מחנה אפרים - א יט

קרקעות וחפצים חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו פטור דאין לך אונס גדול מזה עכ"ל וראיתי למהרי"ט (א"ה עיין בח"א סי' א') שכתב בכעין נ"ד דהיה אפשר לפוטרו מטעם שאין השבועה חלה אלא כשיפרענו לזמן שקבע ובאותה שעה אנוס היה וכאותה שאמרו בפ"ג דשבועות שבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכל את הראשונה בשוגג והשניה במזיד פטור מטעם האדם בשבועה פרט לאנוס ואח"כ חילק בדבר חדש דע"כ לא אמרו אלא בנדר שהוא תלוי במעשה אבל בנדר שהוא תלוי בשב ואל תעשה מעתה חייל. ולע"ד לא הבנתי דבריו כיון שכבר כתב בתחלת דבריו דאונס דמטה ידו הוי אונס דשכיח מעתה ליכא לפוטרו מטעם דאנוס דכיון דהוי אונס' דשכיח אמרי' אדעתא דאונסא ג"כ התנה וכדאמר רבא בסוגיין אונסא דמיגלייא שאני גם מה שחילק לומר דכי האי גוונא שאמר אם לא אעשה מעתה חל הנדר מדברי הריב"ש בסימן שפ"ז אין נראה כן יע"ש ומצאתי תשובה להרשב"א כנ"ד והוא בסי' תשי"ג שהשיב ז"ל דכל היכא דלית ליה לפרוע ביום שקבע עמו ה"ז פטור ולא חל עליו נידוי דכיון דלית ליה אנוס הוא יע"ש כמש"ל ודלא כהרב בצלאל ז"ל בסי' ל"ה. וכל זה שכתבתי אינו אלא בלוה שקבע זמן לפרוע עד זמן פ' והלוה הזה לא השיגה ידו לפורעו לא בתוך הזמן ולא בזמנו שקבע אבל אם קודם שהגיע הזמן היו לו נכסים כדי לפורעו ואח"כ בבא הזמן שקבע לו אין לו נראה דכה"ג לא חשיב אנוס מכיון דהוה מצי לפורעו מקודם כשהיו לו וכן כתב בעל האגודה הביא דבריו הב"י בח"מ סי' ר"ז ועיין מ"ש בסי' א'

סימן יד ראובן תושב ח"ל גמר בדעתו לעלות לא"י ולדור שם ואחר שמכר כל אשר לו ויהיה לשום בדרך פעמיו בתו הקטנה אשר היתה נשואה בראות' כי אביה ואמה מתפרדין מאצלה מתוך צערה אשר היתה לה חלתה ובראותו ראובן כי ח"ו היה חשש סכנה שמא תמות בתו אם תעזוב את אביה ואת אמה הניח את אשתו אצל בתה ועלה לא"י לזיירא להשתטח על קברי אבות ועת' שואל להתיר את שבועתו או את נדרו

תשובה שנינו בפ"ג דנדרים נדרי אונסין הדירו חברו וחלה הוא או שחלה בנו הרי אלו נדרי אונסין כלומר ומותר בלא שאלה. איברא דהרא"ש ור"י ז"ל כתבו דאיירי באונסי דלא שכיח אבל באונסי דשכיח מדלא התנה אונסי נמי קבל עילויה ולפי זה היה נראה לכאורה דלא שרי הכא מטעם אונס שהרי זה ענין דשכיח דסתם קטנ' יש לה געגועין אצל אמה ולא תעזוב את אביה ואת אמה ובפרט אם קטנה זאת כבר הית' לה געגועין עמה. אבל כל זה אינו כלום דהכא כיון דחלתה הבת מתוך זה ה"ז פטור מטעם האדם בשבוע' פרט לאנוס וא"צ שאלת חכם

איברא דמספקא לי עדיין כיון דזה האיש לא קבע זמן לנדרו נהי דהשתא נאנס ואינו יכול לקיים נדרו מכל מקום כל זמן שימצא שעת הכושר ה"ז מחוייב לקיים נדרו או דלמא כיון דכונתו של ראובן היה לעלות עכשיו והראי' שמכר כל נכסיו ובפי' איתמר לעלות לא"י ה"ז כמי שקבע זמן ואמר לעלות מיד ולדור שם וכיון שנאנס שאינו יכול לדור עכשיו ה"ז נתבטל נדרו וראיתי להר"ן ז"ל בפרק קונם דהאוס' עליו פירות שנה א' סתמא שנה זו קאמר ואם פשע קרוב אני לומר שאין לו תשלומין עכ"ד. אלמא דאפי' בלא קבע זמן כיון דמסתמא שנה זו משמע אם פשע אין לו תשלומין כ"ש בנ"ד דבפירוש איתמר לעלות עכשיו דאם פשע או נאנס שוב אין לו חיובא דנדרא. הן אמת דנראה דהר"ן ז"ל לא פסיקא לי' מלת' ומספקא אמרה ומעיקר' כתב דאם פשע יש לו תשלומין לשנה הבאה אע"ג דאיכא איסור בתחלה משום בל תאחר. אמנם כד דייקינן בה נראה דעד כאן לא מספקא ליה להר"ן ז"ל איא אלא באומר שנה סתם דאי סתמא שנה זו במשמע הא ודאי אין לו תשלומין או דלמא סתמא לאו שנה זו אישתמע אלא דלכתחלה צריך לנהוג שנה זו משום בל תאחר. ולפי זה נראה דמי שנדר לעלות לא"י אי סתמא מיד משמע בשנה זו אם עבר השנה ולא הלך שוב ליכא עליה חיובא דנדר. או דילמא סתמא לעולם משמע ונהי דחייב לעלות מיד משום בל תאחר מ"מ לעולם רמי עליה חיובא לקיים נדרו ואיברא דמההיא דפ' מרובה מי שנדר ליקח בית ולישא אשה אין מחייבין אותו ליקח מיד עד שימצא הוגנת לו דההוגנת לו קאמר משמע דכל הנודר סתם סתמא מיד משמע והיה איפשר לומר דהתם משום בל תאחר הוא דקא מחייבינן לי' לקיומיה מיד וכההיא דאמרי' בפ"ק דר"ה וצדקה מחייב עליה לאלתר דהא קיימי עניים וכ"כ הרב מהרי"ט בח"א סימן קל"א. איברא דלפי טעם זה לא שייך אלא בנדרים של מצוה דשייך בהו בל תאחר אבל בדבר הרשות דלא שייך בל תאחר לעולם משמע. אבל מדברי הטור בסי' רי"ט שכתב ז"ל מי שנדר או נשבע לקנות לו בית וכו' נראה דאפי' בדבר הרשות חייב לקיומיה מיד ולפ"ז צ"ל דכל סתמא מיד משמע דאי משום בל תאחר ליכא לומר דעדיין לא מצינו בל תאחר בשבועות ואפי' בנדרים לא אמרו אלא בנדרים של מצוה אבל בדבר הרשות נראה דליכא משום בל תאחר וכ"כ מהרי"ט ז"ל הגם שמדברי הר"ן ז"ל בפ' קונם נראה דבכל נדרי' איכא בל תאחר הדברים תמוהים עוד דע"כ לא אמר' אלא בנדרי' אבל בשבועות לא שמענו איברא דמדברי הר"ן פ"ק (עיין דף ג' ע"ב) נר' דכל דבר שאינו מחוסר מעשה הוא דאמרינן דמהשתא חייל אבל דבר התלוי במעשה א"א לומר שיחול מיד ולפ"ז נראה דבנ"ד שמחוסר מעשה לא משמע מיד אלא שמחוייב לקיים לאלתר משו' בל תאחר דהא קאי ועומד

וראיתי להריב"ש בסי' קצ"ח שהשיב על מי שנשבע להזמין בתו לנשואין ולא קבע זמן שמחוייב להזמין מיד שמיד חל עליו קיום שבועתו ואע"פ שכל שלא קבע זמן אינו עובר על שבועתו כל זמן שבידו לקיימה מכל מקום מעתה הוא חייב לקיימה דומיא דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דחייב למנות נזירות מיד ואם לא מונה עובר בבל תאחר עכ"ד. ודבריו צ"ל דנראה דמההיא ליכא ראיה דהתם שאני משו' דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר הכי קאמר הרי עלי למנות נזירות בענין שלא יהא חשש בדבר שאכלים נזירותי קודם שאפטר מן העולם ומשום הכי קם בבל תאחר מיד אבל בנשבע או נודר סתם אי סתמא לאו מיד משמע תו ליכא למיחש לשמא ימות דאנוס הוא. ותו ק"ל דנראה מדברי הריב"ש דמאי דחייביה לקיים שבועתו הוא משום לאו דבל תאחר וכבר כתבנו דאיסור זה לא מצינו בשבועות כי אם בנדרים. ונראה דהרב ז"ל לאו משום בל תאחר אמרה אלא ס"ל שכל הנודר או נשבע סתם ויש ספק בידו לעשותו ה"ז חייב לעשותו מיד מטעם דשמא ימות ולא יוכל לקיים אח"כ ומייתי מהתם דמשום דחיישינן לשמא ימות ה"ז חייב לעשותו מיד ואע"ג דמהתם לא משמע אלא באומר לא אפטר וכמ"ש הר"ן ז"ל מכל מקום מייתי שפיר כי היכי דהתם האי גברא לא לקבולי עכשיו נתכוון שא"כ ל"ל לומר לא אפטר ולמה לא קיבל סתם ואפ"ה מטעם חשש דשמא ימות חייב ה"נ בקיבל סתם לעשות דבר ובשבועה כל שיש ספק בידו ה"ז חייב לעשותו מיד וגבי ההיא דצדקה מחייב עליה לאלתר דקדק הרשב"א ז"ל דמדלא קאמר עובר לאלתר משמע דליכא עליה אלא חיובא בלבד

איך שיהיה למדנו דזה שנשבע לעלות ולדור בא"י כיון שלא קבע זמן לנדרו אע"פ שנאנס עכשיו ולא יכול לעלות מ"מ כל זמן שימצא דרך לעלות ה"ז חייב לקיומי נדרו ואעפ"י שבנדון דידן כוונתו היה לעלות מיד ומעשיו מוכיחים שהיה מוכר כל אשר לו לעלות לא"י מכל מקום כיון שלא קבע זמן לנדרו עדיין חייב לקיומי נדרו ולא עוד אלא דאפילו בקבע זמן לנדרו ואמר לילך בשנה זו לא"י אם עבר ולא הלך בין באונס בין ברצון עדיין נדרא רמי עליה. ולא דמי לאותה שכתב הרשב"א במי שנשבע לפרוע לחבירו או לעשות דבר דאם עבר הזמן ולא עשה דנפטר מידי שבועתו ומכאן רצה מהר"ם מפדווא ללמוד דבנ"ד ג"כ כל שעבר הזמן שקבע נפטר מידי שבועתו ע"כ. ולע"ד לא כן אנכי עמדי דע"כ לא אמר הרשב"א אלא התם משום שכל עצמו לא נשבע אלא על קביעות הזמן. אבל בנדון דידן שנדר לעלות לא"י בתוך שנה אחת כיון דלעשות מצוה מכוין הרי זה כמי שקיבל עליו שני דברים האחד לעלות לא"י והשני שיהא בתוך שנה אחת דכיון דלעשות מצוה נדר אנן סהדי דשני דברים קביל עליה וכמ"ש והריב"ש הביאו מרן בח"מ חילק כה"ג דהיכא דלא היה מחוייב