מחנה אפרים - א לא

אסור לתקוע בשופר של מצוה כמו דאמר גבי סוכה אם לא נחלק משום דגבי סוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה וכו' והנה דברי התוס' הנזכר יש להקשות עליהם כמבואר לכל מעיין ויותר מהמה הוקשה לי ע"ד דא"כ הוא כמ"ש דבסוכה בלאו מצוה יש הנאה בישיבה א"כ מאי קא מותיב רבא לאביי בפ' ב' דנדרים וא"ל וכי מצות ליהנות ניתנו והא כיון דמטי ליה הנאה לגופיה בישיבה לא שרי מטעם זה דמצות לאו ליהנות ניתנו וכדאיתא בתוס' והביאם הר"ן ז"ל שם בנדרים דף ט"ו ע"ב גבי האומר קונם תשמישך עלי וז"ל וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מיתסר והא מצות לאו ליהנות נתנו י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ לומר שאין קיום המצוה חשיב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים המצוה הנאה מיקרייא ואסור ומ"ה אמרינן דהמודר הנאה מן המעיין טובל בימות הגשמים אבל לא בימות החמה ע"כ דבריו ובפ' אין בין המודר הנאה נמי שנינו המודר הנאה מחברו וחלה נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב וקאמר שם בגמרא במאי עסקינן אי כשנכנסו חולה אסורין על המבקר אפי' עומד נמי לא שהרי נהנה בדריסת הרגל ומשום מצוה לית ליה לאתהנויי מאיסורא יע"ש. הן אמת דמסוגיא הנזכרת יש ראיה דבישיב' איכא הנאה אף דבלאו הכי היה יושב בביתו כאשר כתבו התוס' בפ' ראוהו ב"ד כנז"ל ומן התימה על הר"ן ז"ל שנראה מדבריו בשמעתין דפ"ב דנדרים דף ט"ז ע"ב דליכא שום הנאה בישיבת הסוכה וז"ל הצ"ל וא"ת ואפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי למה אסור בישיבה של מצוה והא כיון דמצות לאו ליהנות ניתנו הרי אינו נהנה מן הסוכה כלל תי' בתוס' דמ"מ כיון דאסר ישיבתה עליו אע"פ שאין לו בה הנאה חל ולפ"ז אם אמר קונם זריקת צרור לים עליו אסור אע"פ שאין לו בזריק' הנאה עכ"ד וליישב דברי התוס' הנזכר בתחלת דברינו נראה לע"ד דס"ל דמסתמא אין אדם אוסר על עצמו אלא מידי דמטי ליה הנאה עד שיפרש ויאסור אפי' מידי דלית ליה הנאה כלל כתפלין שאני מניח וכלולב שאני נוטל דלא שייכא בהו הנאה ולהכי כתבו דגבי שופר דשייך ביה הנאה וכגון שהוא מכוין לשיר כל היכא דאסר, סתם ואמר קונם שופר לפקיעתו עלי מסתמא לא משמע אלא היכא דמטי ליה הנאה וכגון שיתכוין לשיר אבל לא תקיעה של מצוה דלא מטי ליה שום הנאה שהרי אינו מכוין לשיר. וגבי סוכה דאמרינן דאפי' בסתמא דאסור לישב אפי' בישיבה של מצוה היינו טעמא משום דבלאו המצוה מטי ליה הנאה בישיבתה כי יושב נמי בישיבת של מצוה ואפי' הכי כי אמר הנאת סוכה עלי מותר לישב בישיבת של מצוה והיינו טעמא משום דכל האומר סוכה עלי סתמא כאלו פורש ואמר סוכה של מצוה וכמ"ש הר"ן והביאו הב"י בסי' רל"ד ולהכי חשיב זה כאלו אמר הנאת סוכה של מצוה דמשמע שרצה לאסור עצמו הנאת המצוה וזה אינו דמצות לאו ליהנות ניתנו מה שאין כן באומר קונם סוכה דאסור משום דלא הנאת המצוה קאמר אלא אהנאת הישיבה נתכוין

העולה מהאמור לנ"ד נראה דאף דהתוס' שם בפ' ראוהו נסתפקו מ"מ מתי' התוס' שהביא הר"ן בסוגיין דנדרים דף ט"ז ע"ב נראה דס"ל דאפי' באומר תקיעת שופר עלי אסור ואף דלית ליה שום הנאה דהוי כאומר זריקת צרור עלי דאסור לזורקו אפי' בלא שום הנאה וכן פסק הש"ע בא"ח סי' תקפ"ח וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק ראוהו ב"ד וז"ל הצ"ל וכי אמרי' דשרי דוקא במודר הנא' משום דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל באומר קונם שופר לתקיעתו עלי אסור לתקוע אפי' תקיעה של מצוה לפי שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות אבל האומר שבועה שלא אשמע קול שופר של מצוה לוקה ושומע קול שופר של מצוה שאין השבועה חלה לבטל המצות אלא בכולל כאומר שבועה שלא אשמע קול שופר עכ"ל. ונראה מדבריו דסתם שופר הוי של מצוה דאם לא כן נימא דלא כיון לתקיעה של מצוה ואפי' באומר קונם שופר לתקיעתו עלי להוי שרי לתקוע תקיעות של מצוה. אמנם ממה שכתב אח"כ אבל אם נשבע שלא לשמוע קול שופר של מצוה לוקה וכו' ומדנקט של מצוה נראה דסתמא אין שופר של מצוה לבד אלא בין של מצוה בין של רשות. ועוד צריך לדקדק דבתקיעות דר"ה יש בהם מדרבנן ומיקרי תקיעה של מצוה כמ"ש התקיעות בין אותן שהם מן התורה בין אותן שהם מדרבנן וא"כ מיגו דחיילא שבועה באותן דרבנן כמ"ש הטור בי"ד סי' רל"ט חיילא נמי אדאורייתא

סימן כו כתב הטור בסי' רל"ו נשבע לבטל את המצוה בד"א שפירש שלא אוכל מצה בליל פסח ושלא ישב בסוכת מצוה אבל אם נשבע בסתם שלא יאכל מצה ולא ישב בצל סוכה חלה שבועה וצריך לקיימו כלומר דחלה השבועה בכולל וק"ל הא כיון דנשבע בסתם נימא דלא אסר על עצמו אלא בדבר הרשות אבל לא לדבר מצוה וגדולה מזו אמרו בפרק קונם יין שאני שותה עד שיהא הפסח אינו אסור אלא עד ליל פסח דאמדינן דעתיה שלא נתכוון זה לבטל המצוה ואף על גב דבעלמא בנודר עד שיהא הפסח אסור עד שיצא ועוד קשה על דברי הטור דבסי' רל"ט כתב לפיכך אם מוציאו בלשון שבועה או בלשון נדר כגון שאמר ישיב' סוכה עלי בשבועה לעולם נשבע על גופו וזה א"א ואמאי לא חלה השבועה בכולל כיון דס"ל דבסתמא לא הוי של מצוה וי"ל והרמב"ם כתב בפ"ג מהלכות נדרים כיצד חלות הנדרים על דבר מצוה האומר, הרי המצה בליל הפסח אסור' עלי ישיבת סוכה בחג וכו' נראה דבסתמא אינו אסור במצה של מצוה דבסתמא לא נתכוון זה לבטל את המצוה וכן נראה מדבריו בפ"ה מהלכות שבועות ז"ל נשבע שלא יאכל מצה שנה או שנתיים שלא ישב בצל סוכה לעולם וכו' טעמא דאמר לעולם הא לאו הכי מותר בליל פסח שלא נתכוון זה לדבר מצוה וכ"נ בפ"א מהלכות שבועות אבל הר"ן חולק וס"ל דסוכה סתם אסור בחג דאין סוכה סתם אלא סוכה של מצוה אבל מצה כל לחם שהוא קרוי מצה סתם ולפיכך כי אמר מצה סתם חיילא בכולל וכ"ת והא תנן שבועה שלא אוכל ואכל אוכלים שאינם ראויים לאכילה כגון נבילות פטור אלמא אין דעת הנשבע לעבור על המצוה תי' הר"ן דשאני הכא שאם נאמר לא נדר אלא של רשות נמצא שהוא אוכל מצה והוא אמר שלא יאכל כלל אלו דבריו. ועדיין קשה לי דנימא שלא נתכוון זה אלא עד הפסח כי ההיא דקונם שלא אשתה יין אע"ג דבעלמא משמע עד שיצא הפסח משום אומדנא מבטלינן המשמעות הכא נמי אע"ג דנודר בסתמא משמעותו לעולם מ"מ כיון דאיכא אומדנא דאין אדם מכוין לבטל המצות לא יהא אסור אלא עד הפסח והרז"ה כתב כסבר' הרמב"ם שכתבנו וכן הוא דעת הסמ"ג איברא דבפ"ב דנדרים משמע דסתם סוכה אינה אלא של מצוה

סימן כז כתב הב"י בסי' רכ"א דאיתא בירושלמי דאם נדר מן הככר מהו לחמם בו ידיו ולא איפשיטא ולחומרא וכן פסק בש"ע. ואינו נראה לי כן דבפרק בכל מערבין אמר רב הונא אמר רב שבועה שלא אוכל ככר זה מערבין לו בה ככר זו עלי אין מערבין לו בה מיתיבי הנודר מן הככר מערבין לו בה וכו' עד אלא מאי, כל היכא דאמר עלי מערבין לו בה קשיא רישא חסורי מחסרא והכי קתני הנודר מן הככר מערבין לו בה ואפי' אמר עלי נעשה כאומר שלא אטעימנה ופי' רש"י ז"ל דלא מסיק, אדעתיה לאסור אלא דרך הנאתה דהיינו אכילה וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות ערובין וז"ל וכן הנודר מאוכל זה מערב בו ומשתתף בו וכתב ה"ה דפסק דלא כרב הונא ועירובי תחומין ושתופי מבואות דין אחד להם עכ"ל. וצריך להבין דהתינח בערובי תחומין דכיון דאין מערבין אלא לדבר מצוה קי"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו אבל שתופי מבואות דהוי לדבר הרשות הרי משתתפין באיסורי הנאה וצ"ל דטעמו משום דבסתמא לא אסר עצמו אלא באכילתו שכן הוא דרך הנאתו ובפרק אין בין המודר גבי ככרי עליך ונתנו לו במתנ' וכו' א"ל פשיטא דאע"ג דיהבי' לי' במתנ' אסור אלא ככרי עליך דא"ל לאפוקי מאי וכתב הרא"ש בשם ה"ר יונה פשיטא דאסור דאי שרי לי' אם נתנו במתנה היכי משכחת לה דאסרו עליו דסתם ככר אין בו כי אם הנאת אכילה ובפרק הנודר מן הירק גבי מתני' דקונם פירות האלו עלי דאסור בחליפיהן כתב הרא"ש שם דמדרבנן אסרו דמי