מחנה אפרים - א כא

האוסרים דלא דמי לההיא דהתם דהיה מהלך בדרך דנותן לחבירו לשם מתנה והלה מותר בה דהתם כיון שנתנו לו חבירו לשם מתנה גמורה נמצא דאין העני מתהנה משל מדיר אבל כשנתנו ליד הגבאי כדי שיחלק לעניים נהי דבידו של גבאי ליתן לעני שירצה מ"מ עדיין לא פקע כח הבעלים מהם לגמרי עד שיתנם לעניים דהא ודאי אין ביד הגבאי ליהנות מהם ושלא ליתן לעניים דלא נתנם לגבאי אלא ע"מ שיתנם לעניים ולא יצאו המעות מרשות הבעלים עד שיתנ' לעניים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בכלל ל"ב סימן ח' בדין השבויה שהמירה. ואפי' למה שכתב הרשב"א דינתן ליורשיו איכא למימר דהיינו דוקא כשגבו לאיש ידוע דמשעת גוביינא זכה לו הגבאי וכמ"ש ז"ל אבל היכא דאין הגבאי גוב' לעניים ידועים יראה דכל עוד שלא באו ליד העני עדיין ברשותיה דבעלים קיימי ולא זכו ביה העניי' דאין הגבאי יכול לזכות לעניי' שאינם ידועים וכמו שהוכחתי במ"א וכ"כ מהריק"ו (א"ה עיין בשורש ה') ואין לומר דכל שנתנם לגבאי ליתנם לעניים שירצה סילק עצמו מהם והגבאי זכה בהם כדי ליתנם לעני שירצה דאדרבה סתמא דמלתא כל אדם רוצה לעשות צדקה בנכסיו ושיהנה העני מממונו וכדאמ' ס"פ השותפין דאפי' למאן דאמר קני על מנת להקנות קנה הכא שאני דסעודתו מוכיח עליו וכתבו ז"ל דסתמא דמלת' ניחא ליה לבן שיהנ' אביו מנכסיו והוא הדין בנדון דידן ולזה הסכי' הרשב"ץ ז"ל אבל מהרי"ט ז"ל בח"א סימן ה' חולק עליו משום דס"ל דכל שנתנו לגבאי נסתלקו הבעלים מנייהו יע"ש אבל מדבריו בי"ד סימן ט"ל נראה כמ"ש תחלה ובהלכות צדקה הארכתי בזה יע"ש ומ"מ נראה דכל שהצדקה מיקץ קייץ לעניים אלו ה"ז המודר אסור ליתן לגבאי משום דהגבאי מיד זכה להו לעניים וכמ"ש מהריק"ו א בשורש ו'

סימן יז כתב הרא"ש ז"ל בכלל ח' סימן ט"ז דהנשבע לפרוע לחבירו בז' בניסן ואירע דז' בניסן הוא יום שבת דכיון שלא ידע דז' בניסן הוא יהיה יום שבת שבועתו קיימת וצריך לפרוע לו קודם השבת כדי שלא יעבור על שבועתו עכ"ל. נראה מתוך דבריו דהנשבע לבטל איסור דרבנן לא חייל כשנתכוון לבטל דברי סופרים וצ"ע דבכלל י"א סימן ג' כתב דלעבור עבירה דרבנן יקיים שבועתו יע"ש. ומהרח"ש בסי' קצ"ז הקשה על דברי הרא"ש דאפילו כי ידע דז' בניסן יהיה בשבת אמאי לא חיילא השבועה בכולל. ולק"מ חדא דבקום עשה לא חייל אפי' בכולל ועוד דזה לא נשבע אלא לפורעו בז' בניסן ואינו חייב מכח שבועתו לפורעו מקודם אלא שאם פרעו מקודם יצא ידי שבועתו ולזה כתב הרא"ש ז"ל דאם ידע כשנשבע דז' בניסן יהיה בשבת א"כ זה נשבע לפורעו בשבת ולא חיילא השבועה ואף ע"פ שאינו אלא איסור דרבנן מכל מקום כיון שאינו בידו לעשותן נמצא זה כשנשבע ע"ד שאין בידו לקיימו

סימן יח כתב הרא"ש בכלל ח' סימן ב' דהנשבע שלא למכור משלו כדי לפרוע לב"ח וכו' דאם השבועה הראשונה קדמה לחוב לא חלה הב' וה"ט משום דחלה הראשונה בכולל במיגו דחל עליה כשיהי' לו מעות לפרוע חלה נמי כשאין לו ומה שכת' דאם החוב קדם דאין השבועה הראשונה חלה היינו טעמא משום דכיון שלוה ממנו נשתעבדו לו כל נכסיו ואין השבועה חיילא בכולל להפקיע שיעבוד חברו וכמ"ש הרשב"א סימן אלף רל"ב ולפ"ז אם נשבע סתם שלא לפרוע לב"ח אפי' קודם שלוה לא חלה שבועתו

סימן יט כשאין השבועה חיילא מחמת שהוא מושבע כבר לא אמרינן שיקיים מקצת במה שאינו מושבע מהרח"ש נסתפק בזה ומדברי מרן בכ"מ פ"ה מה' שבועות גבי הנשבע שלא לאכול ז' ימים נראה דכיון דאינו יכול לקיים כולו לא חלה כלל ועיין מ"ש לעיל סימן ח' ודלא כמשמע מדברי הר"ן שם ומה שהביא הבכ"מ ראיה להר"ן ז"ל מהירושלמי אינה ראיה דההיא אינו אלא בנשבע שלא לאכול ג' ימים ובהא אינה שבועת שוא דאיפשר שיקיימנה דומה למ"ש הר"מ ז"ל בנשבע שיזרוק פלו' יע"ש ובמ"ש הר"ן דטעמא דלא חל משום דהוי נשבע לבטל את המצוה קש' דאמאי לא חייל בכולל מידי דחלה היום חלה עד סוף זמנה וי"ל: הלכות נדרים

סימן א מי שנשבע לומר דבר לחבירו ואח"כ אמר קונם פי מלדבר לו אי חייל נדרא. תנן התם חומר בנדרים מבשבועו' שהנדרים חלים על דבר מצוה כדבר רשות פי' בגמרא בפ"ב דנדרים דף ט"ו ע"ב דהיינו טעמא משום דנדר בדין הוא, שיחול ע"ד מצוה לפי שהוא אוס' החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל לשון שבוע' הוא אוסר עצמו מלעשות אותה מצוה ולאו כל כמיניה להפקיע עצמו מחיוב המצוה והתוס' בפ"ג דשבועות דף כ"ה ע"א הקשו דמהו חומר בנדרים מבשבועות והלא כי האי גונא דאוסר החפץ עליו שבועה נמי חיילא אי אמר ישיבת סוכה עלי בשבועה ותירצו דנדרים בכל גוונא דחייל ארשות חייל ע"ד מצוה דהיינו כשאוסר החפץ על עצמו אבל כשאוסר עצמו על החפץ אפילו על דבר הרשות לא חייל יע"ש ולע"ד דבריהם תמוהים במה שרצו לומר דאין נדר חל כשאוסר גופו קונם על החפץ דקונם הוי קרבן ולא שייך על עצמו והלא משנה שלימה שנינו בפ"ק דנדרים קונם פי מדבר עמך וקונם עיני בשינה ה"ז נדר אלמא דקונם חייל על גופו דעל השינה אי אפשר דהוי דבר שאין בו ממש ונדרים אינה חלים ע"ד שאין בו ממש. (א"ה יש לגמגם בזה דנראה לע"ד דכוונת התוס' לומר דאין החפץ נאסר אם אומר קונם גופו על החפץ דאף אם יהיה הוא כקרבן מה איסור יש אם יהנה הוא מהחפץ וההיא דקונם עיני בשינה ה"ט משום דהגוף הוא חול והעין הוא קדש) ובפ"ק דנזיר דריש יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך והא מושבע ועומד מהר סיני הוא ופרש"י ואע"ג דנדרים חלים על דבר מצוה היינו היכא שאוסר החפץ על עצמו אבל נזיר אסר נפשיה אחפצא יע"ש ולמדנו מזה דבנדרים אי אסר נפשיה אחפצא כגון שאמר קונם פי מלקרות קריאת שמע או שנשבע לומר דבר לחבירו ואחר כך אמר קונם פי מלדבר לו לא חייל נדרא. ולפי מ"ש נראה לע"ד דאתי שפיר מה שהקשה הר"ן ז"ל בפ"ב דנדרים דף ט"ו דמקשה תלמודא בקונם שאני משמשיך היאך חייל נדרא והא משועבד לה מן התורה וכתב הר"ן ומאי קושיא והא קי"ל דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיעין מידי שיעבוד וכפי מה שכתבנו לא ק"מ דכה"ג שאוסר עצמו על המצוה לא חייל נדר' ויתיישב שפיר גם כן מה שפי' רש"י בר"פ המדיר את אשתו מליהנות לו עד שלשים יום יעמיד פרנס אבל הנא' תשמישו לא נאסר דהא משועבד לה והקשו עליו דמשמע שיש בלשון זה איסור אלא שאינו נאסר משום דמשועבד לה אם כן כי פריך בגמרא והא משועבד לה וכו' מגופא דמתני' הוה ליה למפרך דלא נאסר בתשמיש משום דמשועבד לה יע"ש אבל לפי מ"ש אתי שפיר דהנאת תשמיש שאוסר גופו עלי' הא ודאי לא חייל דמושבע ועומד מהר סיני אבל הנאת מזונות שאוסר נכסיו עליה בהנאה אין הנכסים מושבעים וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שהרי בפ' י"ב מה' נדרים כתב דקונמות מפקיעין מידי שיעבוד אלא מפני שמעשה ידיה דרבנן הוו עשו חיזוק עכ"ד משמע דטעמא משום דהוי דדבריהם וצריכים חיזוק והרי גבי תשמישי עליך כתב דלא חייל מפני שגופו משועבד לה ואע"ג דהוי דאוריית' והיינו טעמ' מפני שגופו משועבד ואינו יכול לאסור גופו במה שהוא משועבד מן התורה וע"כ לא אמרו דקונמות מפקיעין מידי שעבוד אלא כשאוסר נכסיו על הלוה שאינו עוקר החיוב של פריעת ב"ח שהרי ירויח אח"כ ויתן לב"ח אבל אם אסר על עצמו מלפרוע לב"ח לא חייל והכי אמרו בירושלמי אמתני' דהמדיר את אשתו מליהנות לו וכי אדם נודר שלא לפרוע לב"ח ומשני כמ"ד אין מזונות לאשה דבר תור' וראיתי להב"י שהביא משם הרשב"א דאם נשבע לישן ואח"כ אסר השינה עליו דחל הנדר ולפי מ"ש אין נראה כן. שוב ראיתי להריטב"א בחידושיו למס' כתובות קרוב למ"ש וצריך לחוש

סימן ב והשבועות אינם חלים על דבר מצוה ואפי' כי אמר ישיבת סוכה עלי בשבוע' דלעולם שבועות אוסר עצמו על חפצא וכ"כ הרא"ש ז"ל בפ"ג דשבועות בלישנא בתרא והטור בסי' רל"ט: