מחנה אפרים - א לב

כל איסורי הנא' ואפי' לא אמר אלו דכיון דאמר. קונם ולא הזכיר אכיל' אסר עצמו בחליפין וכו' נראה מדבריו דהאוסר עצמו בפירות סתמא אסור בהנא'. אמנם מדברי הר"ן שם נראה דכל שלא אמר אלו לא עשאם עליו הקדש שלא נתכוון אלא מאכילת אותו המין

סימן כח כתב הר"ן בתשובה דבאיסורא דרבנן לא חיילא עליה שבועה וצ"ע דבסי' ל"ב כתב שכל מה שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה שבועה חלה עליה. וכן כתב בפ"ב דשבועות שהנשבע לחבול בעצמו כיון דלא אתי אלא מדרשא חיילא עליו ומהרימ"ט בח"ב סי' מ' כתב שדבריו סותרים זה את זה יע"ש ואני אומר דאין כאן סתירה וחילוק גדול יש ביניהם והוא סברת הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נדרים ז"ל הנודר שיצום בשבת וכן הנודר ופגע בו עי"ה או ר"ח חייב לצום פגע בו חנוכה ופורים ידחה נדרו מפני הימים אלו הואיל ואיסור הצום בהם מדברי סופרים הרי הם צריכים חיזוק וכתב הבכ"מ דאע"ג דעי"ה ור"ח אינם אסורים אלא מדרבנן כיון שיש להם קצת סמך בתורה לא אתו לזלזולי ואינם צריכים חיזוק מה שאין כן בחנוכה ופורים כיון שאין להם אסמכתא בתורה צריכים חיזוק וכ"ש בשבועות שאינם חלים על דבר מצוה דאמרינן בהו שאינם חלים על חנוכה ופורים וזו היא דעת הר"ן ג"כ. וכתב הבכ"מ עוד אבל בערב י"ה ור"ח איכא לספוקי בהו דאי ס"ל דהוו דאורייתא אין שבועה חלה עליו ואי ס"ל דהוי דרבנן שבועה חלה יע"ש ולפי מ"ש הר"ן ז"ל דכל דבר שאינו מפורש בתורה אע"פ שאיסורו מן התורה שבועה חלה עליהם וייחס סברא זו להרמב"ם וכן הכריע מהרש"ח בסי' מ"ג יע"ש אין מקום לספק זה. וכתב עוד הבכ"מ ואע"ג דאסיקנא בפ' האשה רבה דדוקא במידי דשב ואל תעשה מצי לעקור מידי דאורייתא אבל לא בקום עשה הא אמרו התם דבמגדר מלתא מצו עקרי והכא הוי מגדר מלתא עכ"ד ועיין בנ"י פ' האשה רבה

סימן כט כתב הטור בסי' רל"ב אמר יאסרו כל פירות שבעולם עליו אם אעשה דבר פלוני אינו נדר אבל הסמ"ג והמרדכי כתבו דכה"ג איפשר שיחול הנדר כיון שיכול להיות שלא יעבור התנאי ע"כ. וצריך להבין לסברא זו ההיא דפ"ב דנדרים דקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דפריך עלה ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקינן ליה והאמר ר"י שבועה שלא אישן שלשה ימים מכין אותו וישן לאלתר וכו' ואמאי לא אוקמה באומר קונם עיני בשינה לעולם אם אישן היום דכה"ג ישנו בבל יחל. ומדברי התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ט ע"א נראה דלא פליגי התו' על ר"ת אלא אי לוקה על נדר שוא כמו על השבועה אבל לענין שיחול הנדר כדי לאוסרו בכל פירות שבעולם זה לא שמענו דודאי אם עבר על תנאו מותר הוא בכל פירות בלא התרה אבל הא מילתא מספקא לי מי אמרינן משעה שנדר הוי נדר שוא ויכול לעבור על תנאו או נימא דאסור לעבור על תנאו כדי דלא ליהוי נדר שוא וגבי ד' נדרים שהם מותרין אעפ"י כן אסור לנדור בהם כדי לבטלן משום לא יחל לא יעשה דבריו חולין וכמ"ש הרמב"ם ז"ל א"כ הכא נמי אם נשבע זה שלא ישן לעולם אם ישן היום בידו הוא שלא לישן היום ולא ליהוי נדרי שוא והא דלא אוקמה תלמודא מתני' בכה"ג משום דהרי זה בבל יחל דקתני משמע דלכשישן הרי זה בבל יחל כלומר שחילל נדרו ואין כאן חלות בנדר

סימן ל מי שנשבע שלא להשתתף עם ראובן ושמעון ה"ז אסור בין עם ב' בין עם א' מהם דקי"ל כר"י דאמר שני' באחד ומשמע כל אחד בפני עצמו. וכן נראה מההיא דשבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שלא אוכל תאנים וענבים מיגו דחייל אענבים חייל אתאנים אלמא דבלשון בני אדם כל שאומר שלא אוכל תאנים וענבים כל אחד במשמע. ולפ"ז אם אמר שבועה שאוכל תאנים וענבים כל היכא דאיתנהו שניהם חייב לאכול שניהם ואי ליתיה גביה אלא אחד מהם חייב לאוכלו דמשמע כל אחד מהם ומשמע נמי שניהם כאחת

סימן לא גרסינין בפ' השותפין קונם לבית זה שאתה נכנס מכרו לאחר מהו ומייתי מ"ש האומר לבנו קונם שאתה נהנה לי בחיי' ובמותי אם מת לא יירשנו וכתב הר"ן ואע"ג דלעיל דחינן שאני התם דאמר בחיי ובמותי כלומר דאע"ג דזה לגבי נודר עצמו לעולם משמע לגבי מדיר לא משמע הכי הכא לא ניחא לן בההיא ואמסקנא דלעיל סמכי עכ"ל ובפ' אין בין המודר דף מ"ב ע"ב כתב הר"ן ז"ל דבמסקנא בנכסי אלו אסור שהולכים אחר לשון אחרון יע"ש. ולפי זה הא דאיבעיא לן דף ל"ד ככרי עליך ונתנה לו במתנה מהו ככרי א"ל כי איתיה ברשותיה א"ל או דילמא עליך א"ל שויתום כהקדש וכתב הר"ן ז"ל פשיטא ליה דאם נתן מדיר ככר זה לאדם אחר מותר המודר בו כדאמרינן בפ' השותפין ביתך שאני נכנס מכרו לאחר מותר אלמא כל היכא דאפסקיה אחר שרי עכ"ל ע"כ צריך לומר דאיירי בדלא אמר ליה זה דאי א"ל ככרי זה אפי' נתנו לאחר אסור וכן כתב הרא"ש ז"ל שם דאיירי בדלא אמר זה דאי א"ל זה אפי' נתנו לאחר אסור. איברא דבפ' השותפין דף מ"ז גבי ההיא דבעי אבימי קונם לבית זה שאתה נכנס ופשיט לאיסורא כתב הרא"ש ז"ל ומיירי דא"ל בחיי ובמותי יע"ש ונמצאו דברי הרא"ש סותרות אלו את אלו והרמב"ם בפ"ה כתב דככרי זה עליך כל שנתנו לאחר הרי זה מותר יע"ש וכ"כ הטור בסי' רי"ו יע"ש אלא שהר"מ ז"ל מחלק בין ככר זו לככר זו והטור אינו מחלק. וגבי אומר קונם לביתך שאני נכנס וכו' כתב הרשב"א דדוקא אם מכרו לאחר מותר אבל אם מכרו לו אסור כמבואר מדבריו שהביא הר"ן בר"פ השותפין דף מ"ו ע"ב שכתב וז"ל הצ"ל ואפי' לקחה השותף ממנו אסור כדאמרינן לעיל גבי ככרי עליך דאע"ג דיהבה ניהליה במתנ' אסור ומכירה הרי היא כמתנ' וכדתנן קונם ביתך שאני נכנס מת או מכרו לאחר מותר הא מכרו לו אסור עכ"ד וכן כתב הר"ן בדף ע"ז ע"א ולע"ד לא ראיתי ראי' ברורה לזה דלא דמי לככרי עליך דהתם שאני דכיון דאמר עליך לעולם משמע אבל באומר ביתך לבד לא משמע אלא כ"ז שהוא ביתו גם מה שהביא מההיא דמכרו לאחר מותר דמשמע הא מכרו לו אסור ליתא דאיכא למימר דמשום סיפא נקטיה דקאמר שדך זו שאני לוקח דאפילו מכרו לאחר אסור וכ"כ הר"ן בפ' אין בין המודר דף ל"ד ע"ב והא דתנן המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל נותן לאחר וכו' הא לו אסור התם שאני דהדירו מהנאתו וכ"כ הר"ן שם. (א"ה ע"כ מצאתי ולע"ד אין ראיה ממתני' דקונם ביתך שאיני נכנס כו' משום דמתני' נקט קונם ביתך שאיני נכנס שדך שאני לוקח וכו' ובשדך שאני לוקח דפירש אם אקחנו ודאי דאם מכרו לו אסור משום הכי נקט דאם מכרו לאחר מותו. ולפי זה אין אנו צריכים למה שכתב הר"ן ז"ל בפרק אין בין המודר דתני רישא משום סיפא. אמנם מה שכתב אדוני אבי הרב ז"ל דמככרי עליך אין ראי' וכו' לא ידעתי לחלק בין ככרי עליך לביתך שאיני נכנס ותדע שכן הוא ממ"ש הר"ן בפרק אין בין המודר ז"ל ובודאי פשיטא לי' לר' חייא דהיכא שנתן מדיר ככר זה לאדם אחר מותר המודר בו כדתנן וכו' יע"ש וראיתי להרשב"א בחי' בפ' השותפין שפי' שראייתו הוא מדערבינהו ותנינהו לביתך שאיני נכנס יע"ש

סימן לב כתב הטור בי"ד סי' רי"ו וז"ל אמר קונם בשר ויין שאני טועם אסור בתבשיל שיש בו טעם בשר ויין ובמשקין היוצא מהן ע"כ ובגמרא אמרו טעמא דכיון דאמר זה שוייה עליה חתיכה דאיסורא ובשאני טועם מספקא להו אי אסור במשקין היוצא מהן ואי אסור ה"נ נתינת טעם אסור דמדמי להו אהדדי כ"כ הרא"ש ז"ל וכתב הר"ן ז"ל וכ"ת תינח. בשאני טועם כיון דלא צריך וקאמר אפושי איסורא הוא אבל שאיני אוכל ליכא שום הוכחה למיסר דלא סגי בלאו הכי איכא למימר דכיון דהוה מצי לומר קונם פירות באכילה וקאמר שאיני אוכל אף יוצא מהן משמע. ולפי זה בשבועה דלא מצי לומר באכילה עלי דהוי לשון נדר לא מיתסר ביוצא מהם אבל דעת הרמב"ם דלא שנא נדר לא שנא שבועה דלאו משום יתורא דלישנא הוא אלא דהלשון בעצמו שאיני אוכל מוכיח כן שאוסר כל אכילה הבאה מהן וק"ל דהא כתב הרמב"ם ז"ל מי שנאסר, עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתערב עם מינים אחרים ה"ז