמירתו זכו בה עניים ונעשה אותו סלע נכסי עניים הוא דמוציאין מידו. אבל בנודר ואמר הרי עלי ליתן אפילו הרי"ף ז"ל יודה דעדיין לא זכו בו עניים וליכא גבי נותן אלא חיובא דנדרא לחוד. והשתא אין אנו צריכים למה שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה לישובי דעת הרי"ף ונדחק לומר דהרי"ף לא קאמר אלא שחיובי מיחייב לשמים ודעת הרי"ף ברור מיללו שכתב כבר זכו עניים משמע כמ"ש. וכן נראה מדברי הרמב"ן במלחמות. וכן משמע מפי' רש"י בפ"ק דערכין שהבאתי דכל שאומר זו לצדקה באמירה בעלמא נעשה נכסי עניים ותו לאו דידי' נינהו ועדיין יש לומר דאפי' הגאון מוד' בזה באומר סלע זו לצדקה דבאמירה בלחוד נעשה ממון עניים דאחיילה לצדקה ומ"ש הגאון דאין כופין איירי באומר הרי עלי ליתן לצדקה דעדיין ליכא גביה ממון עניים אלא נדרא לחודי' וההוא גברא דאמר נתביה לעניים כיון דלא הוה אותו סלע ברשותו לא אחיילה ומיהו נדר ודאי נעשה עליו שמחוייב לקיומיה דיבוריה ואע"פ שלא חייב עצמו בלשון חיוב אפ"ה חייב לקיומיה דיבורי' כמו שהוכחתי לעיל ושכן דעת הרמב"ם ז"ל:

והב"י בה' שבת סי' ש"ו כתב ועל פסיקת צדקה לעניים בשבת תמה הר"ן דהא תנן אין מקדישין ומצאתי בשם ר"ח שלא אסרו אלא להקדיש כלי ידוע אבל לא אסרו לחייב עצמו וכ"כ הכלבו בשם גאון דדוקא הקדש מזבח או ב"ה אסור משום שיוצא מרשותו לרשות גבוה ודומה למקח וממכר אבל עכשיו שנודרין להקדשות ס"ת או עטרה מותר לפי שאין מייחדין שם דבר שיוצא מרשותן וכו' עכ"ל. ומדבריו אלו שכתב לפי שאין מיחדים שם דבר שיוצא מרשותן משמע דכל שמיחד ואומר כלי זה להקדש אפילו בהקדשות דידן אסור משום שיוצא מרשותו לרשות הקדש אבל מתחלת דבריו שכתב דדוקא הקדש מזבח או הקדש ב"ה אסור לפ"ז היה נראה לדקדק איפכא שהקדשות דידן אינם נקנים באמירה אלא נדרא הוא שמחייב עצמו לקיימו וכדי לישב דבריו היה נראה דה"ק הא דקתני אין מקדישין ה"ד הקדש מזבח או ב"ה שע"פ דיבורו נקנה להקדש ונעשה הקדש או למזבח או לב"ה אבל האומר שאביא קרבן או תודה לב"ה שעדיין לא יצא מרשותו שום דבר מיוחד אלא שמחייב עצמו להקדש שפיר דמי ובספר המקח לר' האיי גאון שער נ"ח נראה דס"ל דבהקדש עניים נמי אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו וזה נראה דעת הרי"ף שהביא הסוגייא פ"ק דקידו' וכ"כ המרדכי בפרק ד' וה' לדעת הרי"ף. וראיתי להב"י שכתב בסי' קכ"ה על מ"ש הטור דאם אמר הולך מנה זה לפ' דאינו יכול לחזור משום דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דאשגרת לישן הוא דנקיט דלא אמרו הכי אלא בהקדש ב"ה אבל בהקדש עניים דין הדיוט יש לו. אבל מדבריו בסי' רי"ב נראה שזכו בו עניים שכתב אבל כשאמר פירות דקל זה אתן לעניים נדר הוא שנדר וחייב לקיימו מטעם נדר לא מטעם שזכו בו עניים דהא ודאי אינם זוכים בדשלב"ל משמע דבדבר שבא לעולם זכו עניים זכייה ממש וכ"כ הרב בש"ך בסי' פ"ז וכ"נ מההיא דאיבעיא לן בפ"ק דנדרים אי יש יד לצדקה ופי' המפרשים דכל שאמר וזה כזה ה"ז נתפס משמע דהסלע עצמו הוקצה לצדקה דאלת"ה אלא שאין כאן חיוב נידרא דרמי אגברא כי אומר זה כזה היכי מיתפס

סימן ג כתב הטור בח"מ סי' קכ"ה וז"ל האומר לחברו הולך מנה זה לפלוני שאני נותן לו יכול לחזור בו דהולך לאו כזכי ואם הי' המקבל עני אינו יכול לחזור דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל והקשה הב"י ע"ז דמאי אירייא הולך בלאו הכי לא מצי לחזור כל שאמר מנה זה לפ' והוא עני. ותירץ הסמ"ע ע"ז דאיצטריך להולך לענין דלא מצי למישאל על נדרו דהוי כאילו הגיע ליד העני דתו לא מהני שאלה יע"ש. ולע"ד. יכולים אנו לפרש הדברים יותר כפשטן דמ"ש הטור ואינו יכול לחזור בו היינו לומר דלא מצי ליקח זה המנה ולהוציא בהוצאתו ואח"כ יפרע אחר לעני דהכי קי"ל דעד שלא הגיע ליד גבאי יכול לשנותו וליתן אחר תחתיו אבל הכא כיון שבאו ליד השליח כבר זכה ליה לעני ולא מצי ללוותו

איברא דלכל הפי' צריך להבין כיון דהמשלח לא א"ל זכי לפ' אלא הולך והולך לאו כזכי דמי היכי מצי השליח לזכות בשביל אותו עני וכ"ת כיון דהמשלח אסור לחזור בו נעשה כמי שא"ל זכי לפ' וכיוצא בזה חילקו התוס' בשם ר"ת בפ"ק דגיטין דאע"ג דגבי מתנה תן לא הוי כזכי אבל בשחרור הוי תן כזכי דשחרור אי לאו דעבד ליה ניחא נפשיה לא הוה יהיב ליה וכתבו עוד שם דאעפ"י דהמקבל לא נתכוון לזכות דעתו הוא לקבל כמו שרוצה האדון ע"כ יע"ש. אבל לע"ד לא דמי דהתם גבי שחרור רוצה האדון שיזכה בו השליח כדי שלא יוכל לחזור ביה אבל הכא מנ"ל לומר דאע"פ שאמר ליה הולך זה לפ' עני שדעתו הוא שיזכה בשבילו והלא בלאו הכי לא מצי לחזור בי' משום נדר ואי משום כדי שלא ישאל עליו גם זה אינו דשאלה הוי מילתא. דלא שכיח כמ"ש התוס' בפ' מרובה דוק ותשכח. ובירושלמי פ' בני העיר אמרו שם דיהבו ליה זוזי לר' חייא כדי למפלגן ליתמי ולארמלתא אזל ופלגינהו לרבנן ובעו עלה אי הוה צריך ר"ח להפריש אחרים תחתיהן ומייתי מדתניא כל המצות עד שלא באו ליד גבאי רשאי לשנותם משבאו ליד גבאי אי אתה רשאי לשנותם כלומר דעד שלא באו ליד הגבאי עדיין לא זכו בי' עניים אבל משבאו ליד גבאי כבר זכו בי' עניים דידו כיד עניים ור' חייא לאו גבאי הוה כדי דליזכו ביה עניים ואע"פ שאמרו ליה הולך ומסרו בידו עדיין לא זכו ביה יתמי דהולך לאו כזכי ומ"ש הרשב"א בתשובה סי' תרנ"ו דכל שמסרן לאחרים זכו עניים ולא מהני שאלה התם ה"ט משום דא"ל זה טלו לעניים ולשון טול הוי לשון זכייה והכי מפורש בירושלמי פ"ק דגיטין. אבל על הטור קשה כיון דאיירי בהולך שאינו לשון זכייה היכי מצי זה לזכות בשביל העני שלא מדעת המשלח. והיה צ"ל לומר דהטור ס"ל כסברת רב אלפסי דכל האומר סלע זה לצדקה זכה באותה סלע העני דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וקי"ל דבפקדון הולך הוי כזכי א"נ כיון דחובה הוא על הנודר ליתנה שהרי נתחייב בדיבורו לתת לעני זה ה"ז זוכה לעני דהולך בחוב כזכי דמי והירושלמי איפשר לומר דההיא עובדא דר"ח יהבו ליה למפלגן ליתמי לפי ראות עיניו למי שירצה וכיון שכן לא שייך לומר דזכה ר' חייא ליתמי ולארמלתא כיון שלא היו מבוררין א"נ איפשר לתרץ דר' חייא כי נקטינהו מעיקרא בדעתו היה לת"ח

סימן ד והיכא דהקדיש ואמר דבר זה יהא להקדש עניים לאחר ל' יום אי מצי לחזור בו תוך ל' יום הא מילתא במחלוקת שנוייה דהר"ן ז"ל בפ"ד דנדרים גבי מאי דמוקי למתני' אליבא דבר פדא דה"ק שור זה עולה לאחר ל' יום ומעכשיו שלמים דאם לא אמר ומעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי וקמ"ל דלא מצי הדר ביה משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כתב הר"ן שכתב הרשב"א דאפשר דכי אמרי' הכי היינו אליבא דבר פדא דס"ל דקדושת דמים לא פקעא בכדי אבל לרבא ואביי דס"ל דקדושת דמי' פקעה בכדי אפשר לומר דנהי דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט היינו כמסיר' גרידא בלא מעכשיו אבל לא כמסירה במעכשיו דא"א שתהני יותר אמירה ממסירה הלכך