מחנה אפרים - א כג

דמי דהתם בשעת חלות השבועה אינו נזכר כלל מהשבועה ודמי למי שהוציא שבועה מפיו ואינו יודע שהוא שבועה דלא חיילא. אבל זה שיודע שמוציא שבועה מפיו ויודע ענין השבועה אע"פ שבלבו היה סבור שלא חלה השבועה דברים שבלבו הוו ולא הויין דברים. איברא דהיה נראה להביא ראיה לדברי מהרד"ך מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מה' נזירות דאם אמר יודע הייתי שהנזיר אסור ביין אבל הייתי סבור שחכמים מתירין לו מפני שאינו יכול להחיות בלא יין וכו' אינו נזיר מפני שאלו בכלל נדרי שגגות וכתב הבכ"מ משום דלבו אונסו כי ההיא דרב כהנא וכו' עכ"ל והכי נמי בנדון דידן כיון דלבו אונסו שהיה סבור שאין השבועה חיילא. אבל לפ"ז צריך להבין מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם דאם אמר לא הייתי יודע שהנזיר אסור ביין ואילו הייתי יודע לא הייתי נודר הרי זה נזיר ואסור בכולן וכו' ואמאי לא אמרינן נמי הכא לביה אנסיה ולא היה סבור ליאסר ביין ולא דמי לע"מ שאהיה שותה יין ומטמא למתים דאסור בכולם דהתם היינו טעמא משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה אבל הכא נימא לביה אנסיה דהוי שוגג גמור שלא ידע שהנזיר אסור ביין. ומצאתי למהרי"ט בח"א סי' ס"ח שפירש דטעמא דסבור הייתי שחכמים מתירין לו אין אנו מתירין לו לפי שהוא אומר סבור הייתי אלא לפי שעדיו עמו שאנו רואים שאינו יכול להחיות בלא יין ברישא דלא הייתי סבור שהנזיר אסור ביין אסור בכולן משום דהוו דברים שבלב ואינם דברים עכ"ל וזה נוטה לסברתינו. (א"ה ע"כ מצאתי ועיין בסי' שאחר זה)

סימן ד מי שנדר בלשון כולל אי מצי לומר בלבי היה על דבר פרט

גרסינן בפ"ד דנדרים גבי מתניתין דנודרין להרגין פריך שם היכי נדר ומשני באומר יאסרו פירות עולם עלי ואומר בלבו היום ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני וכתבו הרמב"ם והרא"ש והר"ן ז"ל ולא דמי לגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו אסור אלא בפת חטים ואע"ג דקאמר סתמא וליכא אונסא דהכא היינו טעמא משום שמתכוין להוציא בפיו לשון שיהא משמעותו לעולם ומשום הכי דברים שבלב לא הוין דברים אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוון אלא בתר דאמר פת איתקיל מיללויה הרי אין פיו ולבו שוין עכ"ד. ולפי זה כל הנך דתנן במתני' בפרק הנודר מן הירק נדר מן השמן הרי זה אסור בב' אם קורין לב' שמן סתם וכן הנודר מן הבשר ה"ז אסור בבשר עופות כל הנך איירי אפי' באומר בלבי היה לבשר בהמה דכיון דלשון בשר הוא כולל ענינים הרבה לא מצי לומר בלבי היה על דבר פרט וכ"כ מהריב"ל בח"ג וכן נראה מדברי הר"ן שם גבי מתני' דהנודר מן הבשר שכתב דאף אם ביומא דהקזה ה"ז אסור בבשר מליח דיומא דהקזה לאו הוכחה מעליא הוי והשתא אם איתא דיכול לומר לפרט זה נתכוונתי ואע"ג דהלשון כולל כמה ענינים א"כ כי היכי דיומא דהקזה הוי הוכחה לבשר עוף ולבשר דגים ה"נ ליהוי הוכחה לבשר מליח וכ"כ הר"ן בפ"ג דשבועות בשם הרז"ה דהנודר מן המצה ואמר לא היה בלבי מצה של מצוה ה"ז אסור בכל מצה

איברא דהרשב"א בתשו' כתב על מי שנדר שלא לאכול בשר כל השנה חוץ מי"ט אם חנוכה או פורים נקראים י"ט והשיב דבלשון בני אדם אינן מבוררין לקרות' י"ט ומיהו אם פירש ואמר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים ה"ז מותר וכדתנן ופירושן להקל עכ"ל. אלמא אע"ג דבלשון בני אדם מי שאמר כל השנה איתיה בכללא חנוכה ופורים אם פירש' ואמר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים הרי זה מותר והי' נ"ל לומר דהכא איירי כשאומר בלבי היה להוציא חנוכה ופורים וכשאמרתי כל השנה חוץ מי"ט לא היתה כונתי להוציא לשון שיהא משמעותו כלל ולסמוך בלבי להוציא חנוכה ופורים אלא בלבי היה דלשון זה שאמרתי כל השנה חוץ מי"ט הייתי סובר דחנוכה ופורים הם בכלל י"ט וע"כ לא אמרינן דברים שבלב אינם דברים אלא בשכונתו לומר לשון שיהא משמעותו כלל ולסמוך בלבו על דבר פרט כה"ג הוא דאמרי' דברים שבלב לא הוויין דברים כיון דהוא יודע שלשון זה שאמר הוי כלל וכן נראה מדברי המרדכי ודוק ותשכח. וכן נראה מדברי הריב"ל בח"ב סי' נ"ב וכן נראה מדברי התוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ג בד"ה ודילמא למיפטר נפשיה מאחריניתא קאתי ובפ"ד נדרים תנן הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור מן הילודים ר"מ מתיר אף בילודים וחכמים אומרים לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד ופי' הר"ן דחכמים סברי דלשון הנולדים הוי לשון כולל דהיינו אותם שנולדו ושעתידין להוליד וחכמים לא דעת ג' הוא אלא לפרושי טעמא דתנא קמא אתו ע"כ אלמא דאע"ג דהוי לשון כולל משמע דאי פי' ואמר לא נתכוונתי אלא בנולדים דוקא שרי בילודים מדקתני לא נתכוון זה אלא במי שדרכו להוליד וכ"ז בשדעתו להיות מותר בזה בשעה שנודר שסובר שאין זה בכלל לשונו אבל אם בדעתו שזה לשון כולל לא. ומהריב"ל ז"ל הקשה על דברי הרמב"ן מההוא דפ"ג גבי כי השביע משה את ישראל דפריך ולימא להו קיימו תורה ומשני חדא תורה משמע אלמא אע"ג דסתמא תורה כל התורה משמע אם כיון בלבו לפרט מהני וכבר כתבתי בה' שבועות דלשון תורה יש שני משמעיות וכמו שפירש רש"י ז"ל דתורה שבכתב הוי קאמרי וכשנשבע לעשות בקום עשה כגון שנשבע לאכול שמן אע"ג דשמן כולל שניהם של זית ושל שומשמין כל שאכל אחד מהם יצא מידי שבועתו משא"כ באומר שלא אוכל שמן כיון דבלשון זה יש משמעות לשנים כל שאכל אחד מהם עבר שבועתו והרמב"ם ז"ל כתב בהלכות אישות המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל ה"ז יוציא ואם אמר אח"כ לא אסרתי לה אלא מפני בני אדם פרוצים שיש באותו אבל שומעין לו אם הוחזקו שם בני אדם פרוצים ע"כ אלמא דאע"ג דהדירה בסתמא וסתמא לעולם משמע כל שפירש אח"כ ואמר שלא היתה כונתו אלא לאותו אבל שומעין לו והיינו טעמא מפני שזה לא כיון לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ולסמוך על מה שבלבו ובנודרין להרגין שאני שהוא מכוין להערים ולומר לשון שהוא יודע בו שמשמעותו לעולם ולכוין בלבו היום

סימן ה כתב הטור סי' ר"ח סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל האומר הרי פירות אלו כבשר מליח אומרים לו ומה היה בלבך אם פירש ואמר כבשר מליח של קרבן ה"ז אסור וכו' בד"א במקום שמשמע כל אחד מאלו שני ענינים אבל מקום שדרכן שאין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית ה"ז אסור וכו' וכתב הרב ב"י דבסיפא אפילו אמר בלבי היה לחרמי כהנים לא חיישינן ליה ואסור. אמנם קשה דאחר כך כתב הרמב"ם נדר בחרם ואמר לא היה בלבי אלא חרמו של ים שהיא המכמורת וכו' אע"פ שמשמען לכל העם איסור והוא אומר לא נתכוונתי אלא לכך ה"ז מותר ונ"ל דחילוק יש בהן דברישא שכל העם אין קורין חרם סתם אלא לחרמי בדק הבית אלא שזה בא לומר שהוא קורא חרם לחרמי כהנים בטלה דעתו אצל כל אדם ולא צייתינן ליה והוי דברים שבלב והוי כי ההיא דאמרינן בפ"ג דשבועות גבי אם לא ראיתי גמל פורח באויר ה"ז שבועת שוא וקאמר בגמרא ודילמא האי גברא צפורא רבה קא חזי ואסיק ליה שמא דגמלא וכי קא משתבע אדעתא דידיה אישתבע וכ"ת בתר פומיה אזלינן ולא אזלינן בתר דעתיה וכו' וכתב אשירי וסוגיא דשמעתין דלא אזלינן בתר דעתו כיון דכ"ע לא קרו ליה גמלא בטלה דעתו אצל כל אדם והוא הדין הכא דכ"ע לא קרו חרם סתם אלא לחרמי ב"ה והוא אומר שבלבו היה לחרמי כהנים הוי דברים שבלב ואינם דברים אבל בסיפא בנודר בחרם ואמר בלבי היה לחרמו של ים שהוא המכמורת אינו אלא שמפר' דבריו ואומר חרם שאמרתי פירושו הוי מכמור' וכן קרבן שאמרתי פירושו הוי קרבן מלכים עצמי שאמרתי פירושו הוי עצם כל אלו מפרש הלשון שהוציא מפיו והוי כי ההיא דאמרו בגמרא דשבועות כשהשביע משה את ישראל ולימא להו קיימו מאי דאמר אלוה לאו משום דמסקי אדעתייהו עבודת כוכבים כלומר ומסיק ליה שמיה אלוה לא משום דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה ופירש רש"י ז"ל וכי אזלת בתר פומייהו קושטא מדמו לאישתבועי ואע"ג דבלשון בני אדם משמעותו לאיסורא דכי אמרי באלהים שנעשה כך משמע לשמים מכל מקום כיון דעבודת כוכבים נמי איקרי אלוה לא הוו דברים שבלב לבד