מחנה אפרים - א כד

וה"ה הכא כיון דהמכמורת איקרי חרם אע"ג דמשמעותו לאיסור דבלשון בני אדם כי אמרי חרם משמעיתם לחרמי ב"ה מ"מ כיון דמכמורת נמי איקרי חרם

איברא שחילוק זה אינו כ"כ מרווח ואיכא לדחויי והמחוור נ"ל דהאי סיפא דנדר בחרם ואמר בחרמו של ים באשתי ואמר אשתי שהיתה כבר בלשון בני אדם ה"נ קרו לי' תדע דבפרק השולח גבי הכותב נכסיו לעבדו אמרינן מאי עבדי עבדי שהי' כבר וכן אמרו במקום אחר מאי אשתי אשתי שהיתה כבר אלמא בלשון בני אדם כך והא דכתב הרמב"ם ז"ל אע"ג דמשמעותו לאיסור ה"פ דכיון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וזה מדעתו נדר והוי ס"ד לומר שלא יהי' נאמן אשמועינן דאפי' הכי נאמן וה"ט דאדם נאמן על עצמו. ור' ירוחם כתב שהטעם שצריך שאלה באלו שאין דרך לקרא חרם של ים חרם סת' ולא קרבנות מלכים ע"כ. וצריך להבין א"כ ת"ח נמי אמאי אין צריך שאלה והא כיון שאין דרך בני אדם לקרוא חרם סתם לזה הוו דברים שבלב ובטלה דעתו אצל כל אדם ומ"ש הב"י מאי אירי' קרבנות מלכים שהוא לשון כולל והלא אפי' נתכוון בהפך ממה שאומר נאמן וכדאמרינן נתכוון להוציא חטים והוציא פת שעורים נאמן ומותר וכו' ל"ד דהתם טוען שמה שהוציא בשפתיו הוא בטעות משא"כ כשטוען דבלבו היה כך דמ"מ הוא כיון לומר לשון שמשמעותו לאיסור והוי כי ההיא דכתב המרדכי דהיכא דהוציא בשפתיו פת סתם בכוונה ובלבו לחשוב פת חטים אסור ודברים שבלב לא הוו דברים כיון שכיוון לומר לשון שמשמעותו לאיסור וכ"כ הרמב"ן והר"ן גבי מתני' דנודרין להרגין והכא ה"ט דנאמן מפני שהוא לשון כולל וכמ"ש וממה שכתבנו יש ללמוד דברישא באם רוב אנשי המקום קורין לבשר מליח של קדשים בשר מליח סתם דאינו נאמן הוי אפי' בת"ח וכ"כ הרב בש"ך איברא דאיכא למימר כיון דאיכא מיעוטא להתיר מצי לומר אנא מן מיעוטא דקרו ליה הכי וע"כ לא אמרו להחמיר אלא כשאינו מפרש דבריו ונאמן אדם על עצמו וכ"נ מדברי הטור שכתב אינו נאמן ובת"ח לא שייך האי טעמא דודאי נאמן הוא. ולפי זה אתי שפיר דלא תיקשי קושית הב"י הלא הנודר מן השמן סתם ה"ז אסור אף בשמן שומשמין ואע"ג דרובן לא קרו לשמן שומשמין שמן סתם משום דאמרינן שמא כיון לאסור אף בשמן שומשמין ואי בלשון בני אדם אזלינן בתר מיעוטא קשה. אבל לפי מ"ש אתי שפיר

והרמב"ם בפ"ב דה' שבועות כתב ז"ל אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואח"כ אמר אני לא היה בלבי אלא שלא אצא היום או תנאי היה בלבי ה"ז אינו לוקה. וצריך להבין דבפ"ב כתב דאם נשבע לאנס שלא יאכל בשר ובלבו שלא יאכל היום אע"פ שדברים שבלב אינם דברים הכא שאני שאינו יכול להוציא בשפתיו ע"כ וא"כ איך כתב הכא דמצי טעין לומר תנאי היה בלבי והלא דברים שבלב אינם דברים והבכ"מ כתב דה"ק תנאי היה בלבי והוצאתיו בשפתיו וכל זה דוחק דלשון היה בלבי לא משמע הכי. נלע"ד דההיא דנודרין למוכסין שהלשון שהוא אומר שלא יאכל בשר סתם משמעותו לעולם וכן פסק הרב"י בש"ע סי' רי"ט ומ"ה אי לאו טעמא דאונסא לא הוה מהני מה שבלבו כיון דסותר מה שהוציא בפיו שמשמעותו לעולם אבל באומר תנאי היה בלבי אינו סותר משמעות הלשון דה"ק כשאסרתי בשר עלי היה ע"ת אם יהיה דבר פלוני ולמדנו מדברי הרמב"ם דהיכא דשנים אומרים נדרת והוא אומר לא נדרתי דנאמן דאי בעי אמר לא היה פי ולבי שוין כלומר טעה לשוני והוציא אכילה דנאמן לומר כך. וכן אמרו בגמרא דאם הוציא פת חטים ובלבו פת שעורים מותר בשניהם. והא דאמרו בפרק ואלו מותרין גבי מתני' שאוכל לך אסור וקאמר רב אשי שאי אוכל קאמר ופריך פשיט' ומשני מהו דתימא מקום לישנא הוא דאיתקיל קמ"ל ע"כ כבר כתבו התוס' דאיירי בששכח ואינו יודע היכי הוה דעתו. אמנם הרא"ש כתב שם דאפילו אמר אח"כ לא מהימני' ליה

סימן ו שאלה מעשה שהיה כך היה ראובן ושמעון אחים יחדיו באהבה עזה והגיע שמעון לפרק הנושא וראובן אחיו באהבתי אותו היה רוצה לעשות חופתו תוך ביתו ושמעון היה מסרב לעשות החופה חוץ לבית אחיו הנזכר וראובן היטב חרה לו והיה בכעס עם אחיו ומתווכי השלום היו מרצין לראובן להשקיטו מרוגזו והשיב ראובן באף ובחימה ונתקוטט עם אשתו ובתוך המריבה אמר ז"ל סירי נזיר כשמשון בר מנוח בעל דלילה סי אינטרארי אלה חופה די שמעון וגם אמר לבני ביתו אי סי בוש דישא"רי אינטראר ואח"כ בא שמעון ואמר כי לא יעשה חופתו כי אם תוך בית אחיו ראובן ועתה יורנו המורה אם יש התרה לראובן כיון שהחופה היא תוך ביתו והוא העיד על עצמו שלא נדר מחמת שהכעיסו אלא אם תהיה החופה חוץ לביתו או אינו צריך התרה כלל כיון שכל נזירותו היה לסיבת החופה שתהיה חוץ לביתו וגם ראובן יש לו מודעא מראש השנה על כל נדרים ונזירות דליהוו בטלים והוא לא זכר המודעא בעת הנזירות על הכל יורנו המורה לצדקה דין אמת לאמיתו ושכמ"ה

תשובה במה שטוען ראובן שלא היה כונתו בנדרו מחמת שהכעיסו אלא עד אם יעשה החופה חוץ לביתו. הא מלתא במחלוק' שנויה דהרמב"ם בפ"ב מהלכות שבועות נראה דס"ל דאם נדר סתם ואח"כ טוען תנאי היה בלבי דשומעין לו והוא מהתוספתא יע"ש והראב"ד ז"ל חולק על זה דתנאי היה בלבי לא מהני דהויין דברים שבלב והבכ"מ נדחק בדברי רבינו ופי' דתנאי היה בלבי דקא' היינו שאמרו בלחש. ולע"ד היה נראה לפרש דברי הרמב"ם כפשטן דס"ל ז"ל דתנאי היה בלבי לא הויין דברים שבלב דלא מהני כיון שאינו סותר את מה שהוציא בפיו כמו שכתבתי לעיל ס"ס ה' וכ"כ התוס' בפ"ו דשבועות דף כ"ג ד"ה ודילמא למיפטר מאחרינתא קא מכוין ז"ל ואע"ג דדברים שבלב לא הויין דברים היינו היכא שסותר מה שהוציא בפיו אבל היכא שאינו סותר הויין דברים

איברא דלכאורה היה נראה דלאו כ"ע מודו בזה והתוספות לשיטתייהו אזלי דלקמן בפרקין גבי גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור כי אם בפת חטים כתבו התוס' דה"ט משום דאזלינן בתר דברים שבלב כשאין הפה מכחיש ומתוך כך הוקשה להם מההיא דפ"ג דנדרים דמשמע דדוקא היכא דאיכא אונסא הוא דהויין דברים הא לאו הכי לא והוצרכו לחלק בין ת"ח לע"ה יע"ש. אבל הרא"ש כתב בשם הרמב"ן לחלק ביניהם דההיא דאינו אסור אלא בפת חטים איירי בשטעה בהוצאת פיו שבלבו היה להוציא פת חטים וטעה והוציא פת סתם יע"ש. ולפי דבריהם נראה דלא ס"ל למ"ש התוס' דכל שאין הפה מכחיש את שבלבו הויין דברים אילולי היכא דטעה בהוצאת פיו. האמנם כד דייקינן בה אפשר דלא פליגי אלא דס"ל להרא"ש והרמב"ן ז"ל דההיא דפת חטים חשיב סותר את מה שהוציא בפיו דפת סתם כל פת במשמע והתם נמי בנדרים כיון דאסר סתם לעולם משמע וכמ"ש הר"ן יע"ש

שבתי וראיתי דברי הר"ן בפ"ג דנדרים שכתב דהא דמהני באומר בלבו היום היינו כי לא אמר לעולם שאין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא מפיו אפילו גבי אונסא אלא דהכא סתמא קאמר ונהי דסתמא לעולם משמע טפי ממהיום מ"מ הך אונסא מפרש לדבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהפך ע"כ. ונראה דבהא פליגי דהתוס' סבירא להו דכל שאין הפה. מכחיש מה שבלבו אע"פ דסתמא לעולם משמע כיון שלא אמר בפירוש בהפך הויין דברים ולדעת הרמב"ן והרא"ש והר"ן ז"ל אפי' כשאין הפה מכחיש את שבלבו כיון דסתמא טפי משמע לעולם לא הויין דברים זולת היכא דאיכא אונסא. ומ"מ נראה דאפילר החולקים על דברי התוס' לא אמר דלא הויין דברים אלא היכא דמשמעות פיו סותר קצת למה שבלבו אבל האומר תנאי היה נראה דאין זה סותר כלל מה שהוציא בפיו ותדע דבפ"ב דכתובות גבי העדים שאמרו כת"י הוא אבל תנאי היה הרי אלו נאמנים אוקמוה הגאונים דאיירי אפילו בכתב ידן יוצא ממקום אחר והר"ן ז"ל נתן טעם לדבריהם מפני שאין אלו סותרים דבריהם הראשונים דתנאי מלתא אחריתי היא שאין עדות הראשון כאלו נתפרש שלא היה בו תנאי אלא סתם היה והשתא מלתא אחריתי קא אמרי ע"כ ואפי' לדעת האחרונים דפירשו דאיירי בשאין כתב ידם יוצא