מחנה אפרים - א כ

בדבר כגון שנשבע לתת מתנה לחבירו ביום נועד דאז אע"פ שעבר עדיין מחוייב ליתן דעל שני דברים נשבע אם על עיקר הנתינה דבלאו הכי לא היה שום חיוב למתנה אם על זמן נתינה משא"כ בנשבע לפרוע דעל עיקר הפרעון לא היה צריך לישבע וכי נשבע לא איצטריך אלא לזמן הפריעה. (א"ה לע"ד יש לגמגם בזה דתשו' הריב"ש הנז' לא מצאתי ובח"מ לא מצאתי שהביא מרן הב"י כי אם בס"ס ע"ה הביא מרן הב"י תשובת הריב"ש בסי' שמ"ד ומאותה תשובה נראה שיש לדקדק בהפך אמנם ראיתי למוהראנ"ח בח"ב סי' ס"ז תוך התשובה שנראה שרצה לחלק כדברי אדוני אבי הרב ז"ל וסיים בסוף דבריו וזה נראה חילוק נכון וברור אלא שהריב"ש ז"ל בסי' שפ"ז על שבועה אחת של נישואין לזמן ידוע כתב שאם עבר הזמן אין עליו עוד חיוב שבועה יע"ש)

ועוד בנדון דידן שקיבל לעלות לא"י תוך שנה זו ולגור שם הרי זה כמי שנדר להתענות עשר' ימים ונאנס ביום א' ולא התענה הלא ודאי צריך להתענות הימים הנשארים והכא נמי שאמר לגור שם כל ימיו קאמר וקיבל לגור שם ונהי דנאנס בשנה זו לגור שם מ"מ כל השנים הבאים אחריו חייב לקיומי נדרו וראיתי לב"י ח"מ סי' ר"ז שהבי' משם האגוד' דאדם שנדר לעשות דבר תוך זמן ובתוך הזמן היה ספק בידו לעשותו וביומ' דמשל' זימניה נאנס לא קרינן ליה אונס עכ"ל ואפשר שזהו טעמו של הריב"ש. והשתא אתי שפיר דהטור בי"ד בסי' הנז' לא הזכיר דהשבועה היה לקנות בית בא"י אלא כתב סתם לקנות בית. ונראה דמהאי טעמא כתב הריב"ש ז"ל סי' נ"ה על מי שנשבע לעשות דבר תוך זמן שנה דמעכשיו חלה עליו השבועה ויכולים להתירה וכגון זה חל הנדר מיקרי כיון דמחוייב מעכשיו לעשות הדבר ההוא. ובפ"ק דתעניות אמר רב לוה אדם תעניתו ופורע כי אמריתה קמי' דשמואל א"ל פשיטא לא יהא אלא נדר מי לא מצי ללוותו ולהשלים למחר ופירו' הראב"ד והרמב"ן והר"ן ז"ל דאיירי אפי' באומר יום זה ואעפ"כ מצי ללוותו דמנדר דצדקה הוא דקא מחייב ואלו אמר סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי מצי יזיף לה ולפרוע אחרינתא כיון דלא הוי נדר גמור. ולפי דבריהם נראה דאפי' בלא אונס כלל מצי ללוותו מידי דהוי אצדקה. אבל התוס' כתבו בשם ר"ח דהיינו דוקא בדאיכא עליה קצת אונס הא לאו הכי לא. וצריך להבין לדברי כולם דאי אפי' באומר יום זה מצי ללוותו אם כן קשה מההיא דתניא יחיד שקיבל עליו תענית ב' וה' וב' ופגע בהם י"ט של מגילת תענית דאם נדרו קודם לקבלתינו ידחה גזרתינו מקמי נדרו וכו' ואמאי הא מצי ללוותו ולמשלם ביומא אחרינא וכ"ש הכא דהוי במקום מצוה ואין לומר דההיא איירי בנדר גמור דהא כבר כתב הר"ן ז"ל שם דאיירי בקבלת תענית. וראיתי להרמב"ם בהלכו' נדרי' שמפר' לה בשנדר להתענות כ"כ תעניות ולא קבע להם זמן ואח"כ התחיל להתענות ביום אחד בכה"ג הוא דמצי ללוותו ולפרוע כיון דמעיקרא בשעת נדרו לא קבע להם זמן וכן פירש לה הרא"ש ז"ל אבל כל שקבע לו זמן מעיקרא לא מצי ללוותו דאפי' לא יהא אלא נדר של צדקה חייב לקיימו בזמנו משום בל תאחר ואי נדר סתם נמי חייב לקיומי מיד מהאי טעמא גופא ומה שהביאו הראב"ד ז"ל והרשב"א מההיא דעד שלא באתה ליד גבאי יזיף ופרע איני מכיר ראיית' דהא ודאי אי קיימי עניים צריך ליתן מיד והכא נמי האי גברא הא קאי ועומד ולמה יאחר נדרו להתענות לאחר זמן. ובשלמ' לדעת ר"ח דפיר' דאיירי בדאניס איכ' לתרוצי דכי האי ודאי לא עבר על בל תאחר דאמדינן דעתי' דמעיקר' כי נדר אדעתא דהכי נדר אי לא יארע ליה אונסא אבל בלאו הכי הא ודאי לא מצי לדחויינהו לאחר זמן ואפילו כי נדר סתם דסתמא מיד משמע ואיכ' בל תאחר זולת אי פירש ואמר לכשארצה בכה"ג ליכא משום בל תאחר כמ"ש מדברי הרמב"ם ז"ל והכי אמרו בהדיא פ"ק דנדרים ודלא כהמרדכי ולפי זה ליתנהו למ"ש בהגהה דאי נדר סתם מצי לדחותם לימות הגשמים עיין בא"ח סי' תקס"ח יע"ש. והר"ן ז"ל הביא די"א כסברת הרמב"ם ז"ל דהאי דלוה תעניתו לא איירי ביום זה אלא בשקיבל עליו סכום תעניות והביאו ראיה מהירושלמי דקאמר לוי שכח ואכל אי אמר יום זה מתענה ומשלים ואי אמר יום סתם צריך להתענות יום אחר וה"ט דביום זה לא מצי ללות ולפרוע אבל ביום סתם כיון דיכול להתענות יום אחר תחתיו לוה ופורע. והשתא נראה דבנדון דידן שנדר לעלות לא"י אי קבע זמן ונאנס ולא עלה בזמן שקבע נראה דלדעת כל הני רבוותא אינו מחוייב לעלות לאח"ז אבל לפי מ"ש הרא"ש בשם ר"ח דאפי' כי אמר יום זה כל שנאנס לוה ופורע וכתב הרא"ש ז"ל דהיינו טעמא דאומדן דעת הוא שזה לא קבע יום זה לחובה אלא דעתו היה להתענות יום א' ומשום הכי כי נאנס באותו יום לא נתבטל הנדר וצריך להתענות ביום אחר וכן כתב המרדכי בשם ראבי"ה וז"ל לא יהא אלא נדר שקבע לו זמן שעובר בבל תאחר אם נאנס ולא קיים וכי יפטר בכך והלא כשיוכל ישלם נראה דבנדון דידן נמי אע"פ שנאנס ולא עלה בשעה שנדר צריך לעלות כשיוכל ומה שהביאו מהירושלמי דאם נדר להתענות ביום זה ושכח ואכל מתענה ומשלים ואין צריך להתענות יום אחר לא דמי לנדון דידן דאיכא למימר דהירושלמי לטעמיה אזיל דס"ל דתענית שעות הוי אפי' אכל בתחלת היום ומשום הכי כי שכח ואכל מתענה ומשלים ונמצא שלא נתבטל נדרו כיון דהתענה אח"כ ומשום הכי אין צריך להשלים ליומא אחרינא אבל בנדון דידן שלא קיים נדרו כלל יראה דצריך לשלומי לאחר זמן ועוד יש לחלק באופן אחר כרמוז לעיל. ולענין הלכה נראה דכיון דהוי ספקא במידי דאורייתא דהא קבלת תענית משום נדר דמצוה קאתי דבפיך זו צדקה ועדיפא מינה דזה בגופו וזה בממונו אזלינן לחומרא ולענין אם נשבע לעשות דבר סתם מחוייב לעשותו מיד כל שיש ספק בידו לעשותו ואם אינו עושה עובר בכל יום על שבועתו כדמוכח מתשובה שהביא בש"ע בי"ד סי' רכ"ח סעיף מ' וכן נראה ג"כ מתשובת הרשב"א ז"ל שהביא הב"י בח"מ סי' י"א וכן כתב הריטב"א בחידושיו ריש פרק הנושא ויליף לה מהירושלמי ועיין בב"י ח"מ סי' מ"ב מחו' ג'

סימן טו ראובן שנשבע מתוך כעסו שלא ליתן צדקה לפ' עני שהיה מבקש ממנו אי לא חלה השבועה או דילמא מצי א"ל מה שאני חייב ליתן אתנהו לעני אחר שארצה וכדאמר בפרק פותחין דף ס"ה וכי כל דמעני עלי נפל ופי' הרא"ש ז"ל ומה פתיחה היא זו שמא יעני וכי כל מי שהוא עני עלי מוטל לפרנסו אני נותן ליד גבאי צדקה ומה שאני נותן יתנהו לאחרים ויפרנסהו ממה שאחרים נותנים וכן פירש הרא"ם ז"ל ומשני שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי תחלה מוכח מהכא שאין אדם מחוייב לתת צדקתו לכל העניים אלא כל שנותנו למי שהוא רוצה יצא י"ח. אבל בפ"ג דשבועות לא משמע הכי דמתני' דקתני שאתן ושלא אתן פריך עלה ומאי אתן אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני וכו' והשתא קשה דהלא יכול לפטור עצמו כשיתן צדקתו לעני אחר איברא דראיתי להרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות שבועות שכתב דאם נשבע שלא ליתן צדקה לעניים הרי זה שבועת שוא וכו' נראה מדבריו דנשבע בסתמא שלא ליתן צדקה לעניים כלום. אבל מפירוש רש"י ז"ל שם נראה דגריס במתני' שאתן לאיש פלוני וכו' וראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת שבועות שכתב ע"ז יש מגדולי רבותינו הצרפתי' ז"ל שאמרו דדוקא כשהי' שואל העני ממנו ונשבע הוא דהוי שבוע' שוא הא בעלמ' שבוע' חלה עליו אבל עדיין צריך להבין דבפ"ק דקדושין אמרו התקדשי לי בככר זה תנהו לעני אינה מקודשת ואפילו עני הסמוך עלה מאי טעמא דאמרה ליה כי היכי דמחייבנא ביה אנא הכי מחייבת ביה את

סימן טז והיכא דאסר הנאתו על פלוני עני בנדר ובשבועה אם יכול זה ליתן לגבאי והגבאי יתן לעני בהא מלתא איכא פלוגתא דדעת הרא"ש והרא"ם ז"ל דאסור ולדעת הר"ן והמרדכי בפ"ק דבתרא שרי כל שנתנו לגבאי. ועיקר מחלוקתם הוא בפירושא דשמעתין דפרק פותחין שהבאתי לעיל דקאמר התם ולימא ליה וכי כל דמעני עלי דידי נפל דהרא"ש והרא"ם ז"ל פירשו הכי דיתנו חלקו לעניים אחרים וחלק אחרים יתנו לזה והר"ן והמרדכי פירשו דה"ק אתן לגבאי חלקי ואותו שנדרתי יהא מותר כההיא דתנן היה מהלך בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר לשם מתנה והלה מותר בה. ונרא' דטעם