מחנה אפרים - א כב

איברא דיש אומרים דהיינו דוקא כשנודע ביטול המצוה בשעת השבועה אבל אם לא נודע הביטול בשעת השבוע' ה"ז חיילא ודייקי לה מההיא דפרק השולח דף מ"ו דקאמ' ורבנן התם מי חייל' שבועה כיון דאמרי מארץ רחוקה באנו כלומר והוי שבועה בטעות וטעמ' דהוה שבועה בטעות הא לאו הכי ה"ז חייל כיון דבשעת שבועה לא היה נודע דהוי ביטול מצוה דאי לא תימא הכי הוה ליה לומר התם מי חלה השבועה והא מושבע ועומד מהר סיני הוא וכן כתב הר"ש בר צמח ז"ל. איברא דהתוס' שם תירצו דקר' דלא תחיה כל נשמה כשאינם רוצים להשלים איירי וכ"כ הרמב"ם ז"ל בה' מלכים פ"ו יע"ש. לפ"ז נדחית ראיית' ודעת הרא"ש בתשו' כלל ח' סי' י"ו נר' דס"ל כסברא ראשונה שכתב על הנשבע לפרוע לחבירו בז' בניסן ואירע ז' בניסן ביום שבת דשבועתו קיימת ואין זה כנשבע לבטל את המצוה כיון שבשעה שנשבע לא ידע כי ז' בניסן יהיה בשבת והביא ראיה מהירושלמי דשבועה שלא אוכל מצה אינו לוקה ע"כ. ולע"ד מהירושלמי ליכא ראיה דהתם ה"ט דחיילא בכולל והטור בסי' רט"ו כתב דנדרים חלים על דבר מצוה כיצד נדר להתענות זמן ידוע ואירע בו שבתות וי"ט פותחין לו בהם אלו שמת לבך שיפגעו בתוך הזמן אלו הימים מי היית נודר וכו' הרי דאפי' כשלא ידע בהם שיפגעו אלו הימים לא חייל אלא בנדר אבל בשבועה לא ועיין מ"ש לקמן סימן ג'

ועוד יש חילוק בין נדר לשבועה דמתפיס בנדר חייל נדרא עליה ומתפיס בשבועה לא חייל שבועה עליה כיצד אם שמע חברו שנשבע ואמר איהו ואני כמותך אין כאן שבועה וכן דעת הרי"ף והרמב"ם בפ"ב מה' שבועות אלא שלדעת הרי"ף והרמב"ן ז"ל אפי' איסורא ליכא ולדעת הרמב"ם ורבו ז"ל איסורא מיהא איכא והרא"ש הסכים לסברת הרי"ף במ"ש דאם אסר ככר אחד בשבועה ואח"כ אמר על ככר אחר יהא כמוהו הרי זה מותר דאין שום איסור בככר כדי לאתפוסי ביה אלא אגברא רמי ומ"ה אם שמע חברו נשבע ואמר ואני כמותך ה"ז שבועה גמורה וגבי נדרי' הוי איפכא דאם נדר חברו ואמר זה ואני כמותך אין זו נדר דאיסור' לא רמי אגברא אלא אחפצא אבל אם אסר ככר א' ואמר על אחר וזה כמוהו אסור ואל תיקשי לך מאותה שכתב הטור סימן רכ"ט דאם שמע חברו שנדר ואמר ואני ושמע חבירו ואמר ואני ה"ז אסור כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג דנדרים דאם שמע חברו ואמר ואני כמותך ה"ז אסור עכ"ל דהתם היינו טעמא משום דהוי תוך כדי דיבור ואדיבוריה קא מתפיס אבל אם אמר לאחר כדי דיבור ואלי כמותך לא אמר כלום דגופו אינו אסור ומ"ה כתב הרמב"ם דכשמתפי' בחברו היינו דוקא תוך כדי דיבור וכשמתפי' בככר אפי' לאחר כדי דיבור משום דאיסורא אככר קאי. איברא דכל זה א"ש בדברי הרמב"ם ז"ל אבל מדברי הטור אין נראה כן שהרי כתב בסי' רל"ט שאם שמע חברו שנשבע ואמר ואני כמותך הוא שבועה מטעם דאיסור שבועה אחבריה קאי משמע דבנדרים אם שמע חברו שנדר ואמר ואני כמותך כיון דאיסורא לא רמי אחבריה אלא אחפצ' לא הוי כלום ואפי' שאמר תוך כדי דיבור והא דכתב בסי' רכ"ט איירי כשלא אמר כמותך אלא ואני בלבד קאמר דה"ק כמו שאתה נודר אני ג"כ. ולפי זה הא דכתב הטור גבי שבועה כמותך לחידושא נקטיה איברא דלפי זה קשה ההיא דפ"ד דנדרים דמוקי מתני' בהתפסה דאסר הנאה על ראובן ואמר על שמעון יהא כראובן ולוי כשמעון וכו' אלמא דאע"ג דנדרים הוי איסור חפצא ולא איסור גברא אם אמר הריני כמותך ה"ז נתפס דאדיבוריה קא מתפס וה"ק כמו שאתה נודר גם אני נודר וכ"כ התוס' במס' נזיר דף י"ג ולענין שבוע' ואח"כ כשהגידו לו הענין אמר ואני כמותך חל השבועה עליו כ"כ הרמב"ם ז"ל בתשו' והביאה הרא"ם בתשו'

והיכא דאמר כמו שנשבע פלוני אני ג"כ נראה דודאי אסור ולא שייך זה למתפיס בשבועה דהתם היינו טעמא משום דלא הוציא שבועה מפיו אבל הכא דאמר כמו שנשבע פ' ה"ז כאלו מפיק שבועה מפיו וראיה מההי' דנדרי רשעי' דנדר בנזיר ובשבוע' וקאמ' עלה דקמ"ל דמהו דתימא הא לא מפיק שבוע' מפיו ופיר' הרא"ש דכיון שהזכיר כנדרי רשעי' הוי כאלו מפיק שבועה

סימן ג מי שנשבע או נדר לעשות דבר א' ולא ידע שיש בעשיית אותו דבר איסור אי צריך שאלה לאותו נדר דראיתי לרבינו ירוחם ז"ל שכתב דאם נשבע שיעשה כך וכך מטעם שהיה סובר שהוא איסור גדול ואח"כ נודע לו שאין בו איסור כ"כ לא חלה השבועה והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהלכות שבועות שבועות של שגגות כיצד כגון שנשבע שלא ילבוש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה ובפ"ד מהלכות נדרים כתב דשבועות שגגות אין צריך התרה. אבל ראיתי להר"ן ז"ל במתני' דפותחין בשבתות וימים טובים שאומרים לו אלו היית יודע שאסור להתענות בהם מי היית נודר יע"ש (א"ה עיין לעיל סי' ב') נראה מדבריו שחולק עם הרמב"ם ז"ל ונראה דהר"ן לשיטתי' אזיל שפירש דלא הוי נדרי שגגות אלא היכא דהוי מוטעה בעיקר הנדר כגון שהיה סבור לזה ונמצא אחר אבל היכא דבעיקר הנדר אינו טועה אלא שהיה סבור בלבו כך וכך הוו דברים שבלב ומשום הכי כתב במתני' דגנבו את כיסי דצריך שיאמר בהדיא בשעת נדרו שנגנבו הא לאו הכי צריך התרה

ולכאורה היה נראה להביא ראיה לחילוק זה מההיא דתנן במסכת תרומו' התור' מן היין ונמצא חומץ אינו תרומה דאע"ג דהתור' מן הרע על היפה תרומתו תרומה הכא שאני משום דהוי תרומה בטעות דהיה סבור שהיה יין והקשו התוס' על זה מאי שנא מההי' דהתורם קישות ונמצאת מרה דתרומתו תרומה ותירצו דיין וחומץ נהי דהוי מין אחד מכ"מ יש לו שתי שמות ונמצ' כיון לזה ונמצ' אחר משא"כ בקישות ונמצאת מרה דהכל מין אחד ושם אחד דחלה התרומה ואע"פ שהוא שוגג איברא דהרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות תרומות פי' בקישות דהיינו טעמ' משום דהוי ספק אם היתה מרה מקודם אם לאו ואם היתה מרה מקודם אינה תרומה דהוי תרומה בטעות ואין זה דרך גמרתינו דפ' האיש מקדש דאמרו דמן התורה הויא תרומה במתני' דקישות ועוד קשה לי על זה דבפ"א מהלכות איסור מזבח כתב מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש ה"ז קדוש ואינו לוקה וכתב מרן בכ"מ הטעם דלא הוי הקדש טעות אלא כגון שאומר שור שחור שיצא מביתי ויצא לבן שנתכוון להקדיש גוף אחד ונמצא גוף אחר אבל אם דימה שמותר להמיר שוגג מיקרי ולא טעות ע"כ אלמא דאומר מותר לא מיקרי טעות

הן אמת דעדיין איכא למימר דאין מכל זה ראיה לדברי הר"ן דשבועות שאני משום דכתיב האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס וכתב הריטב"א ז"ל בחידושיו למסכת שבועות דאומר מותר נתמעט מהאדם בשבועה דהוי אנוס וכ"כ הרמב"ם בפ"ג מהלכות שבועות והתוס' בס"פ המקבל שדה כתבו דהא דאהדריה אביי כלי דאשכנתא היינו משום דהוה זכיה בטעות יע"ש. וראיתי להרב מהרדכ"ץ בבית י"ז חדר י"ג שכתב בההיא דנודרין להרגין שצריך שיאמר בלבו היום דאם לא היה יודע שצריך שיאמר בלבו היום ה"ז שוגג ולא חלה השבועה ודמי למי שנשבע לשקר וסבור שמותר להשבע דהוי מנדרי שגגות כההיא דרב כהנא ורב אסי דנתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס משום דלביה אנסיה והביא ראיה לזה מדברי התוס' פרק שבועת העדות אמתני' דאין חייבין על שגגתא גרידת' ופריך לימא תנינא לדרב כהנא ורב אסי ופי' התוספות ז"ל שגגתא גרידתא היינו שסוברים שמותר לשבע לשקר עכ"ד וזה נוטה למה שכתבתי לעיל. אבל עדיין איכא למדחי ולומר דהאי טעמא לא סגי אלא כדי לפוטרו מחיוב שבועת שקר משום דהוי אנוס דלביה אנסיה להשבע וזה שייך בשבועה דלשעבר אבל בשבועה דלהבא אע"פ שהוא טוען סבור הייתי דלא חלה עלי השבועה דברים שבלב הוו ואינם דברים וכן נראה קצת מדברי הריטב"א שכתב בחי' דהא דרב כהנא לא שייך אלא בשבועה דלשעבר דוקא וכ"כ והא אפילו בשבועה דלהבא מצינו דלא חלה השבועה דאמרינן בפ"ג דשבועות האומר שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה ואכל את הראשונה בשוגג והשני במזיד פטור ופירשו המפרשים הכי שכל הנשבע ותולה שבועתו בדבר אחר אין השבועה חיילא אלא בשעה שעובר על התנאי והלכך אם בשעה שאכל התנאי היה שוגג הרי זה לא חלה השבוע' דבעינן האדם בשבוע' שידע בשעת חלות שבועתו שחלה עליו השבועה. אלמא דכל שאינו יודע שחלה עליו שבועה נתמעט מהאדם בשבועה. לא