מחנה אפרים - א ל

אשתו הוא נהנה וכמו כן אם מתה ירשנה דלדיד' קא ירית וזהו דעת הרמב"ן ורשב"ם ז"ל. ולפי זה יש לתמוה על הרא"ש ז"ל דהוא פסק כרב דאין קנין לאשה בלא בעלה ובפרק חזקת כתב דאם מתה ירשנה בעלה ועיין מ"ש בה' זכיה

סימן כא ועל האשה שאסרה תשמישה על כל העולם אי חל האיסור דמדברי הטור בסי' רל"ד נראה דחייל ומ"ש הב"י דקשה עליו דכיון שהיא משועבדת לו היכי חל האיסור על בעלה יע"ש נראה דהטור בשיטת התוס' קאי שכתבו בפרק אע"פ דמדינא קונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא דאלמוה רבנן לשעבודו וכי אלמוה היינו דוקא בקונם פרטי אבל בקונם כללי כיון דלא שכיח לא אלמוה. אבל מדברי הר"מ ז"ל בפי"ב מהלכות נדרים נראה דמדינא לא חייל האיסור על בעלה שכן כתב האשה שאמרה לבעלה הנאת תשמישי אסורה עליך א"צ להפר הא למה זה דומה לאוסר פירות חברו על חברו בעל הפירות ואח"כ כתב אמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדין לו שאע"פ שאמרו ההקדש מפקיע מידי שיעבוד חכמים עשו חיזוק לשיעבוד הבעל מפני שהוא מדבריהם עכ"ל. משמע מדבריו אלו דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד זולת במידי דדבריהם מפני שצריכים חיזוק. והא דכתב ברישא באסרה תשמישה על בעלה דאין צריך להפר ואע"פ דלא הוי מדבריהם ה"ט כמ"ש דדמי לאוסר פירות חברו וכו' דגופה קנוי לו לכך ולא דמי למעשה ידיה דאין ידיה קנויות לו' וכמ"ש התוס' בר"פ הזורק ונמצא לפי דעת הרמב"ם ז"ל דאסרה הנאת תשמיש על בעלה מדינא לא חייל האיסור וא"ש לפי זה מ"ש אין צריך להפר דאלו לדעת שאר המפרשים דס"ל דמדינא חייל אלא דאלמוה רבנן וכו' קשה עדיין דניפר לה שמא יגרשנה ואסורה לחזור לו

סימן כב כתבו התוס' בר"פ המדיר גבי מתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו דאינו אסור בתשמיש דליהנות לו לא משמע אלא הנאת ממונו שהיא נהנה והוא אינו נהנה אבל תשמיש ששניהם נהנים אין זה בכלל וכ"כ הרא"ש בחי' כ"י אבל הרשב"א והריטב"א חולקים יע"ש בחי' וצ"ע מ"ש מהמדיר את חברו מנכסיו דאסור למכור להם זבינא מציעא ואע"ג דהוי הנאת שניהם. ואיברא דבפרק אין בין המודר גבי מתני' דמרפאו רפואת נפש עומד אבל לא יושב פריך בגמרא היכי דמי אי בנכסי חולה אסורין על המבקר אפי' עומד ליתסר ומשני סתמא דמלתא מן חיותי' לא אדרי' וכתב הר"ן שם דלשמואל דקי"ל כותיה אפילו מיושב מותר מטעם זה ובפרק בתרא דנדרים גבי מתני' שאיני נהנה לבריות וכו' משמע כסברת התוס'. עוד ראיתי להר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים גבי הנאת תשמישך עלי ה"ז אסור שכתב דנדר זה אינו אסור אלא מדרבנן דהא הנאת תשמיש הוי דבר שאין בו ממש יע"ש וצריך להבין דהר"ן ז"ל גופיה כתב בפ"ג דנדרים גבי מתני' דקונם שאיני נהנה לישראל לוקח בפחות וכו' דאפי' בנכסים שיקנו אח"כ אסור ואפי' בדשלב"ל ואע"ג דקי"ל דאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חבירו ה"מ באומר נכסי וכו' אבל באוסר הנאתו על חברו כיון דאיסורא בהנאה דידיה תליא ואיהו הא איתיה בעולם אסור עכ"ד וא"כ הכא נמי באומר הנאת תשמישך עלי הרי הוא כאלו אמר הנאת גופך עלי

סימן כג בפרק אין בין המודר הנאה מחברו נכנס לבקרו עומד אבל לא יושב ומרפאו רפוא' נפש אבל לא רפוא' ממון ומוקי לה כשאסר הרופא נכסיו על החולה וכתב בש"ך א"כ למדנו שאוסר נכסיו שאמר הנאת ממוני עליך אסור ליהנות מגופו דכיון שנותנים שכר מאות' הנא' מיקרי נכסיו דהוי כאילו קבל השכר וחזר ונתנו לו עכ"ד. ולא ידעתי מה יענה למאי דמשני אבל לא רפוא' ממון דאיירי כשאין נותני' שכר והסם הוי של חולה ואפ"ה אסור ואע"ג דמוקי לה כשאסר נכסיו ועוד קשה דאי איירי כשאמר הנאת ממוני עליך אם כן מה שמרויח אח"כ הוי דבר שלא בא לעולם ואין אדם יכול לאסור לחבירו דבר שלא בא לעולם אם לא כשאומר הנאתי עליך כיון דאיסור הנאה בדידיה תליא ואיהו איתי' בעולם כמ"ש הש"ך בסי' רכ"ז ואין לומר דמתניתין איירי כשאסר החולה נכסיו של רופא דהא כתב הר"ן דאם אסר החולה נכסיו של רופא בכל גונא שרי ובירושלמי אמרו דמתני' במדירו מגופו. וראיתי להר"ן ז"ל שם בסוגיין גבי מתני' דמרפאו רפואת נפש שכת' דאפי' לשים הסם בידו שרי אבל משל מדיר אמר דאפי' אין לו למודר אסור כי ההיא דהמודר מחבירו ואין לו מה יאכל אסור עד שיניח ע"ג הסלע ומיהו היכא דחולה אסר על עצמו נכסיו של רופא אפשר דאפילו הסם של רופא שרי דמן חיותיה לא אדרי' עכ"ד וצריך להבין דע"כ לא אמרו דמן חיותיה לא אדריה אלא כשהדיר החולה נכסיו למבקר אז שייך לומר דלא אסר עליו אלא מידי שהוא הנאה למבקר לבד אבל במידי דאיכא הנאה לחולה ג"כ לא היה בדעתו שלא יהנה ממנו בדבר שחיותו תלויה בו כי החולה ג"כ נהנה ועיין מש"ל בסימן כ"א אבל כל שהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר ודאי דכל הנאה במשמע ואפי' בדבר דאיכא חיי נפש הגע עצמך שאין לו מה יאכל יהיה מותר ליהנות ממנו דאדעתא דהכי לא אסר עצמו זה לא שמענו וראיה לדברי מההיא דאמרו בגמרא גבי מתני' דלעיל דף ט"ל דקאמר תלמודא במאי עסקינן אי בשנכסי מבקר אסורין על החולה אפילו יושב נמי ואמר שמואל בשנכסי מבקר אסורין על החולה ובמקום שנוטלים שכר על הישיבה ואין נוטלים שכר. על העמידה ואם איתא מאי דוחקיה לאוקמה הכי עד דמקשה ליה מאי פסקא לימא דאיירי כשהחולה אסר עצמו מנכסי המבקר ואיירי כשנוטלים שכר בין על הישיבה בין אעמידה וסתמא מחיותיה לא אדריה וישיבה אסור כיון דאפשר בעמידה ואף שיש לדחות זה מ"מ נראה מ"ש

סימן כד ראיתי לעמוד על מ"ש הר"ן בפ' ראוהו ב"ד גבי המודר הנאה משופר דמותר לתקוע לו תקיעה של מצוה משום דמצות לאו ליהנות נתנו שכתב הר"ז הלוי ז"ל אבל אסור בתקיעות של תעניות והוא ז"ל הקשה עליו דא"כ אפילו בתקיעות דרבנן יהא אסור אלא כיון דמצות לאו ליהנות נתנו אפילו במצות דרבנן אמרינן הכי עכ"ל ואיברא ודאי דהכי הוא דאפי' במצות דרבנן אמרינן הכי כדמוכח בפ' בכל מערבין אבל הכא אין אנו צריכים לכל זה דגבי תקיעה כי נמי אינה מצוה לא קא מטייא ליה שום הנאה כל שאינו מכוין לשיר והא דאיצטריך הכא רבא לומר מצות לאו ליהנות נתנו לאו למידק מינה דכל היכא דליכא מצוה אסור אלא היכא דאיכא מצוה הוא דהוה ס"ד למסרי כיון דמתהני מיניה שיוצא בו י"ח ומה"ט הוה ס"ד לומר דאם תקע בשופר של עולה לא יצא משום דמעל ואע"ג דבעלמא י"ל דקול ומרא' אין בו משום מעילה משום דלא חשיבא הנאה הכא כיון דיוצא בו י"ח אין לך הנאה גדולה מזו ולזה א"ל מצות לאו ליהנות נתנו. וגבי הנודר מן המעיין אסור לטבול בימות החמה ומותר לטבול בימות הגשמים טבילה של מצוה וכו' היה קשה כיון דבימות הגשמים ליכא הנאת הגוף אפי' כי אינה של מצוה נמי. אמנם לפי מ"ש אתי שפיר דה"ק דמותר אפילו בטבילה של מצוה דסד"א מצות ליהנות ניתנו והרי נהנה מן המצוה קמ"ל. ונסתפקתי במי ששאל שופר מחברו ונאנס או נגנב בידו מה דינו מי אמרינן כיון דלא חשיב הנאתו הנאת ממון לא מתחייב כשואל דבפ' השואל משמע השואל לא מתחייב אלא כי מטיה ליה הנאת ממון שהיא שויא פרוטה כפרש"י והרא"ש ולא דמי לשואל ספרי' דמתחייב באונסין כמו שהוכחתי בהלכות שאלה סי' ג' יע"ש דספרי' עשויים להשכיר כמ"ש בפרק המקבל משום דמפסדי בלמודייהו ולהכי כי השאילו לו מטיא ליה הנאה שמחל לו שכירותו אבל גבי שופר שאינו עשוי להשכיר כי השאילו לו לא מטיא ליה שום הנאת ממון איברא דלפי דעת הרמב"ם נראה דההיא דפ' השואל לא מיירי אלא לענין שאלה בבעלים

סימן כה ובאומר תקיעת שופר עלי אי אסור לתקוע בשופר של מצוה כמו האומר ישיבתי סוכה עלי נסתפקו התוס' בזה בפ' ראוהו ב"ד דף כ"ח ע"א וז"ל הצ"ל ולדברי רבא היה משמע דאם אמר תקיעת שופר עלי