מחנה אפרים - א כה

ממקום אחר לאו משום דס"ל דתנאי הוי סותר מה שאמרו מקודם דאם כן תיקשי להו קושית הר"ן ז"ל דאי חשיב השטר כאלו כתבו בפירוש דנעשה בלא שום תנאי א"כ כי נמי אין כתב ידם יוצא ממקום אחר לא ליהמנו וכו' יע"ש אנא ס"ל דאף על פי דתנאי לא חשיב כסותר מה שאמרו קודם מכל מקום גזירת הכתוב דאינם חוזרים ומגידים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל אחר שנחקרה עדותם אינם יכולים להוסיף על עדותן או לומר תנאי היה עיין בפ"ג מהלכות עדות. והכי נמי בנדר סתם וקאמר בתנאי נדרתי אין זה סותר מה שנדר מעיקרא דתנאי מלתא אחריתי ודברים שבלב כי האי הויין דברים

אמנם מדברי הר"ן גבי מתני' דקונם אשתי שגנבה את כיסי ונמצא שלא גנבה דשרי אין נראה כן שפי' הר"ן דאיירי בשפירש בשעת נדרו ואמר שגנבה הא לאו הכי אלא שנדר סתם ואתי ואמר בלבי היה אם גנבה ה"ז אסורה יע"ש והייתי יכול לומר אלולי דברי הר"ן ז"ל דכל היכא דטעין תנאי היה בלבי ואדעתא דהכי נדרתי הכי נמי דשרי ואע"פ שלא פי' בשעת נדרו וכ"נ מדברי הרשב"א בתשו' והביאה הב"י בסי' רכ"ח ז"ל נראין הדברים ברורים שכל שנדר סתם ואח"כ אמר אדעתא דהכי נדרתי דנאמן יע"ש ומתני' דהכתה את בני דאצטריך לפרושי איירי בסתם דלא טעין מידי ואעפ"כ כל שאמר שהכתה את בני או שגנבה כיסי הוי כאלו פי' מעיקרא ואמר אם הכתה דהוה ס"ד לומר דלשון זה אינו תנאי ואפשר דדברים אחרים גם כן היו בינו לבינה ופי' אחד מהם קמ"ל דלשון זה הוי כאלו התנה. אבל מדברי הר"ן שפירש דה"ט דבעינן שיפרש ויאמר שהכת' דאי לא אע"פ שהי' דעתו בשביל כך מכל מקום כיון שלהדיר את אשתו נתכוון ליכא טעות בעיקר הנדר משמע דאפילו בטוען כך וכך היה בלבי ובתנאי נדרתי לא מהני וע"כ צ"ל דס"ל דתנאי היה בלבי הוו דברים שבלב ואינם דברים ואפי' לפי מ"ש הרב בעל"מ דהרמב"ם חולק על דברי הר"ן מדכתב בהלכות נזירות גבי נדר בנזיר ואח"כ מצא שנגנבה בהמתו דאינו נזיר ומהראנ"ח בח"ב ג"כ כתב דהתוס' לא ס"ל לדהרן ז"ל הגם כי לע"ד יש לגמגם על דעתם מכל מקום נ"ל דאפי' לפי דבריהם לא אמרו אלא בטוען טעות בנדר דנמצא שלא היה כמו שהיה סבור בלבו אבל בטוען תנאי היה בלבי אם יהי' כך וכמתני' דקונם שאיני נושא את פ' שאביה רשע ואח"כ עשה תשו' כ"ע יודו דאיירי דוקא כשפירש ואמר שאביה רשע אבל סתמא וטעין אח"כ מפני שאביה רשע אמרתי לא מהני. ומכל מקום אפילו נימא דתנאי היה בלבי לא מהני כסברת הראב"ד ז"ל כיון דלא פירש בשעת נדרו עדיין איכא למישרי בנ"ד דחשוב כאלו פירש שכל עצמו של ראובן לא נדר אלא מפני שהי' מתקוטט תחלה עם שמעון שיעשה חופתו תוך ביתו ומתוך שלא רצה שמעון קפץ ראובן ונדר הוי כאלו פירש ואמר דלא יכנס לחופתו כשיהי' חוץ לביתו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ח ז"ל ורואים הדברים שבגללן נדר לפרושי נדרו יע"ש וכמו שסברתיה כך מצאתיה למהרי"ט בח"ב ז"ל ונראה לי דהא דנקט במתני' שגנבה ה"ה אם לא פירש הטעם אלא שידוע לנו שאמרו לו שגנבה וע"ז היה קטטה ביניהם

איברא דראיתי להרב מהר"ר אליהו ז"ל בח"ב סי' ע"ב דרפויי מרפיא בידיה אי מה שפי' קודם שעת הנדר אי חשיב כמפרש ותולה נדרו או לא סגי אלא עד שיפרש בעת נדרו. ואשוב אתבונן בדברי הרב מהרי"ט ז"ל דנראה דאף הוא לא אמר' אלא בנדר טעות אבל בתולה נדרו בדבר נראה מתוך דבריו דצריך לפרש בעת נדרו ולא סגי במה שפירש מעיקרא ונראה שדקדק הכי מדברי הרמב"ם והטור שכתבו מי שנדר ופירש בשעת נדרו הדבר שנדר בגללו כגון שאביה רע משמע לי' דאיירי דווקא כשפירש בנדרו ממש, ולע"ד אפשר ודאי דלא בעי' שיפרש סמוך לנדרו ממש אלא כל שפירש מעיקרא שלא היה רוצה לישא אותה שאביה רע ואח"כ כשהיו מסרבין עוד בו קפץ ונדר סתם כיון דבאותה שעה שנדר פירש הסיבה שלא היה רוצה אותה סגי. ומ"מ אפילו נימא דבתול' נדרו צריך לפרש עם נדרו ממש בנ"ד אפשר דשרי כל שפירש מעיקרא ודמי למה שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ז"ל הדיר' לאשתו שלא תלך לבית המשתה ה"ז חייב לגרשה ואם טען ואמר מפני בני אדם פרוצים שיש באותו משתה והיחזקו שם פרוצים שומעין לו אלמא דאע"ג שנדר סתם ולעולם משמע עכ"ז אם טען שלא היה כוונתו כי אם למשתה זה שימעיי כיון שהוחזקו שם פרוצים וא"כ הכא נמי בקונם שאיני נושא את פ' כשטען אח"כ מפני שאביה רש אמאי אין שומעין לו כיון שאביה הוחזק רשע אלא דנראה דלא בעינן שיפרש בשעת נדרו ממש אלא בתול' נדרו דר"ל בתנאי נדרתי דכל שלא פירש סתמא משמע בלא תנאי אבל הכא דלא טעין תנאי היא אלא שבא לפרש על מה נדר ואומר על זה נדרתי ועל זה לא נדרתי לא נמצא מעקר נדרא ושומעין לו כל שהוחזקו שם פרוצים וכמו כן בנ"ד אינו אלא מפרש לנדריה שאומר כשנדרתי שלא אכנס לחופתו כונתו היה חוץ לביתו ולישניה ג"כ משמע הכי דלא אכנס לחופתו דקאמר איירי חוץ לביתו דאי בתוך ביתו אינו נכנס שם בשביל חופתו אלא לצרכו ולצורך בני ביתו ואיכא נמי אומדנא דמוכח שלא היתה כונתו לאסור כניסתו כי אם חוץ לביתו דאי תוך ביתו אנן סהדי דלא מסיק נפשיה בכי האי דאין אדם מתרצה שיעשו חופתו תוך ביתו והוא ואנשי ביתו ישבו מבחוץ. כלל העולה מכל מה שכתבנו דבנדון זה כיון דאיכא אומדנא דמוכח וג"כ שפירש הדברים מקודם על מה היתה השנאה שיש להקל בנדרו ומה גם בהצטרפות מסירת המודעא הנה נא ערכתי משפט קמיה דמר נינהו הרב הוא הראש הרב המופלא אחד היה אברהם גדול שבדורו ולדעתיה אני צריך נאום אפרים נבון

סימן ז במאי דקי"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים כדגרסינן בפ"ק דנדרים גבי מתני' דהאומר מודרני ממך שאני אוכל לך אמר שמואל והוא דאמר מודרני ממך שאני אוכל לך אבל אמר מודרני ממך לבד לא מ"ט מודרני ממך דלא משתעינא בהדך משמע וכו' וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל וגם לדבר עמו מותר שאינו מוכיח לזה יותר מלזה דהוי ידים שאינם מוכיחות יע"ש נראה דהיינו בידים שא"מ אבל בידים מוכיחות אע"ג דמספקא לן אי לאיסור אי להיתר אמרינן סתם נדרים להחמיר והכי מוכח ממתניתין דסתם נדרי' להחמיר והכי מוכח נמי ממתני' דטמא טהור שאוכל לך אסור דהיינו קדשים שנוהג בהם טומאה וטהרה וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל ואע"ג דאיכא תרומה דאית בה טומאה וטהרה סתם נדרים להחמיר יע"ש

איברא דקשה מדתניא האומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אביו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם הרי זה אסור ואמר שמואל והוא שנדר ובא מאותו היום ואילך משמע הא אם היו ימים מותרים בנתים לא חייל נדרא דדילמא בימים המותרים התפיס ואמאי לא אמרינן סתם נדרים להחמיר וראיתי להר"ן ז"ל ברפ"ג דשבועות שכתב דיותר סברא לו' דבימים המותרים התפיס כיון דסמוכים לו והבכ"מ כתב שם דכיון דספיקא הוי אזלינן לחומרא וכי אוקמא בנדור ולא מאותו היום ואילך אינו אלא לאפוקי נפשין מספקא. הנה הוכחנו דכל היכא דהוי ידים מוכיחו' אע"ג דמספקא לן אי בהיתר' התפיס או באיסורא רא התפיס אזלינן לחומרא וכתבתי כל זה מפני שראיתי להרשב"א ז"ל סי' תר"ב דאם אמר כל מה שיגיע לי מפ' יהא הקדש אם הקדש ממש קאמר או דילמא יודע הוא דאינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו והלכך הכי קאמר הרי הוא הקדש שיהא אסור כהקדש ואע"ג דאמרינן התם דדוקא ודאי הא לאו הכי מותר דבעינן ידים מוכיחות וכו' עכ"ל. ולפי מה שכתבנו לא נכנס זה בסוג ידים שאינם מוכיחות דכיון שהשלים הלשון ואמר כל מה שיגיע לי מפ' יהא הקדש ידים מוכיחות הוי ואע"ג דמספקא לן אי הקדש ממש קאמר או שיהא אסור כהקדש בהא ודאי אמרינן סתם נדרים להחמיר ועיין בתשו' הרא"ם ז"ל סי' ן' כדברי ועיין בהר"ן גבי מתני' דקונם שאיני מדבר עמך יע"ש. ועוד נראה לי דכל היכא דודאי נדר אלא דלא מוכח אי לאיסור אכילה או לאיסור דיבור לא חשיב ידים שאינם מוכיחות וכל שאומר בלבי היה לזה ה"ז אסור וכן נראה מרפ"ק דנזיר דאמר אהא הרי זה נזיר כשנזיר עובר לפניו ופריך ודילמא לפטרו מקרבן קאמר באומר בלבו נזיר ע"כ אלמא כיון דאיכא יד לנזירות כל שנזיר עובר לפניו דאי אינו עובר' לפניו אפילו יד ליכא דדילמא אהא בתענית קאמר