מחנה אפרים - א לה

שרייא כי כל תולה נדרו בדבר הכי הוא וההיא דקונם וכו' שאם מת או עשה תשובה דשרי לישא אותה אם קודם שנשה אותה וכו' חזר הדבר לסורו חוזר האיסור למקומו. ולכאורה נראה ללמוד דבר זה מההיא דקונם וכו', וכתב הריב"ש שאם אחר שמכרו חזר וקנאו חזר הדבר לאיסורו והקשית עליו מההיא דהביא הבשה"ג פרק החולץ תשו' מהר"ם וז"ל על איש ואשה שקבלו חרם הקהל והמיר האיש דתו ואחר שב בתשובה דאין צריך להתיר לה החרם אף לאחר ששב בתשובה הואיל ואישתרא בעודו מומר דאדעתא דהכי לא קבלה החרם אישתרי נמי אף כשחזר בתשובה עכ"ד. דע דלע"ד נראה דאי מהא לא איריא דהתם שאני משום דהחרם הוא על דעת ב"ד ואם כן כשהתירו לה ב"ד אז דל מהכא החרם מעיקרו וראי' לזה דכתב דהיינו דוקא כשהתירו לה ב"ד ואם כדברי כת"ר ל"ל משום דהתירו לה ב"ד והבפ"מ איירי בלתי שום היתר אלא מחמת עצמו של דבר. אבל יש לי להביא ראיה דלכאורה נראה היתר דינו של הבפ"מ מההיא דאיתא פ"ק דחולין דף י"ו הכל שוחטין וכו' מאן תנא אמר רבא ר' ישמעאל היא דתניא כי ירחיב ה' את גבולך ר' ישמעאל אומר לא בא אלא להתיר בשר תאוה שבתחלה נאסר להם משנכנסו לארץ הותר עכשיו שגלו יכול יחזור הדבר לאיסורו לכך שגילו כו' הרי דהאיסור אינו חוזר וי"ל ועיין בתשוב' מהראנ"ח ח"ב סימן ע'

סימן מ מי שנוהג שלא לאכול בשר משבעה עשר בתמוז ואילך ה"ז נדר ומ"מ אם נזדמנה לו סעודה של מצוה שרי לאכול דאין זה נדר ממש אלא חשיב כמו קבלת תענית והוי כמו האומר אעשה מצוה זו שהוא חייב לעשותו ומש"ה כל היכא דאיכא מצוה שרי דאין הנדר של מצוה חל על דבר מצוה וכן נראה מדברי מהרא"ם בה' ט"ב

סימן מא נדרים חלים על דבר מצוה נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט פותחין לו בהם. וצ"ל מ"ש מהא דתנן נדרי שגגות דאין צריך התרה ותירץ הרא"ש דהכא הוה ליה לידע שאי אפשר לשנה בלא שבתות וי"ט והר"ן תירץ באופן אחר יע"ש בפ"ג. ולפי זה נראה דמי שקיבל עליו להתענות מ' תעניות ואירע בהם חנוכה ופורים אין צריך התרה ואמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו משום דהוי טועה בעיקר הנדר ועל פי זה גם שבועה לא חיילא בכי האי גוונא אף דהוי בכולל. ועל פי האמור נתיישב מה שכתב הב"י בא"ח סי' תי"ח סוף דף רפ"ט ראיתי מי שרצה לומר דאם נשבע שלא לצחוק ועבר לצחק דיכולים להתיר קצתו ולהניח קצתו ולע"ד אין נראה כן דהא חכם עוקר הנדר מעיקרו וע"כ לא קאמר הריב"ש אלא בנדוי וחרמות שאין מתירין לו אלא הקנס ולהכי מכאן ולהבא הוא שרי דלהכי אפילו הוא עצמו מצי להתיר כל שהוא ת"ח דטוט אסר וטוט שרי ומה"ט נמי מתירין אותו בלא פתח וחרטה ואפילו קודם שחל ועיין מהראנ"ח ח"ב סימן כ"ו: הלכות צדקה

סימן א בעיקר חיוב הצדקה איכא פלוגתא בין הראשונים ז"ל במי שאינו רוצה לתת צדקה דהרי"ף והרמב"ם ז"ל סברי דנחתינן לנכסי' ומוציאין מה שראוי ליתן אבל הרשב"א ז"ל חולק עליהם דאין עליו אלא חיובא דמצוה משום וח' אחיך אבל אין יורדין לנכסיו דשעבוד נכסים ליכא וכן הוא דעת ר' האיי גאון ז"ל והר"ן ז"ל הקשה ע"ד מהברייתא דקתני מי שנשתטה ב"ד יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין אשתו ובניו וד"א ובניו דקתני איירי אפי' ביותר מבני שש שאינו מחויב לזונם אלא מדין צדקה ואפ"ה קתני ב"ד יורדין לנכסיו עכ"ל. ונראה מדבריו אלו דהא דקתני שם ב"ד יורדין לנכסיו משום חיובא דצדקה הוי. ולכאורה איכא לאתמוהי דגבי שוטה כיון דחיובא דמצוה ליכא עליה שהרי הוא פטור מכל המצות מאי שיעבוד נכסים שייך כאן דלא דמי חיוב זה לשאר חוב דעלמא שאם היה חייב מנה לראובן מוציאין מידו דאפילו לאחר שנשתטה דההיא שאני שכבר נתחייב בו בעודו בריא. אבל הכא חיוב הצדקה עדיין לא נתחייב בה אלא כל יום ויום מתחייב לפי מה שיצטרכו העניים למזונות או אם קצבו בני העיר על כל אחד ואחד שיתן סך ידוע לפרנסת העניים אע"פ שנשתטה אחר כך מוציאין מידו אותו סך שקצבו שכבר נתחייב בו משעת הקצבה אבל לחייבו לאחר שנשתטה על מזונות דלהבא כיון דעדיין לא נתחייב בהם וחיוב דמצוה ליכא עלי' עכשו מינה נמי דאין ב"ד יורדין לנכסיו ועל כרחין צריך לומר דטעמא דהכא אינו אלא משום דמינח ניחא לי' לזון את בניו ולזה פריך שם בגמרא ומ"ש ממי שהלך למ"ה דאין ב"ד יורדין לנכסיו לזון את בניו דלפי סברת הר"ן איכא לאקשויי כיון דס"ל דמאי דקתני גבי נשתטה וזנין את בניו מתורת חיובא דצדקה הוי אם כן מאי קשיא לי' ממי שהלך למ"ה דאין זנין את בניו התם שאני משום דבכל מקום שהוא הולך הרי הוא עושה הצדקה הראוי' וכמ"ש הריטב"א בחידושיו ותו לא נשאר עלי' שום חיוב דצדקה כדי להוציא מנכסיו בתורת צדקה לזון את בניו. אבל לפי מה שפירש דהברייתא דקתני גבי נשתטה דזנין את בניו אינו אלא מטעמא דכל אדם ניחא לי' לזון את בניו ולא יאמרו עליו יארוד ילדה כו' מקשה לי' שפיר דא"כ במי שהלך למ"ה נמי נהי דמדין צדקה ליכא לחייבו שבמקום שהולך עושה צדקתו מכל מקום גבי בניו הקטנים מסתמא מינח ניחא ליה ושני ליה דשאני בין יוצא לדעת ליוצא שלא לדעת

אבל עדיין איכא למיבעי במי שהלך למ"ה שאמרו דמשום דחיובא דצדקה לא נחתינן לנכסי' משום דבמקום שהולך עושה צדקה דזה הטעם לא סגי אלא לדעת הרשב"א ז"ל דאית ליה דלגבי צדקה ליכא שעבוד נכסים אלא כפיה בלבד אתי שפיר דכיון דליתי' קמן לא כפינן ליה אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאית להו דגבי צדקה נחתינן לנכסי' עדיין קשה דאמאי אין ב"ד יורדין לנכסיו כמי שהלך למ"ה לזון את בניו בתורת צדקה דאי משום שיתן צדקה במקום אחר נראה דאינו נפטר בכך דמחוייב הוא להקדים לבניו מלאחרים וכמ"ש הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בי"ד סימן רל"א דכופין את האב לזון את בניו העניים וכופין אותו יותר משאר עשירים שבעיר וקודם להם ואינו יכול לומר שיפרנסוהו גבאי העיר עם שאר עניים שכל הנופל אינו נופל ליד הגבאי תחלה עכ"ל וכ"כ המרדכי בפ"ק דב"ב שכל עני שיש לו קרובים עשירים שיכולים לפרנסו אין גבאי העיר חייבים לפרנסו אע"ג דקרוביו נמי נותנים בכיס של צדקה. והשתא קשה במי שהלך למדינת הים היאך נפטר מחיובו שחייב לזון את בניו מתורת צדקה כיון דהם קודמין לכל אדם ואמאי לא נחתינן לנכסי' כיון דעלי' רמי לפרנסן ולא לאחרים. ונראה שמתוך זה ס"ל להרשב"א ז"ל דגבי חיוב צדקה ליכ' גביה שיעבוד נכסיו. וליישב דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל נראה דס"ל כרב אחא שר הביר' דקאמר בפ' הכותב דמדינא אין יורדין לנכסי הלוה שלא בפניו אלא מן התקנה שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חבירו והולך לו למדינת הים ואתה נועל דלת בפני לווין וגבי חיוב צדקה לא שייך לה"ט כדי לעשות תקנה

והשתא נבא לנדון דידן באם תפס העני סך מה מקרובו העשיר כדי לפרנס אם זכה באותו ממון מי נימא כיון דקרובו העשיר חייב לפרנסו ועליה רמי יותר מאחרים וכופין אותו על כך כמו שכתב הרשב"א בתשו' הביאה הב"י בסי' רנ"א ה"ז העני זכה במה שתפס. אבל מדברי רבינו ירוחם ז"ל בנכ"ג ח"ה נראה שחולק עם הרשב"א וס"ל דאע"פ שקרובו קודם לכל אדם מ"מ אין כופין אותו על כך שכתב ז"ל דהא דכופין את האב לזון את בניו בתורת צדקה היינו בעודם קטנים אבל אם הגדילו אין כופין אותו אלא כמו שכופין אותו על שאר העניים עכ"ל ונראה מדבריו דאיירי אפילו באמיד ואפילו הכי אין כופין אותו והבכ"מ דף קנ"ב פירש דאיירי בשאינו אמיד אלא שאינו עני יע"ש. ואינו נראה לע"ד דכיון דגבי בניו הקטנים אין יורדין לנכסיו אלא משום חיובא דצדקה אינו אלא כדי מה שראוי לתת מנכסיו לצדקה כמ"ש הב"י בי"ד סי' ר"מ גבי חיוב לזון את אביו מתורת צדקה יע"ש. וא"כ ליכא לפלוגי בין אמיד דהכא