מחנה אפרים - א יז

איכוון והא לא אצטריך אלו ת"ד ולקמן בפרקין גבי האומר לאשה אם לא באתי מכאן ועד שלשים יום להוי גיטא והיה הולך ובא דפריך עלה וליחוש שמא פייס כתבו הרשב"א והר"ן משם הרי"ף והרמב"ן ז"ל שפירשו הכי ליחוש שמא פייס ומחלה התנאי והוי כאלו אמרה כלום אמרת אלא להנאתי זהו הנאתי אלמא דאפילו במידי דהוי שב ואל תעשה מהני' מחילה ואע"ג דלא שייך לומר אפוכי מטרתא למה לי ועיין בתשובת הר"ן סוף סי' מ"ח

אבל עכ"ז עדיין ליכא ראיה להתיר בנ"ד דבשלמא בשאר תנאים שאדם מתנה להנאתו איכא למימר בהו דסתמו כפירושו דלאו בדוקא קא מתנה אלא אם יצטרך וירצו או אם יקפיד בהם וכמ"ש הראב"ד ובנ"ד ליכא למימר הכי דזה שנשבע לאשתו שלא ישא אחרת עליה אי ס"ל דעל דעת אשתו נשבע הא ודאי אין בדעת האשה שיהא לו שום צד היתר בזה דאנן סהדי דמקפדת היא בכך ואינה מתרצית ליכנס צרה בתוך ביתה ומה שמתרצית השתא אינו אלא מפני שלא יהא לו קטטה עמה זהו מ"ש לשעבר (א"ה ראיתי למוהריב"ל בח"ב סימן כ"ב שכתב ז"ל הצ"ל כלל העולה דהיכא דליכא אונס דלא שכיח אינו יכול לישא אשה אחרת אלא ברשות ב"ד דבהא ודאי ליכא לאסתפוקי כלל דסגי אבל מאי דאיכא לאסתפוקי וצריך לחקור אחר המנהג אם רשות האשה סגי בלא רשות ב"ד ובכתובות שאינם מזכירים לא רשות ב"ד ולא רשותה מלתא דפשיטא היא דאין לב"ד עסק בזה ובוודאי דצריך רשות האשה וגם ברשות האשה איכא לאסתפוקי אי סגי דאיכא למיחש למאי דאמרינן לעיל שמא יקניטנה עד שתתן לו רשות עכ"ד. והנה מדבריו אלו נראה דס"ל דכל שכתוב בכתובה אם לא ברשות ב"ד דברשות ב"ד סגי ואינו צריך התרת חכם ממש ואין להקשות ע"ז אמאי לא חשש לסברת הרשב"א ז"ל כיון דלא שייך לומר הכא הריני כאלו התקבלתי ועיין במוהריב"ל ח"ד דף ס"ט שחשש לה יע"ש דס"ל כמו שחילק מהרא"ש בסי' רכ"ח וסי' ר"ל דכל שפירש בשבועתו שלא יוציא בתו מטוליטולה שלא ברשותו אף הרשב"א ז"ל מודה דאפי' שיהי' במקום בטול מעשה דלא שייך לומר הריני כאלו התקבלתי אם נתן לו רשות סגי יע"ש. אבל מאי דקשה לי על מהריב"ל הוא במאי דצידד דאפשר דברשותא דידה סגי ואפי' בכתובות שאין מזכירים לא רשות ב"ד ולא רשותה דאמאי לא חשש לסברת הרשב"א ומכ"ש לפי דברי אדוני אבי הרב ' ז"ל שוב ראיתי דגם זה לק"מ דע"כ לא צידד מוהריב"ל דאפשר דברשותה סגי כי אם אי איכא מנהג דברשותה סגי דאז הוי כאלו פי' בעת השבועה אם לא ברשות האשה. כלל העולה דכל שנהגו דברשותה סגי בלתי התרת חכם יש לילך אחר המנהג ואף בזה נראה מדברי אדוני אבי הרב ז"ל לקמן דצריך התרת חכם ואי ליכא מנהגא בההוא מקום אז מדינא צריך התרת חכם כמ"ש אדוני אבי הרב ז"ל וגם דאיכא נמי מה שכתב מוהריב"ל דאפשר דלא מהני רשותה דאיכא למיחש שמה יקניטנה בעלה עד שתתן לו רשות וע"ד כן היתה השבועה שאפי' אם תתן לו רשות לא סגי ואף בכתובות שכתוב בהם אם לא ברשות ב"ד וס"ל למוהריב"ל דברשות ב"ד סגי כנז"ל מ"מ מדברי מהרא"ש בסי' רכ"ח נראה דס"ל דצריך שיתירו לו כשאר התרות ושיתנו לו רשות יע"ש)

ועתה האיר אל עבר פני דברות מלהבות קדשו וחזיתיה לדעתיה דמר שתפס במושלם שכל הנשבע לחבירו להנאתו ולתועלתו אומדנא דדעתא יש והוי כאילו פירש שלא יעבור על שבועתו בלתי רשות חבירו זהו תורף דבריו. וקיצר במקום שאמרו להאריך כי לכאורה דברי הרשב"א ז"ל עומדים לנגדו שכתב דהארכת הזמן לחוד לא סגי ואע"פ שלא עבר זה על שבועתו בלתי רשות חבירו גם מ"ש דע"פ זה ניחא ליה דלא נשוייה להבנ"י כחולק על הרשב"א במ"ש דל"ל למשה התרת חכם כל שנתן לו יתרו רשות סגי לע"ד אין אנו צריכים לזה דאפי' אי ס"ל להבנ"י כסברת הרשב"א ז"ל עכ"ז הוקשה לו דל"ל למשה התרת חכם כיון דמשה לכבוד יתרו נדר כי אמר לו עכשיו לך לשלום הוה סגי דדמי למשנתינו דאומר לו כלום נדרת אלא מפני כבודי זהו כבודי וכמ"ש הנ"י והכא נמי כבוד גדול היה מתכבד יתרו בהליכת משה למצרים בשליחות המקום ובכה"ג אפי' הרשב"א יודה שאם השביע לחבירו שלא יצא מהעיר ואח"כ הוצרך המשביעו לשלחו בשליחותו שיכול לשלחו. שוב ראיתי מה שכתב הרשב"א במיוחסות סי' רנ"ה דלא כהנ"י יע"ש. ומ"ש עוד דהרא"ש בתשו' חולק עם הרשב"א וכמ"ש מהראנ"ח ז"ל בח"ב לע"ד אינו מוכרח ואיכא למימר דכל שלא תבעו חבירו מעיקרא אפי' הרשב"א יודה שמעיקרא כי נשבע לפורעו היה ע"ד שחבירו יתבענו אבל אחר שתבעו חברו דחיילא השבועה בהא קאמר הרשב"א דצ"ל הריני כאילו התקבלתי דהוי כאלו נתקיים תנאו. ודאתן עלה לנ"ד מכל מ"ש שבנדון דידן שנשבע זה לשרת לב"ה שנה אחת ועכשיו פייסו המשרת לב"ה שיפטרנו משבועתו וכן עשה וא"ל לך לשלום דלכאורה נראה דלא שייך בהא לומר הריני כאלו התקבלתי ואיכא למימר דאפילו מאן דפליג על הרשב"א ואמר דאפי' במידי דשב ואל תעשה שייך לומר הכי ע"כ לא אמרו אלא כשהשתא אינו חושש אם ילך ונמצא שכבר נשלם רצונו. אבל זה הב"ה חושש היה עדיין לתנאו וצריך הוא מי שישמשנו אם לא שזה פייסו והרבה עליו רעים לא נמצא זה שנשלם רצונו אלא שמדברי הב"י נראה דס"ל שאף בנשבע במידי דהוה בשב ואל תעשה כל שהוא להנא' חברו ממש ולא לתועלתו שייך ביה מחילה מידי דהוה אכל שאר שיעבודים שאדם יכול למחול עליהם ועל פי הדברים האלו כתב בסי' רכ"ט שאם נשבע לחבירו לעשות לו מלאכה והתיר לו חבירו מקצתו לא הותר לו השאר דמשמע דמה שהותר מיהא הותר והן הם דברי ר' ירוחם. אבל מגדולי האחרונים כתבו לדעת הרשב"א דכל שהשבועה הוי במידי דשב ואל תעשה לא שייך מחילה וצריך התרת חכם. ומה שכתב כת"ר דכיון שנהגו עכשיו להתירו בלא התרת חכם הוי כאילו פי' מעיקר'. מדברי הרמב"ן ז"ל שהביא הב"י לא משמע הכי. אלא שעדיין נר' לע"ד לחלק ולומר דמ"ש הרשב"א דטעמא דמתני' דסגי בלא התרת חכם הוי משום דהאומר התקבלתי חשיב כאילו נתקיים תנאו ומזה יצא לו דבמידי דהוי בשב ואל תעשה דלא שייך לומר הכי זה אינו אלא בנשבע לעשות או שלא לעשות מידי שהוא תלוי בידו כגון לפרוע לחבירו לזמן פ' שמחוייב זה להזמין המעות בידו לאותו זמן כדי לפרוע לחבירו וכל שלא עשה כן עדיין לא קיים שבועתו אבל זה שנשבע לשרתו לב"ה אינו תלוי בדעתו בלבד אלא בדעת ב"ה ג"כ וכי נשבע זה על דעת ב"ה נשבע אם ירצה שישמשנו וכל שאומ' לו עכשיו איני רוצה ביך סגי שהרי בידו הוא לומר איני רוצה שתשמשני הנלע"ד כתבתי, הצעיר אפרים נבון

סימן יא מי שנשבע שלא לקרב את זוגתו אם לא תעשה דבר פלוני אם חלה השבועה

תשובה לכאורה היה נראה דלא חלה השבועה כיון דמשועבד לה מן התורה בעונתה וכדאמרינן בפרק המדיר וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה. איברא דבנדרים תנן קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך עד החג הקשו בתוס' וכיון דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה ותירצו שני תרוצים ולתירוץ בתרא כתבו דשאני הכא שתולה הנדר בדבר שאפשר לקיימו שפיר חל הנדר שהרי אפשר לה שלא תלך ולא תיאסר עכ"ד. ואין להקשות מההיא דאמרינן בפ' המדיר דאוקי למתני' דתלנהו לקישוטיה בתשמיש ואמרה יאסר הנאת תשמישי עליך אם אתקשט דמשמע דאפי' בתולה נדרה לא חייל כל שהוא להפקיע שיעבודיה דהתם כיון שבידה הוא לבטל התנאי וליאסר א"כ נמצאת איהי מפקעת שיעבודיה בע"כ אבל הכא בידה הוא שלא תלך ולא תיאסר ולע"ד היה נ"ל להכריח כתירוץ בתרא של התוס' ממה שאמרו בס"פ ר"א דנדרים ההוא דא"ל לדביתהו קונם שאי את נהנת לי עד שחטעימי תבשילך לר"י ולר"ש ר"י טעים וכו' אלמא דכל שאפשר לקיים התנאי חל הנדר

איברא דמדברי התוס' בפ' המדיר דף ע"א נר' דס"ל כתירוץ קמא דנדרים שכתבו אברייתא דהמדיר את אשתו שלא תטעום אחד מכל הפירות פי' דאיירי שא"ל יאסר תשמישך עלי אם תטעום מאותו המין וכ"כ הטור. אמנם ראיתי להרב בנ"מ שחילק בין שתי הנושאים דע"כ לא אמרו התוס' בתירוץ שני אלא במידי דאיפשר לה לקיימה בשובה ונחת כי ההיא דשלא תלך לבית