מחנה אפרים - א יח

אביה דאין לה צער אם לא תלך אבל בתנאי דאי' לה צערא לקיימה כגון שלא תתקשט או שלא תטעום אחד מכל הפירות הו"ל כאומר סתם קונם תשמישי עליך דלא חל עכ"ל'. ואני אומר הגם כי לכאורה נראה שהוא חילוק נאה מיהו ההיא דס"פ ר"א הויא תיובתיה דהתם מייתי ההוא דא"ל שאת נהנית לי עד שתרוקי ברשב"ג וההיא ודאי לאו תנאה דמתקיים בשובה ונחת דהא ודאי למירק אגלימא דרשב"ג זילותא רבתא היא ומבזה ת"ח עונשיה גדול מנשוא וכ"ש כבודו דרשב"ג דנשיאה הוה וכ"נ ג"כ דעת הר"מ ז"ל בפי"ג מה' אישות שכתב ז"ל המדיר את אשתו שלא תלך לבית האבל וכו' וכתב ה"ה שם ז"ל ומדברי רבינו נראה שהוא מפרשה במדירה מהנאתו אם תלך עכ"ל הרי דכל שתלה תנאי נדרו בד"א אע"ג דאית לה צערה בקיומה שפיר חייל דלאו ודאי קעקר שהרי איפשר לה שלא תלך ולא תיאסר

אמנם לזה איכא למדחי דמדברי הרמב"ם ליכא ראיה דהר"מ ז"ל ס"ל דקונמות מפקיעין מידי שעבוד כמ"ש הר"ן בר"פ המדיר ולא אלמוה לשיעבודיה דידיה כיון דאשה יוצאה שלא לרצונה אבל בשבועות דלא מפקיעין מידי שיעבוד איפשר דס"ל דאפי' בתולה תנאי נדרו בד"א ויכולה איהי לקיימה בשובה ונחת אעפ"כ לא חיילא השבועה ולדידיה אתי שפיר כל הני דנדרים שהבאתי למעלה. אבל מדברי רש"י והר"ן שם בפ"ב דנדרים נראה דס"ל כתירוץ בתרא של התוס' ומ"ש הבנ"מ דהתם ליכא צערא לאשה אם לא תלך לבית אביה אינו נראה כן דהא כבר פי' המפרשים שם והרא"ש ג"כ והטור דאיירי בשהיה עומד אחר החג ואסר לה הנאתו עד הפסח אם תלך לבית אביה עד חג הסוכות ובהא ודאי איכא צער' לאשה אם לא תלך דאפי' כשאינו עמה בעיר שנינו המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה רגל א' יקיים שנים יוצי' ויתן כתובה. הן אמת דמדברי הטור בסי' ע' נראה דשלא תלך לבית אביה לית לה צערא ואינו יכול להפר משום נדרי עינוי נפש ולפי זה היינו יכולים לומר דכי אסר הנאתו עליה אם תלך לבית אביה כיון דאפשר לה לסבול שפיר חל הנדר אבל באסר לה תשמישו אם תאכל אחד מכל הפירות כיון דאכילת פירות הוי עינוי נפש ואפילו יום אחד אי אפשר לה לסבול כמ"ש התוס' בהמדיר חשיב כאלו מהשתא, אסר לה תשמישו וכה"ג חילק הר"ן ז"ל ברפ"ב דנדרים גבי אם ארחץ יע"ש. אבל הדבר תמוה דכל הני שלא תלך לבית אביה או לבית המשתה נראים ודאי נדרי עינוי נפש ואינה יכולה לסבול וכ"כ ר"י ופסקה מרן בי"ד סי' רל"ד ואפשר דס"ל להטור דכל שהיא נדרה מעצמ' שלא תלך לבית אביה גילתה דעתה דלא ניחא לה בהליכתה אצלו אבל כי הדירה בעלה שלא תלך אצלו הא ודאי צערא אית לה ועוד דאפילו כי נדרה איהי ע"כ יודה הטור דאינה יכולה לסבול דאם לא כן לא הוה מפר לה אפילו כי תלנהו בתשמיש דלא תלך ולא תיאסר בתשמיש וכדאמרינן גבי קישוט אשר ע"כ נראה לע"ד דס"ל להטור דאע"ג דשלא תלך לבית אביה א"א לה לסבול מיהו לא חשיב נדרי עינוי נפש ע"ד שאמרו בקישוט ומ"ה כי אסר לה תשמישו אם תלך לא (א"ה ע"כ מצאתי ונראה שיש חסרון חבל על דאבדין)

סימן יב מי שנשבע לחבירו שאם לא יפרענו לזמן פ' שיתן לו כ"כ קנס ואירע לו אונס באותו היום שלא יכול לבא משום דחלה בנו

תשובה בפ"ג דנדרים תנן נדרי אונסין כיצד הדירו חברו שיאכל אצלו חלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר ה"ז מותר וכתב ר' ירוחם דהאי עכבו נהר מיירי בהפשרת שלגים נראה מדבריו דטעמא משום דהוי אונס דלא שכיח אבל כל היכא דהוי אונס דשכיח חל נדרו דכיון דשכיח איבעי ליה לאתנויי ואיברא דלכאורה הכי נראה מסוגיא דשמעתין דקאמר שאני מברא דאונסא דמיגלייא הוא. אבל עדיין איכא למימר דשמעתין אליבא דרבא אמרה דלא שאני ליה בין נדרים לממונות ואיהו מוקי למתני' באונס דלא שכיח דאי שכיח איבעי ליה לאתנויי אבל לרב הונא דאינו מדמה נדרים לממונות והיינו טעמא כמו שכתב הר"ן ז"ל דרב הונא לא חש לפרכיה משום דהתם לא הו"ל למדיר לאתנויי דמאי איכפת לי' וכ"כ הריב"ש בסי' שפ"ז דטעמא דמתני' משום דלא עלה על דעת אחד מהם שיניח בנו חולה ויבא לסעוד שאין ענין האכילה דבר של קפידא ולפי דבריהם נראה דל"ש לן בין אירע אונס דשכיח לדלא שכיח דכל דבר של קפידא כי נדר והתנה מן הסתם ה"ז כמתנה בנדרו כשיוכל לבא בלא אונס וכ"כ לה הרשב"א בתשו' המיוחסות סי' רע"ג. והריטב"א בחידושיו לפ' האיש מקדש לדף ן' ע"א כתב כמו כן בשם רבו וז"ל וכן בנודר ואחר כך נולד לו אונס המעכבו לקיים נדרו או שבועתו מיפטר דאדעתא דהכי לא נדר ואפי' היכא דקא הוי אונס דשכיח עכ"ל. ומדבריהם למדנו שכל הנודר בינו לבין עצמו כל שאירע לו אונס ואפילו דשכיח ה"ז פטור ולא אמרינן כיון דשכיח איבעי ליה לאתנויי אלא בדברים שבין אדם לחבירו כיון דלהנאת ולבקשת חבירו נדר איבעי לי' לאתנויי וכמ"ש הריב"ש סי' קצ"ה ז"ל ועוד דכל הני הוא בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו והולכין אחר כונתו משום דבעינן פיו ולבו שוים אבל בנותן מתנה לחבירו כל שלשון המתנ' כולל הולכין אחריו ואין הולכין בזה בתר האומדנ' וה"ט כמ"ש דבנדרים שהם בינו לבין עצמו לא איכפת ליה לאתנויי והרי הוא סמך על דעתו ע"מ שלא יהיה לו אונס אבל בדברים שבין אדם לחבירו כיון דעל דעת חברו הוא שנדר מיבעי ליה לאתנויי שדעת חברו המשביעו הוא שבכל ענין יחול הנדר כיון דהוי מידי דקפידא וכמ"ש הריב"ש סי' שפ"ז וכיון שכן אמרינן איבעי ליה לאתנויי לא כן בנדרים שאדם נודר בינו לבין עצמו וכ"כ בהדירו חברו דמאי איכפת ליה למדיר לאסור נכסיו לזה ומה הנאה מגיע לו וסתמא דכל הני כמתנה בנדרו אם לא יארע לו אונס. והשתא דאתינא להכי איכא למיער במה שפירש הרא"ש ז"ל שם בשמעתין דעכבו נהר דמתני' איירי בהפשרת שלגים אליבא דרבא הוא דצריך לפרשה אבל אליבא דרב הונא מתני' בכל גוונא איירי ואילולי דברי הרא"ש הייתי אומר דעכבו נהר דמתני' איירי בכל גוונא ואפילו במידי דשכיח ובהא לא אמרינן איבעי ליה לאתנויי דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא אדריה שלא עלה על דעת המדיר לאסור נכסיו לזה אלא כשיוכל לבא אבל בשלא יוכל למה יאסר לו הנאתו ורבא לא אייתי ממתני' אלא מחלה בנו שעדיין יכול לבא ואפילו הכי שרי משום דאדעתא דאונס לא אדריה ורבינא לא חש לפרכיה היינו כמ"ש הר"ן דלא איכפת לי' למדיר אי נמי כמ"ש הריב"ש משום דאין ענין האכילה דבר של קפידא

והשתא אבא לנ"ד שנשבע זה לחבירו שאם לא יפרענו לזמן פלוני שיתן לו כ"כ קנס ואירע לו אונס באותו היום שלא היה יכול לבא משום דחלה בנו דנראה שאע"פ שאינו אונס גמור כיון דחולי לא שכיח ה"ז פטור משום דנדרי אונסין דגבי חולי לא אמרינן איבעי ליה לאתנויי כמבואר שם, בשמעתין דנדרי' ובפ"ק דכתובות ואע"ג דהריב"ש בסי' שפ"ז נראה שמסתפק בזה דאפשר דטעמא דמתני' דחשיב ליה אונס כי חלה בנו הוי משום דאין ענין האכילה דבר של קפידא אבל במידי דאיכא קפידא בדבר אין קצת אונס פוטרו אם לא שהוא אונס גמור הרואה דברי הר"ן ז"ל שם במסקנא דשמעתין ירא' דמפשט פשיטא ליה דאפילו באונס שאינו גמור ה"ז פטור ואפילו במידי דהוי דבר של קפידא שכך כתב והלכתא אסמכתא קניא והוא דלא אניס ואפי' אונס שאינו גמור דומיא דחלה בנו דהא מדמי לה לעיל למתני' דנדרים דכי היכי דאמרינן במתני' דאדעתא דחלה בנו לא אדריה הכי נמי כי אתפיס זכותיה וכו'' וגדולה מזו נ"ל דאפילו אם העני זה שנשבע לתת לחבירו הגם דעניות שכיח מ"מ מצי לומר אדעתא דהכי לא נשבעתי שהייתי סומך לגבות מהקפותי שיש לי על אחרים וכי אמרו גבי מברא אונסא דמגליא שאני היינו דוקא התם דשכיח הדבר להיות ואינו בידו וא"כ איבעי לי' לאתנויי דעל מי סמך והיינו דקאמר אונסא דמגליא שגלוי הוא לכל אבל זה סמך בדעתו שיהיה בידו לקיים ודמי לזה כתב הרא"ש בתשו' הביא דבריו הב"י סי' רל"ב ז"ל מי ששידך את בתו ונשבע לתת עמה ה' אלפים זהובים ואח"כ נתקלקלו החובות שהיו חייבים לו אם אין לו ממה לפרוע לא חובות ולא