מחנה אפרים - א לז

אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בהקדש לגבוה אבל בהקדש עניים לא והא דאומר סלע זו לצדקה חייב ליתנו לאו משום דזכו עניים ביה אלא שזה חייב לקיומי מה שהוציא בפיו משום בפיך זו צדקה ואינו יכול לחזור בו ודוקא כי איתיה הסלע ברשותיה אבל כי ליתי' ברשותיה ואמר תנהו לצדקה לא מתחייב לקיומי מה שהוציא בפיו דאין דיבורו חל על ממון שלא זכה בו ואינו שלו ודברי הרי"ף נוטים כדרך הראשון שכתב ז"ל אבל מידי דאיתיה ברשותיה ואמר הרי הוא לעניים כבר זכו בו עניים ולא מצי הדר בי' משמע דעניים נמי זוכים באמיר' גרידתא. וזה נראה ג"כ מדברי הר"ן בתשו' סי' א' שכתב על האי עובדא דלא היה מחוייב זה ליתנו לעניים אפילו לכשיבאו לידו לפי שזה היה בדעתו לקדשו מעכשו ולא היה ברשותו כדי שיהא הקדש חל עליו משמע מדבריו דכל שהוא ברשותו חל עליו הקדש עניים וכל שאמר סלע זו לעניים אמירתו כמסירתו ולפי דבריו שם באות' תשו' נראה דכל שאמר חוב שיש לי על פ' כשיבא לידי יהא לעניים הרי הוא לעניים ודוק בדבריו ותראה וכן נראה מדברי ר"י מ ודעת הרא"ש בתשו' בכלל נ"ח נראה דס"ל ג"כ דהקדש עניים אמירתו כמסירתו וכי אמר קרקע זו לעניים זכו בו בני העיר וכן נראה מדברי הטור בהלכות צדקה וכן הוא דעת הריטב"א והרא"ה ז"ל. ומדברי רש"י ז"ל בפ"ק דערכין נראה להוכיח הכי שפי'. שם ז"ל לא שנו שמותר לשנות' אלא באומר סלע זו עלי דכיון דאמר עלי וקיבלה באחריותו כדידיה דמי משמע דכל שלא אמר עלי תו לאו דידיה ואע"ג דמסיק שם דאפי' לא אמר עלי יכול לשנותה כבר פי' רש"י דטעמא שהתירו לו כדי דליחייב באחריות', והכי נמי מוכח מפרק מי שמת דאיבעיא להו ש"מ שחילק כל נכסיו לעניים מהו מי אמרינן גמר והקנה מחיים ופירשו המפרשים דמיירי כשלא מסר להם עדיין דמשום מתנת ש"מ אינו יכול להקנותו מחיים וע"כ צ"ל דמטע' אמיר' לגבוה הוא דיכול להקנות' מחיים וכן כתב הרשב"א בחידושיו למסכת גיטין דף ט'. ואי אמרת דגבי עניים אמיר' לא עביד קנין אלא נדרא לחודיה הוא דרמי עליה לקיומי בכי הא ודאי לא מצינן לי' למיכף לקיומי נדריה דאיהו נאמן על עצמו לומר שלא נדר אדעתא דהכי וכ"ש לפירוש הגאון שסובר דאפי' כפיה לא כפינן לי' ובהאי בעיא כתבו הפוסקים דכיון דסלקה בתיקו מוקמינן נכסים בחזקת מרא קמא שהוא הנותן. ובשלמא אי ס"ל דעניי' קנו באמיר' גרידתא אתי שפיר מה שאמרו דכיון דמספקא לן אי קנו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן. אבל אי ס"ל דבאמירה בלבד לא קנו עניים אלא נדרא לחוד הוא דאיכא מה שייך לומר השתא מוקמינן נכסים אחזקתן והכי הו"ל למימ' דה"ז פטור מנדרו משום דהוי ספק בחיובא וכל ספק בחיובא פטור ואפי' גבי נדרים משום דזה טוען בריא לא נדרתי אדעתא דהכי. ולא דמי לההיא דפ"ק דנדרים גבי יש יד לצדקה שכתב הרשב"א דאזלינן לחומרא דספק איסורא לחומרא דהתם לא מצי למיטען לא היה דעתי לצדקה דאי אמר הכי פשיטא שאינה צדקה כיון שאין פיו ולבו שוין ומשום הכי כיון דהוי ספק נדרא ואיהו לא קים לי' אזלינן לחומרא אבל בההוא דפרק מי שמת איהו קים ליה בגויה וטוען אדעתא דהכי לא נדרתי וכמ"ש הנ"י שם וראיתי להרב מהרי"ט בח"מ סי' קכ"ד שכתב דהתם נמי בפ' מי שמת איהו נמי לא קים לי' בנפשי' דהא ודאי להדיא כתב מתנת בריא מתנת עלמין אלו דבריו ולא ידעתי אנה מצא הכי דההיא מיירי בשכתב בשטר מתנת בריא ועיין בנ"י פרק מי שמת גבי ש"מ שהקדיש ותראה כדברי. והר"ן ז"ל כתב שם בנדרים שתמה על הרשב"א ז"ל שהרי כל ספק עניים ספק ממון עניים ואזלינן לקולא ונראה לע"ד דהרשב"א והר"ן בהא פליגי דהרשב"א סובר שאין עניים קונים באמירה בלחוד אלא דמספקא לן אי חל עליו נדרא אי לא וכל ספק נדרים אזלינן לחומרא אבל הר"ן ז"ל סובר דהאומר זה לעניים באמירה בלחוד זכו בו עניים וכי מספקא לן אי קנו בו עניים אי לא מוקמינן נכסים אחזקתן וכיוצא לזו כתב הרשב"א בסי' תקס"ג לענין הקדש דמספקא לן אי זכה הקדש אי לא מוקמינן נכסים אחזקת מרא קמא ודכוותא כתב הרא"ש ז"ל בתשובה במי שנתן טבלא לאומן לציירה ואחר שציירה אסרה דלא אמר כלום דספיקא הוי אי אומן קונה בשבח כלי וכל ספק בקנייה אי יצאו הנכסים מחזקת בעלי' אי לא אזלינן בתר חזקת קמייתא. והריני חוזר על עיקר הדין דכפי דברי הרא"ש בתשובה בכלל נ"ח והטור בה' צדקה נראה דס"ל דעניים קונים באמירה בלחוד א"כ היאך כתב הרא"ש בפ"ק דבתרא והטור בהלכות צדקה סי' ר"נ דהאומר סלע זו לצדקה יכולים לשנותו למצוה אחריתי מכיון דכבר זכו בו עניים. ויותר תימא שכתב הרא"ש שם דאפי' שבאו ליד גבאי דיכולים לשנותם למצוה אחריתי כו' ואמאי הלא כל שבאו ליד גבאי כבר זכו העניים דידו כידם כמ"ש איהו גופיה בפרק ד' וה' בשם ר"ח. והייתי רוצה לחלוק ולומר דנהי דאמרינן דאמירה לעניים כמסירה דמי היינו דוקא באומר סלע זו לעני פ' דזכה אותו עני באמירה כיון שמקנה זה לעני ידוע ואמירה חשיב כמסירה ובכה"ג מיירי הרא"ש בכל נ"ח שמקנה לאנשים ידועים ובכה"ג נמי מיירי הריטב"א בקדושין והר"ן שם בשמעתין דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט איירי שמקנה לעניים ידועים א"נ כשמקנה לגבאי עניים שידו כיד עניים דהזוכה הוא הגבאי והרי הוא מבורר. אבל באומר סלע זה לעניים שאינם מבוררים אינם זוכים באמירה דלא תהא אמירה גדולה ממסירה ובכה"ג בהדיוט אפילו מסר לחברו ואמ"ל זכה למי שיצא ראשון לא זכה וסברא זו סברתיה ואחר כך מצאתיה להרב מהרי"ט בח"א סי' כ"ב ובי"ד ובח"מ. והברייתא דערכין דקתני סלע זו לצדקה דיכול לשנותה למצוה אחריתי ולא אמרינן כבר זכו בה עניים מיירי במקדיש לעניים סתם שאינם מבוררים ונהי דהוקצ' אותו סלע לעניים משום בפיך זו צדקה מכל מקום כיון דעדיין לא זכו בו עניים זכיה ממש שהרי אינם מבוררים ואין אתה יכול לחייבו אלא משום אמירתו לגבוה הרי זה יכול לשנותו למצוה אחרת דזה נמי הוה לגבוה. וראיתי לב"י סרנ"ט שהביא מהכלבו שכתב הרי"ף בהאי ברייתא דמיירי בשלא פי' הנותן למי יתן אבל אם פי' הנותן למי יתן אסור לשנותה לעולם ומהר"ר בצלאל הביא תשובה להרשב"א מכ"י ששאלו על מה שהשיב הרי"ף דהמקדיש דבר שהוא ברשותו באמירה בעלמא אף שלא במעמד עניים לא מצי הדר בי' מדין בפיך זו צדקה והא ממון דאין לו תובעים הוא דמאן תבע ליה בדינא אי תבע ליה עני זה יאמר לעני אחר אתן (א"ה עיין לעיל סוף סי' א'). והשיב ז"ל זו אינה תורה דאע"ג דמצי לאשתמוטי מכל חד וחד מינייהו בב"ד מ"מ חיובי מחייב לשמים משום בפיך זו צדקה וכו' וסיים בה ופעמים שמעשין אותו ליתן שאלו אמר סלע זו לעניי עירי והיו שם גבאי צדקה שהצדקות שבעיר נחלקות על ידם כופין אותו ליתן וכו' ע"כ. ומדבריו אלו נראה שהוא מחלק בין אומר סלע זו לעני סתם לאומר סלע זו לעני פ' דהיכא דאומר לעני סתם אין מעשין אותו לקיומי נדריה כסברת הגאון והיכא דפי' לעניים ידועים מעשין אותו ליתן

ומעתה אתי שפיר ההיא דפרק מי שמת דהתם מיירי במחלק לעניים ידועים ואפשר דאפי' הגאון ז"ל מודה בזה דכל שמקנה לעניים ידועים באמירתו גרידתא זוכים משום בפיך ולא חילק הגאון אלא במקדיש לעניים שאינם ידועי' דבזה עניים ודאי לא זכו כיון שאינם ידועים ולא אמרי' דאע"פ שאין העניים ידועים זכו בו העניים כמו המקדיש לב"ה דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דהקדש לעניים סתם לאו נכסי גבוה נינהו אלא נכסי הדיוט ואין לו אלא חיובא בלבד שחייב לקיומי מה שהוציא בפיו אבל אין כופין בדין משום שאין לו תובעין. מה שהקשה הרמב"ן ז"ל מההיא דפרק הזרוע דגבי מתנות כהונה אפי' עני שבישראל מוציאין מידו ומוציאין מדינא הוא. לע"ד אינה קושיא דמתנות כהונה ומעשר עני ממונא דכהני ועניי נינהו דרחמנא זיכה להם ומשום הכי כופין אותו ב"ד ליתנם אבל גבי נודר לצדקה ליתי' גבי' ממונא דעניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה ומשום הכי אי בעי למהדר מצי הדר אלא שעובר על נדרו ומה שהביא מההיא דאמרינן בקרבנות ועשיתם אזהרה לב"ד שיעשון אינה ראי' דההיא בקרבנות מיירי ואע"פ שאיתקש