מחנה אפרים - א כז

נדרי איסור קיימין אלא כשתולה איסורין בדבר הקדוש כקרבן וכשא' הקדשות דאינהו איסור חפצא אבל כשתולה אותו בדבר האסור מעצמו כגון שאמר ככר זה אסור כנבלה כחזיר כשקצים וכיוצא בהם לא אמר כלום ואפי' משום ידות נדרים ליכא עכ"ד וכ"כ שם משם רבו ז"ל יע"ש. וכן מוכח מההיא דפליגי ר"ש ור"י בפ"ק דנזיר באומר הריני נזיר כשמשון לא אמר כלום אליבא דר"ש משום דהוי מתפיס בדבר האסור דשמשון לאו נדור הוה ומדסתם ותני לא אמר כלום משמע דלא הוה נזיר כלל ואע"פ שאמר הריני נזיר מכיון שהתפיסו בדבר שאינו נדור

איברא דהיה נראה לכאורה איפכא ממתני' דפ' כל המנחות הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החטים ואמר ר"י עלה דאתיא אפילו כב"ה ואיירי באומר אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין וכן פסק הר"מ ז"ל בפי"ז מה' מעשה הקרבנות וכ"כ הרבכ"מ דה"ט דכשאומר הרי עלי מנחה ושאלו אותו ואמר אילו הייתי יודע הייתי נודר ה"ז חייב דאע"ג דכשאומר הרי עלי מנחה מן השעורים אין בנדרו ממש דהוי נדר ופתחו עמו כשאמר מן השעורים. מיהו כשאמר אח"כ אילו הייתי יודע הייתי נודר כדרך שמקריבין ביטל הפתח של הנדר והוי כאילו לא אמר בשעת הנדר אלא הרי עליו מנחה לבד עכ"ד. ולפ"ז י"ל דה"ה בנ"ד דאנן סהדי דכוונתו של ראובן היה לנדור נדר גמור ואילו היה יודע דהאומר כאמי הוי מתפיס בדבר האסור ואינו נדר לא היה מסיק דיבוריה לומר כאמי וכיון שכן פלגינן דיבוריה והוי כאלו לא אמר אלא את אסור' עלי בלבד. אבל לע"ד אינו בן דהכא גזירת הכתוב הוא דכל שהתפיס בדב' האסור לא הוי נדר ואפי' הזכיר בלשונו לשון נדר וכן מבואר מדברי הר"ן ז"ל ריש פ"ק דנדרים ז"ל שם עיקר נדר הוא שיאמר דבר זה אסור עלי ובין שהתפיסו בין שלא התפיסו זהו נדר אלא היכא שהתפיסו בעינן שיתפיסנו בדבר הנדור ולא בדבר האסור וכדאמרינן בפ"ג דשבועות מ"ט דאמר קרא איש כי ידור נדר לה' עד שיתפוס בדבר הנדור ולא בדבר האסור כלומר שאע"פ שהנדר חל בלא התפסה אפ"ה אם התפיסו בעינן שיתפוס בדבר הנדור ולא בדבר האסור עכ"ל. ומבואר מדבריו דאע"פ דכל שאמר ככר זה אסור עלי הרי הוא אסור מדין נדר מ"מ אם אסיק דיבוריה ואמר כחזיר אינו אסור מגזרת הכתוב דאמר איש כי ידור נדר דבעינן שידור בדבר הנדור ומשמ' ליה דקרא אתא אפי' כשאמר לשון נדר מעיקרא שאמר ככר זה אסור דאפ"ה כיון שהתפיסו בדבר שאינו נדור לא הוי נדר. ולכאורה איכא למידק על דברי הר"ן ז"ל דמנא ליה דכי אתא קרא דעד שידור בדבר הנדור איירי אפי' בהיכא שהנדר חל בלא התפסה דאפ"ה אם התפיסו לא אמר כלום דילמא קרא לא אתא אלא היכא דבלא התפסה לא היה נדר דאז ודאי במה יאסר כיון שלא הזכיר לשון נדר או איסור אלא שאמר ככר זה עלי כבשר חזיר ובשר חזיר רחמנא אסריה והוא לא אסריה וכמ"ש הר"ן בנדרים דף י"ד. אבל כל היכא דהזכיר לשון נדר שאמר קונם ככר זה או אסור עלי ככר זה אע"פ שסיים ואמר כבשר חזיר ובשר חזיר הוי דבר אסור מ"מ כיון דלגבוה קא מכיון יהא אסור דדל מהכא מה שאמר כבשר חזיר ה"ז אסור כיון שאמר קונם ככר זה או אסור דהוי נדר גמור. ובפ"ג דשבועות מסיק תלמוד' אמר לך רבא תריץ ואימא הכי איזהו איסור האמור בתורה האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו וכו' פי' רש"י ז"ל האי תנא לאו במתפיס איירי אלא בעיקר נדר דמתפיס היינו דוקא באומר זה כזה בלחוד אבל מפרש הרי עלי שלא אוכל וכו' עיקר נדר הוא ואשמועינן שאינו חייב משום נדר אלא א"כ פירשו ואח"כ תלהו בדבר הנדור אבל מתפיס בנדר כגון שלא פי' הרי עלי אלא דאמר זה כזה לא הוי נדר עכ"ל וכתבו הרמב"ן והר"ן ז"ל שאין כוונת רש"י לומר שלא יהא נדר אלא אם כן התפיסו דודאי כל שפירשו אע"פ שלא התפיסו הוי נדר אלא שבא למעט שאפי' פירשו אם תלהו בדבר האסור לא הוי נדר עכ"ד. ונראה מדבריהם אלו דכל שפי' אע"פ שאם לא התפיסו שה נדר מיהו אם תלהו בדבר האסור לא הוי נדר והיינו כדמשמע מדברי הר"ן בריש נדרים וכן מוכרח לפרש בההיא דאמר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו אפי' אם לא היה מסיק ואומר כיום שמת בו אביו אלא שאמר מר הרי עלי יום זה שלא אוכל היה אסור דהרי עלי הוי יד לקרבן כמבואר בנדרים דף ו' ואפילו הכי אמר שמואל עלה והוא שיתפיס בדבר הנדור אבל אם התפיס בדבר האסור לא הוי נדר ואע"פ שאמר הרי עלי והיינו טעמא משום דהרי עלי לא אתי אלא משום יד וכן האומר אסור עלי אינו אלא משום יד איתרבאי כמבואר בדברי הר"ן בפ"ג דשבועות והיינו לומר שהתחיל במקצת דיבורו של נדר ולא גמר לומר כקרבן וכיון דמדין יד הוא כל היכא דסיים ואמר כבשר חזיר תו ליכא למימר דהוי יד לקרבן

איברא דכל זה אתי שפיר אי אמרינן דהאומר ככר זה אסור עלי דהוי מדין יד דקרבן וכאלו סיים ואמר כקרבן ומשום הכי כל היכא שאמר כבשר חזיר לא הוי נדר. אבל לפי מה שנראה מדברי הר"ן בריש נדרים דהאומר ככר זה אסור עלי לאו משום יד הוי אלא מעיקר הנדר. ונראה לכאורה דהיינו משום איסור דקרא וכדאמרינן הוציאו בלשון נדר נדר ואפילו בלא התפסה הוי עיקר נדר א"כ עדיין איכא למימר דאפי' תלהו בדבר האסור יהא נדר דדל מהכא מה שהתפיס דלא הוי כלום ה"ז נאסר במה שאמר ככר זה אסור דהוי נדר גמור וקרא דכי ידור נדר שבא למעוטי עד שידור בדבר הנדור איכא למימר דלא איירי אלא בנדר שהוי ע"י התפסה שלא הזכיר איסור: השאלה נאבדה ומתוך דברי התשובה יתבאר

סימן יב תשובה ראיתי מ"ש מר ששמע שמהרש"ס ז"ל הור' שהנודר נזירות בתנאי אם אעשה ואם לא אעשה דכל זמן שלא חל הנזירות יכול לחזור בו ולבטל הנזירות דאתי דבור ומבטל דבור וכדאמר ר"י במסכת קידושין גבי מקדש את האשה לאחר שלשים יום דתוך שלשים יום יכול לחזור אלו דבריו. ואני שמעתי ולא אבין דמה ענין קדושין לנדרים דנדרים שאני דנדר קביל עליה וחייב לקיים דבורו והכי מפורש בהדיא בפ"ד דנדרים גבי האומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום דאינו יכול לחזור תוך שלשים יום משום דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט ופי' הרא"ש ז"ל וחייב לקיים דיבורו משום מוצא שפתיך תשמור ולא מצי למיהדר וכן מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ב מהלכות מכירה שהנודר ואמר מה שתלד בהמתי יהא הקדש אינו יכול לחזור בו ואע"פ שעדיין לא חל הקדש ואפי' למה שכתב הר"ן ז"ל שם בשמעתין בנדרים משם הרשב"א דאפשר דהאומר יהא זה הקדש לאחר שלשים יום דיכול לחזור עכ"ל ע"כ לא אמר' אלא באומר שור זה יהא הקדש לאחר שלשים יום שלא חייב עצמו בלשון נדר לומר אקדישנה הלכך כל זמן שלא חל הקדש יכול לחזור אבל במחייב עצמו בלשון נדר שאמר אתן או אקדישנה הרי זה מחוייב לקיים דיבורו ואינו יכול לחזור וזו הוא סבר' הראב"ד שם בפרק כ"ב מהלכות מכירה וע"ש כלל העולה דכל שמקבל עליו בלשון נדר שוב אינו יכול לחזור בו ובפ"ב דנדרים אמרינן ההוא גברא דאמר ליתסרו פירות עולם עלי אי נסיב איתתא כי לא גמירנא הלכתא לא סליק בידיה אתא ר' אחא ושבשיה וכו' אלמא דאע"פ שלא חל עדיין הנדר לא היה יכול לחזור בו ובפ"ב דנזיר נמי אמרינן הרי הוא נזיר לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם מהו מי חייל עליה נזירות שני או לא מי אמרי' כיון דאפשר לאיתשולי אנזירות שני מהשתא יחול הנזירות בתרא את"ל הכי אמר הריני נזיר שמשון לאחר כ' יום ומעכשיו נזיר סתם הכא ודאי לא מצי לאיתשולי ואי ס"ד דכל זמן שלא חל הנדר יכול לחזור בו משום דאתי דיבור ומבטל דיבור אם כן נהי דנזירות שמשון ליתיה בשאלה מ"מ הא יכול לחזור בו ולעקור הנזירות. ולע"ד לא מצאתי היתר לנ"ד אלא ע"י המודעא שמסר בתחלת השנה ואע"פ שבשעה שנדר לא נזכר מהמודעא ואיכא מ"ד דבעינן שיזכור מהמודעא בעת שנדר תוך כדי דיבור וכמו שהביא הרמב"ם ז"ל כבר כתבו האחרונים דרובא דרבוותא הסכימו לדעת הרמב"ם דאפילו לא נזכר אלא לאחר ימים