מחנה אפרים - א לו

לאמיד דצדקה. אבל לע"ד נראה כמ"ש שאין כופין את העשיר לזון את קרובו יותר משאר העשירים שבעיר דכולם חייבים לפרנסו ודוקא גבי בניו הקטנים הוא דכופין אותו' לבדו משום דסתם קטנים על אביהם סמכו ועלי' רמי יותר מאחרים וכדאמרו יארוד ילדה וכו' ובפ"ק דקדושין אמרינן האומר לאשה התקדשי לי בככר זה ואמרה לי' תנהו לעני ואפי' הסמוך לה אינה מקודשת מאי טעמא מצי א"ל כי היכי דמחייבנא ביה אנא' את נמי מחוייב בי' ע"כ. ולכאורה היה נראה דעני הסמוך לה דקאמרו ר"ל שהי' העני שואל ממנה ולא ממנו ואם הדבר כן קשה א"כ היאך מצי א"ל כי היכי דמחייבנא אנא ביה את נמי מחוייב ביה ואם איהי נתחייבה משום דממנה שאלה איהו אמאי נתחייב ואפילו אם יש לו מכיון שלא ביקש מידו ואיהו מצי פטר נפשי' בעני אחר. וכמ"ש הרשב"א בחי' למסכת שבועות גבי שבועה שלא אתן לעני מושבע ועומד מהר סיני וכו' הקשה הוא ז"ל וכי כל העניים רמי עליה לפרנסם ויכול לומר איני רוצה ליתן לעני זה אלא לעניים אחרים ותירץ דהכא מיירי בשכבר העני הי' מבקש ממנו שיתן לו ע"כ. אלמא דכל היכא דלא בקש ממנו עדיין מצי לפטור עצמו מחיוב נתינתו כשיתן לעני אחר. וראיתי להטור בא"ה סי' כ"ט שפירש דעני הסמוך לה דקאמר ר"ל שמוטל עלי' לפרנסו ע"כ משמע דמיירי כשהעני הי' קרוב לה דעלי' רמי לפרנסו משום דהוא קודם לכל אדם ואפילו הכי מצית אמ"ל כי היכי דמחייבנא אנא את נמי מחוייב לפרנסו. וזה שלא כדעת המרדכי שכתב בפ"ק דב"ב דעני שיש לו קרוב עשיר אין אחרים מחוייבים לפרנסו ואפי' נותן אותו קרוב בכיס של צדקה יע"ש. וכשנדקדק בדברי הרשב"א ז"ל יראה דאיהו ג"כ לא ס"ל להא דהמרדכי אלא גבי בניו ובנותיו דוקא הוא דכתב הכי דכופין לאב לבדו ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי העיר עם שאר עניים משום דכל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה אלא שואל מקרוביו ומתפרנס ועליה דידי' רמי יותר מאחרים אבל אם כבר נפל אין לחייבו לקרוב אלא ישאל מכיס של צדקה

סימן ב והיכא דנדר לעניים שאמר ליתן כ"כ לעניים או שאמר סלע זו לצדקה צריך לעיין אי זכו ביה העניים אי לא ולענין חזרה פשיטא, דלא מצי למהדר ביה משום בפיך זה צדקה אלא כי קא מיבעיא לן להיכא דמת הנודר אי חייבים היורשים ליתן מי נימא כיון דאמר סלע זו לצדקה כבר זכו בי' עניים זכי' גמורה וכי מת חייבים יורשים ליתנו או דילמא כי קאמר סלע זו לעניים עדיין לא זכו ביה עניים אלא חיובא דנדרא לחוד הוא דרמי עליה שחייב לקיים דברו וכי מת יורשים פטורים כיון דהם לא נדרו. ואפי' נימא דהיורשים חייבים נדרא דאבוהון עדיין איכא למיבעי' היכא דהיורשים הם קטנים דלאו בני מיעבד מצוה נינהו לפרוע חובת אביהם. ואי ס"ל דכל האומר סלע זו לצדקה זכו ביה עניים זכי' גמור' אפי' ביורשים קטנים מוציאין מידם. גרסינן בפ"ד וה' ההוא גברא דתקע לחברי' וחייביה רב יוסף למיהב ליה פלגא דזוזא אמר ההוא גברא הואיל ופלגא דזוזא הוא נתביה לעניים הדר אמר נתביה ניהלי אמר רב יוסף אנן יד עניים אנן וכבר זכו בו עניים מדין מעמד שלשתן ע"כ והקשו התוס' דל"ל לטעמ' דיד עניים אנן ותיפוק לי' דבלא"ה אינו יכול לחזור משום בפיך זו צדקה ותירצו דהכא שאני משום דלא בא לידו דניזק עדיין וכמו שאין אדם יכול להקדיש דבר שלא בא לידו כך אין אדם נותן לצדקה דבר שלא בא לידו ונהי שאם היה אומר חוב שיש לי על פלוני כשיבא לידי אתנהו לצדקה מתחייב משום נדר אבל זה לא אמר אתנהו אלא תנהו קאמר עכ"ד וכ"כ הרי"ף ז"ל. (ועיין בנ"י שם ז"ל הצ"ל דאם נדר לתת סלע ידוע לעניים לא זכו ביה עניים באמירה גרידתא אלא א"כ הוא ברשותו עכ"ד ויש לגמגם על דבריו דנראה דכל שהוציא דבריו בלשון חיוב ואמר הרי עלי ליתן סלע ידוע לעניים אע"פ שאינו ברשותו מחייב לקיומי דברו לכשיבאו לידו). אבל מדברי התוס' שהביאו משם ר"ח ז"ל שפירש דהא גברא לא הוה בעי למיהדר לגמרי נראה דס"ל דאפי' באומר תנהו לעניים חייב לקיומי דיבוריה ואע"פ שאינו לשון נדר הרי הוא כמו שנדר לענין שחייב לקיומי מה שאמר וזה נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפ' כ"ב מה' מכיר' דאם אמר כל מה שתלד בהמתי יהי' הקדש או אתננה להקדש ה"ז חייב לקיים דיבורו עכ"ל מדבריו מוכח דאם אמר חוב שיש לי על פלוני יהא לעניים ה"ז מתחייב לקיים דיבורו ואע"פ שלא חייב עצמו ליתנו והראב"ד על כל היכא דלא חייב עצמו לומר אתננה דלא מיחייב משום נדרא ולפי דעתו הא דאומר סלע זו לצדקה מיחייב כל היכא דאיתיה ברשותיה ואע"פ שלא אמר בלשון נדר שהרי לא חייב עצמו היינו טעמא משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וזכו עניים בסלע אבל דעת הרמב"ם ז"ל נראה דאעפ"י שלא אמר אתננו אלא יהא לצדקה מחויב לקיים דיבוריה משום נדר ואעפ"י שעדיין לא בא לרשותו ולזה נוטה דעת ר"ח וס"ל דאע"פ דההוא גברא לא אמר חוב שיש לי על פ' אתננו לצדקה אלא שאמר נתביה לעניים מיחייב לקיים דיבוריה ולא הוה מצ' לחזור בו לגמרי וכ"נ פשט דברי הגאון ז"ל ודלא כמו שנדחק הרמב"ן לפרש דבריהם

ולע"ד היה נראה להביא ראיה לדעת הרמב"ם והרז"ה ז"ל . מההיא דפ"ג דנדרים דאוקי מתני' דשור זה לאחר ל' יום עולה ומעכשיו שלמים דהכי קאמר אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר שלשים יום עולה הוא אליבא דבר פדא דס"ל קדושת הגוף לא פקעא בכדי ומקשה עליה פשיטא דלאחר ל' יום עולה הוי ומשני לא צריכא דלא מצי הדר ביה ואע"ג דבעלמא מצי הדר ביה הכא שאני משום' דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט והקשה הר"ן ז"ל וא"ת וכי נמי הוי כמסיר' אמאי לא מצי למיהדר כיון דהשתא לא חייל והוא ז"ל נדחק לפרש דהכי קאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וכמ"ד מעכשיו דמי דהוי כמסיר' גמור' להדיוט אלו דבריו ז"ל. אבל לע"ד נראה ליישב דהכי קאמר אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט וחייב לקיים דברו כאלו נדר דכתיב מוצא שפתיך תשמור שאע"פ שאינו נדר חייב לקיים כאלו נדר וזהו פשט הכתוב דקאמר כאשר נדרת ומשום הכי לא מצי הדר ביה וכ"נ מפי' הרא"ש שם ולמדנו מזה דאפי', דלא הוציא דבריו בלשון נדר ממש אלא שאמר סלע זו יהא לעניים לאחר שלשים יום חייב לקיים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למהדר. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם כמ"ש דאפי' כי אמר יהא לעניים מחוייב לקיים דיבוריה ולא איצטריך רב יוסף לומר אנן יד עניים אלא כדי שלא יוכל ללותו. ור' ירוחם נמי כתב בנ' י"ט שאם אמר חוב שיש לי על פ' לשיבא לידי יהי' לעניים אפי' שלא במעמד שלשתן זכו בו עניים איברא דראיתי לר' ירוחם באותו נתיב שכתב והא דאמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ה"ד בהקדש גבוה אבל לא בהקדש עניים והא דאמרינן האומר סלע זו לצדקה דחייב ליתנה היינו משום, שהקנה דבר המסויים עכ"ל. נראה דהוקשה לו אי בהקדש עניים לא אמרי' אמירתו כמסיר' א"כ כי אמר יהא זה לצדקה אמאי חייב ליתנ' כיון דלא נדר ולא חייב עצמו ולזה חילק דהוייא כמקנה דבר המסויים דהנדר חל על אותו דבר שסיים דאחייליה לצדקה אבל אי אינו דבר מסויים ולא אמר בלשון חיוב לא מיחייב וכגון דאמר אחד משורי יהא לעניים דכיון שאינו דבר מסויים ליכא: למימר אחיילא לצדקה. וק"ל עליו מהירושלמי דפקיד רב לשמעיה וא"ל כי אמינא לך הב מתנ' זוזי לפ' אי עני הוא הב לי' ולא תימלך בי משום דנעשה נדר והא התם דלא א"ל דבר מסויים וג"כ לא חייב עצמו בלשון נדר שלא אמר אתן ואפ"ה משמע דחייב לקיים דבורו כאלו נדר. וכן נראה מדברי הר"ן ז"ל בתשו' סי' א'. ולדעת הרי"ף והתוס' שכתבו דהאומר יהא לעניים או תנהו לעניים שאינו מחוייב לקיים דיבוריה כל שאינו ברשותו בשעת דיבורו יש לחקור היכא דהוא ברשותו ואמר יהא זה לצדקה דמהני כמבואר בפ"ק דערכין מאיזה טעם הוא אי משום דס"ל דכל שהוא ברשותו ואמר יהא זה לעניים זכו בה עניים באמירה גרידתא משום דכתיב בפיך זו צדקה וכי היכי דהקדש קונ' באמיר' ה"נ עניים זוכים באמיר' או דילמא ע"כ לא אמרינן