מחנה אפרים - א לג

מותר אע"פ שיש בהן טעם המין האיסור ע"כ והא ע"כ כשנאסר בשבועה צ"ל שאמר בשבועה שאיני אוכל מין זה כמ"ש הר"ן דאי לאו הכי לא הוי לשון שבועה וא"כ כיון שאמר שאיני אוכל הא מספקא לן בגמרא אי אסור במשקין היוצא מהן ואי אסור ה"נ אסור בנתינת טעם (ומדברי הטור נראה דע"כ לא מספקא לן שיהא אסור אלא בשאיני טועם דוקא דלשון זה משמע כל טעימה הבאה מהן וכ"נ מדכתב בסי' רי"ז דבאומר קונם כבוש עלי אינו אסור אלא בכבוש של ירק משום דסתם כבוש הוי של ירק אפי' הכי כי אמר כבוש שאיני טועם אסור בכל מיני כבושים). ולכן נ"ל דהרמב"ם לית לי' כסברת התוס' והרא"ש שכתבו דבשאני טועם דמספקא לן אי אסור היוצא מהן הכי נמי נתינת טעם אסור והא דמדמי להו בגמרא ומייתי ת"ש מעשה ואסר ר' טרפון עלי בצים שנתבשלו אמרו לו אימתי בזמן שאמר זה דמשמע דאין חילוק בין נתינת טעם למשקין היוצא מהן לאו משום דשוין הן אלא במכ"ש קא מייתי דהוה ס"ד דבאלו קא מיבעיא ליה משום הכי מייתי ליה שפיר דהא באלו אפילו נתינת טעם אסור וטעמא הוי דכיון דאמר אלו שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא כ"ש דהמשקה היוצא מהן אסור ולא נתערב דאסור אבל לפי מאי דמסיק דבאלו לא קא מיבעי' לי' כי קא מבעיא ליה בשאיני טועם דכיון דנחית כ"כ לדיוק' משמע דעתיה אכל מאי דנפיק מיניה או דהלשון בעצמו מוכיח הכי איכא למימר דהיינו דוקא כי איתיה בעיניה אבל שנתערב עם דבר אחר אסור וע"כ לא אמרו נתערב אלא לאלו משום דשוייה חתיכה דאיסורא ואי ק"ל מההיא דכתב הרמב"ם בשאני טועם דאם היה דבר שאין זרעו כלה אפילו גידולי גידולין אסורין וכתב הר"ן דכיון דאין זרעו כלה הרי בגידולין הללו מעורב מהאיסור ומשום הכי אסור איכא למימר דטעמא הוי כמו שכתב הרא"ש דכיון. דאין זרעו כלה הוי כמו גוף האיסור ולדברי כולם קשה אמאי לא פשיט מהכא דקתני בדבר שאין זרעו כלה ה"ז כגידולין דהוי נותן טעם. וכתב הב"ח יש להקשות אמאי לא תניא כשאמר תמרים אלו או שאני טועם דאסור היוצא מהן והבש"ך כתב אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזיל אבל לקושטא דמלתא דינא הכי ע"כ והיה נראה לי לומר דע"כ לא אמרו הכי דבדעתיה אכל מאי דנפיק מיניה אלא בדברים שניתנו למשקה כגון זתים וענבים אבל שאר דברים כיון שלא ניתנו למשקה לאו דעתיה דאיניש עליה אלא דטעם זה לא סגי אלא באומר שאני טועם דמשום משמעות הלשון אתינ' עליה אבל שאומר אלו דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא יהי' אסור בכל גוונא. איברא דיש טעם אחר דכיון דלא ליתן למשקה זיעה בעלמא הוא וכ"כ רש"י בפרק כיצד מברכין דף ט"ל ובפרק כל שעה גבי דכל איסורין שבתורה אין לוקין עליהן אלא דרך הנאתן א"ר זעירא אף אנן נמי תנינא אין סופגין את הארבעים אלא על היוצא מן הזתים ומן הענבים ואלו מתאנים ורמונים לא מ"ט לאו משום דלא קאכיל לה דרך הנאתן ומדחי לא ה"ט משום דזיעה בעלמא הוא ומטעם זה אפילו באלו לא מיתסר בדבש תמרים דזיעה בעלמא הוי איברא דדברי הרמב"ם עומדים לנגדנו שכתב אם היה דבר שזרעו כלה כגון בצלים ושומין אפילו גידולי גידולין אסורין ובין כך וב"כ המשקין היוצא מהן ספק ע"כ. ולכאורה נראה דקאי אמאי דסליק אשומין ובצלים דקאמר ואיכא למימר דה"ק ובין כך ובין כך כלומר בין שהוא דבר שזרעו כלה בין שאין כלה המשקין אסורים ואיירי היכא שהוא דבר שנותן למשקה ועיין בתוס' בפרק העור והרוטב דף קכ"א וגבי האומר קונם בשר ויין עלי שמותר בתבשיל שיש בו טעם בשר או יין כתב הש"ך נראה דהיינו מסתמא אבל אם היה טעם בשר או יין קשה לו כה"ג אזלינן בתר כונתו ואסור בטעמן ולא דק דכיון דהאומר בשר עלי בשר ממש קאמר לא אזלינן בתר כונתו וגבי קונם לביתך שאיני נכנס טיפה צונן שאני טועם מותר ליכנס לביתו שלא נתכוון אלא לאכילה מרובה וכתב ברא"ש דמותר גם באכילה ושתיה כיון שלא הוציאו בפיו ובנודר מן הסתוניף אע"ג דאין דרכו לאכול ודרך היוצא א לאכול קי"ל כת"ק דאינו אסור אלא בהן אבל לא ביוצא מהן

סימן לג כתב הטור סי' רי"ז הנודר מן היין אסור בקונדיטון פי' יין מבושל במיני בשמים והב"י הקשה ע"ז דבירושלמי אמרו מ"ט דר"י שם אביו קרוי עליו על דעתיה דר"י הנודר מהיין מותר בקונדיטון ותירץ הב"י דלפי מ"ש הרא"ש ז"ל הירושלמי הזה האי דתנן הנודר מהגריסין אסור במקפה ור"י מתיר וכתב עליו אלמא דלרבנן אסור בקונדיטון א"כ לרבנן שם אביו קרוי עליו או אינו קרוי אינו מעלה ומוריד אלו דבריו ז"ל. ותמוהים הם דגבי הנודר מהחלב דאסור בקומא דחלבא באתרא דלקומא נמי קרו ליה קומא דחלבא ואפילו לרבנן וקאמר בירושלמי דטעמא דר"ל משום דשם אביו קרוי עליו ע"ד דר"י הנודר מהיין אסור ביין מבושל וכתב הרא"ש ז"ל ע"ז דשמעינן מינה דאפילו לרבנן הנודר מהיין אסור ביין מבושל חמרא מבושל לא קרו ליה ואע"ג דתנן ר"י בן בתירא אומר כל ששם. תולדתו קרוי עליו אסור ופליגי רבנן עליה התם שם בנו הכא שם אביו ע"כ. הרי בפירוש דאפילו לרבנן אינו אסור ביין מבושל אלא מטעמא דשם אביו קרוי עליה ובין לרבנן בין לר"י מחד טעמא אסור ולא פליגי וע"כ צריכים אנו לומר דאותה גירסא דגרי' ע"ד דר"י הנודר מהיין מותר בקונדיטון הוא ט"ס אלא דנשאר לנו לבאר מאי טעמא דר"י בנודר מן הגריסין דמותר במקפה והלא שם אביו קרוי עליו כמ"ש הר"ן והרא"ש ז"ל בפירושיו. איברא דכי מעיינן שפיר בפירוש מהו שם אביו קרו' נראה דמקפה של גריסין אינו קרוי עליו שם אביו דהרב ב"י פירש דתמרים כשהם נעשים דבש לא נשאר מן התמרים דבר מה שאין כן בחלב שאע"פ שיוצא הקום מהחלב עדיין החלב שהוא אביו עודנו עומד ע"כ ולפי פירושו קשה דיין מבושל הוי כתמרים ואפילו הכי אמרו עליו שם אביו קרוי עליו וכ"ת שאני יין מבושל דהוא גוף היין א"כ קונדיטון ומקפה גם כן הוא גוף האיסור. ולי נראה דה"פ דדבש תמרים השם העיקר הוא הדבש ומה שמכנה תמרים הוא כדי לפרש דבש של מי אם הוא של תמרים או של דבורים וכן בחומץ וכן במקפה של גריסין מה שאין כן ביין מבושל דהשם העיקר הוא היין ולפי פי' זה כהאומרים מקפה של גריסין אין שם אביו קרוי עליו דהשם העיקר הוא המקפה ומה שאומרים של גריסין אינו אלא כדי לפרש מקפה של מי ומש"ה מתיר ר"י במקפה ורבנן סברי דלמקפה נמי גריסין קרו ליה ולא מקפה של גריסין ור"י סובר דמקפה של גריסין קרו ליה כן דקדקתי מדברי הרא"ש בפירו' ודו"ק

סימן לד כתב הטור בסימן ר"כ דאם אמר שנה אחת או שנה סתם אסור בה ובעיבורה וכ"כ הר"מ יע"ש וצ"ע דבגמרא דף ס' איבעי' להו אמר קונם יום מהו דיניה כהיום או כיום אחד ומייתי ת"ש קונם יין שאני טועם השנה אסור בה ובעיבורה אילימא כדקתני למה לי למימר אלא לאו דאמר שנה אלמא שנה כהשנה כלומר דאי כשנה אחת דמי לא מיתסר בעיבור' וכ"פ הר"ן שם איברא דהר"ן ז"ל כתב גבי מתני' ז"ל ואני חוכך להחמיר אפילו באומר שנה א' אסור בה ובעיבורה דמסתמא שנה זו משמע ואי פשע קרוב אני לומר דאין לו תשלומין יע"ש ומלבד דדבריו תמוהים כמ"ש עוד קשה דבירושלמי והביאו הרי בתעניות גבי מתני' נדר להתענות יום אחד ושכח ואכל יש לו תשלומין ע"כ יע"ש. עוד נסתפקתי באומר לעשות דבר אחד שלשים יום אי ל' יום גמורים בעינן דבפ' קונם יין תנן אמר שנה אחת או חדש אחת ה"ז אסור מעת לעת וכ"פ הרמב"ם והסמ"ג דבעינן משעה שנדר תשלום ל' יום גמורים ולפ"ז נר' דכשאמר ל' יום ל' יום גמורים בעינן איברא דבפ"ק דנזיר גבי מחלוקת בר פדא ורב מתנא דלרב מתנא סתם נזירות הוי ל' יום והא דאם גילח יום ל' יצא משום דס"ל מקצת היום ככולו ופריך עלה ממתני' דאם גילח ביום ל' לא יצא ומשני באומר ל' שלמין כלומר באומר ל' יום לישנא יתירא הוי דאפי' סתם הוי שלשים יום. וכי אמר שלשים הוי כאילו אמר שלשים שלמים כ"כ התו' שם וכ"פ הרמב"ם בה' נזיר יע"ש אלמא משמע משום דשלשים יום הוי לישנא יתירא בנזירות הוא דאמרינן נעשה כאומר שלמים הא בעלמא כגון מי שנדר שלא לאכול בשר שלשים יום לא בעינן שלשים יום שלמים

והיה נראה לי לחלק ולומר בין אומר יום אחד או חדש אחד דמדלא קאמר היום או חדש יום שלם וחדש שלם קאמר