מחנה אפרים - א לד

מה שאין כן באומר שלשים יום כיון דאי איפשר בלאו הכי לא אמרינן דשלמים קאמר. איברא דבטור א"ה סי' ק"ג כתב דאם התנה ע"מ שתתני לי מכאן עד שלשים יום אפילו לא נתנה לו אלא בסופה מגורשת דעד שלשים יום שלמים קאמר ועוד כתב דאי א"ל בתחלה יום ראשון לחדש ונתנה לו בסוף ליל' ראשון לחדש שני ה"ז ספק אי בעינן ל' יום מעת לעת עכ"ד. ואגב אורחין נ"ל ללמוד מכאן דהא דאמרינן בנדרים עד ולא עד בכלל קאמר היינו דוקא באומר עד יום פלו' אבל אם אמר עד יום כ"ט לחדש אסור ג"כ ביום כ"ט ועיין בתשוב' מהריב"ל ח"ג סי' צ"ו ועיין בפ"ק דמגילה ועיין בתשוב' הרשב"א סי' תר"ץ. והנלע"ד ליישב דבין נדרים שאוסר עצמו לאכול שלשים יום ובין נזירות שמקבל עליו להיות קדוש ולהכי כיון שנהג מקצת יום שלשים בנזירות סגי משא"כ באומר שלא אלך לביתו של פלוני שלשים יום דכי הלך ביום שלשים ואפי' אחר חצות הא עבר על נדרו: כתבו התוס' פ"ק דר"ה דף י' דהא דבעי בפ' יוצא דופן בן י"ג שנה ויום אחד הוי כדי להשלים מעת לעת אבל בפ' יוצא דופן דף מ"ה נראה דספוקי מספקא להו וכ"כ הש"ך בה' עדות. אבל ק"ל אדבריהם דשם בפ' יוצא דופן פריך אמתני' ולתני הני תרתי בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה קיימין ובודקין כל שתים עשרה שנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד נדריה נבדקין ל"ל ע"כ ואם איתא דבעי' יום אחד כדי להשלים מעת לעת א"כ איצטריך ודאי למיתני בת אחת עשרה שנה ויום אחד אלא מוכח מהכא דכל שיש לה שתים עשרה והתחיל שעה אחת מהי"ג סגי וכ"נ מהתוס' בפ' בא סימן דף מ"ט ע"א ד"ה ואיבעית אימא יע"ש ועיין שם בדף מ"ד ובפ' השג יד. וגבי חדש סתם הוי שלשים יום וכן מוכח מההיא דאמרי' בפ' יש בכור גבי מת ביום ל'. איברא דהש"ך כתב שם דסתם חדש הוי כ"ט יום וי"ב שעות ולפי דבריו יצטרך לומר דגבי אבילות ג"כ כל שחי כ"ט יום וי"ב שעות בר קיימא הוא ומתאבלין עליו ואין נראה כן מסתימת הפוסקים והתוס' ג"כ כתבו בפ' המדיר דסתם חדש הוי ל' יום ומ"ש רש"י בפ"ק דמגילה ימים אתה מונה לחדשים ואין אתה מונה שעות כבר פירשו ז"ל דמיירי באומר חדש זה

סימן לה כתב הרמב"ם בה' נדרים דהמדיר את חברו והאכילו לוקה משום לא יחל דברו והקשה הר"ן עליו בפ' אין בין המודר דף ל"ה מההיא דככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל למעול נותן הא לא אסורא עליה אלמא אין האוסר עובר כלל ואינה קושי' כלל דנהי דאסור לנותן להאכילו מ"מ לא מצינו מעילה בדבר המותר לו לאדם וזהו מאי דקאמר הא לא אסירא ליה כלומר לאוכלו ומדברי הרא"ש דף ל"ד ע"ב נראה דס"ל כהרמב"ם ז"ל לענין זה חל האיסור שאסור להזמינו עליו שמיד כשהזמינו הוא נהנה במה שהוא מכבדו אע"פ שעדין לא אכיל ובר"פ המדיר פריך יפרנס לאו שליחותיה קא עביד עיין ברש"י

סימן לו כתב הרמב"ם בפ"א מהלכות נדרים ז"ל האומר לחברו מרוחק אני ממך שלא ישב עמו בד' אמות וכן אם אמר לו מנודה אני לך או משמתינא ממך אבל אמר מנודה אני לך שלא אוכל לך אינו אוכל לו ואם אכל אינו לוקה ע"כ. ונ"ל טעמא לרבינו משום דרב חסדא סבר דבשמתינא פליגי משמע דבמנודה אני לך לא פליגי רבנן עליה דר"ע והיכא דקאמר מנודה אני לך שאסור לישב בד' אמותיו ה"ט דכיון שעשה עצמו כמנודה ומנודה אסור לישב בד' אמותיו וכ"נ מהירושלמי דקאמר ר"ע היה חוכך להחמיר ליאסר את כל נכסיו כמה דתימא יחרם את כל רכושו מה עבדין ליה רבנן חומר הוא בנדוי ב"ד כלו' דר"ע סובר דבלישנא תליא מילתא וכל שאמר מנודה אסר כל נכסיו ואמרו ליה רבנן התם משום חומר ב"ד ומה שהקשה הר"ן דא"כ היכי אמרו בגמ' דמשמתינא כ"ע לא פליגי דשרי באכילה אבל אסור ודאי לישב בד' אמותיו כדין מנודה ומפי' רש"י ז"ל בשמעתין מוכח כהרמב"ם

סימן לז כתב הטור סי' רל"ד נדרה אשתו וסבור שנדרה בתו לא הוי הפרה אמרו לו נדרה אשה סתם והפר הוי הפרה אע"פ שלא כיון לזאת בפרט וטעמו מדמשני . בגמרא כאן בסתם כאן במפרש ואע"ג דרב אשי משני כאן תוך כדי דבור לאו לאיפלוגי אאידך שינוייא אתא כ"כ הב"י. וקשה לי דבהלכות קריעה סי' ש"ס כתב הב"י דס"ל לטור כסברת הרמב"ם דרב אשי לאיפלוגי אתא ולמימ' דלא שנא בין התם למפרש אלא בין תוך כדי דבור לאחר כדי דבור תלוי הדבר ואיברא דלא על הב"י תלונתי לבד אלא גם על הטור נראה דבריו סתרי זו לזו והרמב"ם כתב סתמא דאינו מופר עד שידע איזה מהם ואיזו נדר נדרה ונראה מדבריו דאפי' סתמא לא מהני. הן אמת דצריך להבין דהוא ז"ל פסק דבעל מיפר בלא שמיעה שכך כתב והבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר כל הנדרים שנדרת משאירסתיך הרי הן מופרין אלמא דבסתמא מהני ועוד קשה לסברת הרמב"ם דבגמרא אמרו דטעמא דאותה דוקא ואילו בפרק נער' איבעי' לן בעל מפר לב' נשיו כאחת אות' דוקא וכו' ופסק הרמב"ם דאותה לאו דוקא ונראה דמכאן יצא לו דאותה לאו שלא יפר לב' נשיו כאחת אלא שיהא מכוין לה ואפילו לב' נשיו כאחת ומדברי הרי"ף ז"ל בפרק ואלו מגלחין נראה כסברת הרמב"ם שכן כתב א"ל מת אביו ואח"כ נמצא שהוא בנו יצא ידי קריעה ותניא א"ל מת אביו ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה א"ל מת לו מת וכסבור אביו היה ואח"כ נמצא בנו לא יצא ידי קריעה כן הוא בגירסאות וכן מוכרח מדכתב ופריק רב אשי וכו' דמשמע דלשנויי הברייתות אתיא ואלו לפירוש הר"ן רב אשי לאו לשנויי הברייתות קא אתיא

סימן לח כתב הרמב"ם בפרק אחרון דהלכות נדרים אמר לה קיים ליכי ומופר ליכי בבת אחת הרי זה קיים לעולם ע"כ וצריך להבין דבגמרא אמרו דכל שאינו בזה אחר זה אפילו בבת אחת אינו וא"כ הוה ליה למיפסק דאינו קיים ואינו מופר והבכ"מ תירץ דכיון דלא חיילי לה הקמה ולא הפר' ממילא הוי קיים דשתיקה הוי ע"כ. ול"נ לי דכיון דשתיקה הוי אמאי לא יפר כל אותו היום דאין לומר כאן הא דשתק הוא כדי לקיים. והנראה לי כס' רבינו דס"ל דישנו בזה אחר זה דהא מצי לומר קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי לאחר שעה וכה"ג מהני כמ"ש רבינו בסמוך אמר לה קיים ליכי שעה אחת עד ואין אומרים שזה כמי שאמר לה הרי מופר ליכי לאחר שעה משמע דאי אמר לה ומופר ליכי לאחר שעה מהני וסבירא ליה לרבינו דכי אמרו בגמרא אמר מופר ליכי לאחר שעה מהו מי אמרינן כיון דקיימו קיימו היינו כשאמר כן לאחר שעברה השעה דאי באומר בדיבור אחד כן לא מצי לומר כיון דקיימו קיימו דהא לעיל קאמר גבי קיים ליכי היום ומופר ליכי למחר דלא מהני מטעם דלמחר לאו זמן הפרה וממילא משמע דאי אמר לה קיים ליכי שעה אחת ומופר ליכי לאחר שעה דמהני דהא כל אותו היום הוי זמן הפרה אמנם עדיין יש לדחות דהא דקאמר לעיל או דילמא הא לאו אמר לה לאו למימרא דאי אמר קיים ליכי היום ומופר למחר דמהני דהא כיון דאמר קיים ליכי היום כבר קיים באותו רגע והיכי מצי אחר כך להפר במה שאומר ומופר ליכי למחר אלא הכי פירושו מי אמרינן כמאן דאמר לה מופר ליכי למחר ואי הוה הכי הוה מהני דבאותו דיבור שמקיים באותו דיבור ישנו הפרה או דילמא הא לא אמר לה כלומר לא אמרינן דהוי כאלו אמר לה ומופר לך למחר והשתא א"ש דלא קאמר תלמודא אמר לה מהו ואתי שפיר ג"כ מ"ש הר"ן ודוק. ולפי זה גם דברי הרמב"ם הכי מתפרשן דהא דכתב ואין אומרים שזה כמו שאמר לה הרי מופר ליכי לאחר שעה שהרי לא הוציא. הפרה מפיו ה"פ דלא אמרינן בכלל דיבורו הוציא הפרה ומהני כיון שהכל הוי בדיבור אחד. איברא דעדיין ק"ל לסברת הטור והר"ן ז"ל דהא מספקא לן אי אמר קיים ליכי ומופר ליכי לאחר שעה אי חלו שניהם ואם כן באומר בבת אחת יהי' ספק דהא הוי ספק אי ישנו בזה אחר זה והיכי פסיק דאין כאן לא הקמ' ולא הפרה

סימן לט אשר שאלת על מאי דכתב מהר"ם בנבנשת ז"ל סי' ד"ן בתוך התשובה וז"ל ואל תתמה כי דמיא לחוכא במה שאנו מראים פנים בהסכמה כי פעמים