מחנה אפרים - א קעח

איברא דיש לדקדק בדבריו במה שרצה להכריח דלאו משום חיובא דמצוה הוא דאם כן בההיא דיבמה לאו חיובא רמיא עליה לחלוץ דלכאורה נראה דאין זו הכרח כלל לפי מה שפי' רש"י ז"ל שהיה ניכר שלא היה רוצה לייבם משום מצוה אלא שנתן עיניו בממונה וכי האי גוונא ודאי מצות חליצה קודמת כיון שאינו מכוין לשם מצוה ולפי סברת רש"י ז"ל היו יכולים לכוף אותו ואפי' לס' ר"ת שהקשה לס' רש"י דא"כ אמאי היו צריכין להטעות וס"ל דאין כופין מ"מ כ"ע מודו דכל שאינו מכוין לשם שמים מ"ח קודמת וכופין אותו במילי לחלוץ דמצוה רמיא עליה מן התורה לחלוץ וכ"כ הנ"י שם בהדיא בשם כל האחרונים ולפ"ז איכא למימר דטעמא דבורח נמי היינו משום דחיובא דמצוה רמיא עליה ויטול שכר טרחו וה"ה לרופא שאין לו אלא שכר טרחו כיון דחייב הוא לרפאותו וכ"כ נ"י בשם הריטב"א יע"ש הן אמת די"ל כפ"ז במאי דקאמר דאין לו אלא שכרו משום דמצי אמר ליה משטה הייתי בך כלומר לא גמר בלביה. ואי משום חיוב מצוה הוא שחייב להצילו אפי' כי גמר נמי ורוצה לתת לו כל שכרו הרי זה אסור למשקלינהו דנמצא שכר מצות קא שקיל וגבי השבת אבידה שחייב להשיבו, בחנם וכ"כ בפריקה דחייב לפרוק בחנם מוכח מדברי הרא"ש דאפי' אם הבעלים רוצים לתת לו שהוא אסור ולא מצי למשקליה דהוי שכר מצוה. ועוד דאי משום חיוב מצוה הוא חייב להצילו א"כ אפי' שכר טרחו נמי לא לישקול משום שהוא בטל ממלאכה מידי דהוה כהשבת אבידה דאם הוא בטל אינו נוטל כלום ואפי' שכר טורחו. ובשלמא לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דאפי' שכר מצוה כל שהתנה לא מפקינן מידו חיוב שלו א"ש אבל לדעת החולקים עליו קשה וראיתי להסמ"ע בסי' רס"ד שכתב דהאי דנוטל שכר טרחו ואע"פ שהוא בטל ממלאכה מכיון דכל השנה כשרוצה לעבור בנהר דרכו ליתן עליה שכר אינו מן הדין שיהא זה עדיף משום צורך גופו או הצלת ממונו עכ"ד ולא הבנתי אותם דהשבת אבידה יוכיח שאע"פ שדרכן לתת שכר להוליכם ממקום למקום עכ"ז כיון דהשתא מצוה קא עביד לא מצי ליטול עליה שכר. ולע"ד היה נראה לומר שגם המפרשים שפירשו דטעמא משום דחייב להצילו ס"ל דכל היכא דגמר זה בלבו לתת כמו שהתנה חייב לתת לו ואע"פ שהוא שכר מצוה מיהו כיון שהתנה וגמר ליתן לא מפקינן שכירותיה ואע"ג דעובר על מה אני בחנם זולת היכא דא"ל משטה הייתי בך מעיקרא. ומ"ה נוטל שכר טרחו דלכדי שכר טרחו ודאי גמר בלביה מעיקרא לתת לו וראיה מההיא דע"מ שאדבר עליך לשלטון דמקודשת. ומ"מ למדנו מדברי כולם דטעמא דאין לו אלא שכרו בלבד היינו או משום דחייב להצילו למר כדאית ליה או משום דלא מחייב איניש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמיו למר כדאית ליה. אבל כל היכא דמתנה שלא בשעת הדחק נראה דחייב לתת כל מה שהתנה ואפי' ביותר מכדי דמיו ולפ"ז נראה דסברת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי בפרק הגוזל שה"ה לשדכן שאינו מחוייב לתת לו אלא שכר טרחו יחידאה הוא ולא קי"ל הכי. ולא מבעיא בשכר שדכנין שהרגילות הוא לתת הרבה דודאי נותן לו כל מה שהתנה. אלא אפי' במידי דאין רגילות לתת שכר הרבה כל שהתנה שלא בדוחק שלא היה לו אונס וגם כן לא היה מחוייב חבירו לעשותו צריך לתת לו כל מה שהתנה כמ"ש לעיל ומ"ש אצטריך ר"י ז"ל בההיא עובדא דהשבעת שדים לומר משום דרגילות הוא לתת יותר מכדי טרחו ומשמע דהא אם אין רגילות לא היינו משום דהתנה בשעת הדחק כדי להוציא את גניבתו וזהו ג"כ כוונת התוס' והרא"ש בפ' מצות חליצה אבל היכא דמתנה שלא מדוחק איכא למימר דיודו לסברת הרמב"ן וה"ר חזקיה ז"ל דאפי' אין רגילות דחייב לתת כל מה שפסק עמו וכדמוכח מההיא דהמבשרני אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכתבו בהגהות מיימון לספר נזקין משם ר"י דה"ט משום דשכר אמירה קא שקיל וה"נ אמרינן בפרק הרבית לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה הכא שכר אמיר' קא שקיל וכ"כ בהגהת סביבות המרדכי לפ"ק דמציע' משם רש"י ז"ל. אבל מדברי הרא"ש בתשו' נראה דקאי בשיטת מהר"ם ז"ל שכתב בכלל ס"ד סימן ג' דאין חייב לתת לערב מה שהתנה עמו כי ערבות אינו דבר שלוקחים עליו שכר שיקנה באמירה לבד בלא קנין ודמי לההיא דטול דינר והעבירני דאין לו אלא שכרו אלמא כיון דהוי יותר מכדי שכרו לא קנה ואע"פ שהתנה עכ"ל נראה דזה אינו אלא לשיטת מהר"ם. אבל לפי שיטת רש"י ז"ל בפ' מצות חליצה והיא סבר' ה"ר חזקיה והרמב"ן ג"כ כל שאינו מתנה מתוך הדוחק או משום דחייב להצילו הרי זה חייב לתת לו כל מה שהתנה ואפי' שכר אמירה ואע"פ שאין רגילות לתת עלי' שכר כי ההיא דפרק הרבית וכ"ש בערבות שעפ"י ערבותו של זה הלוה לו ומטייא ליה הנאה דבההיא הנאה משתעבד לו ונראה דהנודר לשדכן יותר מכדי שכרו חשיב כאנוס כדמוכח בח"מ סי' רמ"ב ולהכי איצטריך ר"ש לומר הוי מידי שרגילים עליו יותר מכדי טרחו ולפי מש"ל נראה דאם נדר לתת לחבירו יותר מכדי שכרו דמצי א"ל משטה הייתי בך דה"ד שכן היה בדעתו מעיקרא אבל אי בדעתו היה מעיקרא לתת לו כל מה שא"ל ה"ז חייב לתת לו וכ"נ מתשובת מהר"ם ז"ל שהביא המרדכי בפ' ז"ב על מי שא"ל לחתנו שילמוד עם בנו ותשו' זו הביאה בהגהה מיימון באורך יע"ש ועיין במהרש"ך ח"ב סי' פ' שכתב ששלש מחלוקות בדבר יע"ש ומתוך מש"ל יראה המעיין שאין דבריו מוכרחים

סימן טז כתב הב"ח סי' ט' דהנוטל שכר להעיד אע"ג דעדותו בטל מ"מ אינו חייב להחזיר השכר בדין ע"כ. ולע"ד אין נראה כן דבס"פ האיש מקדש גבי ההיא דמקדש במתנות ובאפר פרה הרי זו מקודשת פריך מההיא דהנוטל שכר להעיד דעדותו בטל וכו' כלומר וכיון דמעשיו בטלים היאך מקודשת וכתב הריטב"א ז"ל שם וז"ל וכ"ת ואפי' אי הוה מתני בשכר הזאה וקידוש נהי דדינו בטל מ"מ כיון שנטל שכר זכה בה הא ליתא כיון דאין במעשיו כלום אינו ראוי ליטול שכר עליו דהא לא עבד ליה ולא מידי ואע"פ שעדיין יש לדחות דמשם ליכא ראיה דהתם שאני דכיון דלא אהניא ליה מידי במאי מקדשה מ"מ נ"ל דצריך להחזיר השכר דהוי נתינה בטעות. ומה שהביא ראיה מההיא דלא מצא בחנם ילמוד בשכר ואי חייב להחזיר אף בשכר לא ימצא אינה ראיה דהתם איירי בנוטל שכר בטלתו ואפי' תימא דאיירי בכ"ג ה"ט דזכה בשכרו משום דאהנייא ליה וחכמתו מכר לו וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל והביאו הטור בי"ד סי' של"ה מה שאין כן הכא דלא אהניא ליה מידי ועיין בפירו' רש"י בפ"ב דר"ה גבי עובדא דבייתוסין

סימן יז מי שהציל את חבירו מיד הישמעאלים ושואל ממנו שכרו מהו דינו

תשובה בי"ד סימן של"ו הביא הטור בשם הרמב"ן ז"ל דהרופא מותר ליטול שכר הבטלה ושכר טרחו והביא הרמב"ן ראי' לזו דשכר הטורח מותר דהו"ל כשכר הבאה ומילוי דמותר וכן שכר הבטלה מותר כדתנן אם היה זקן מרכיבו על החמור ונותן לו שכרו כפועל בטל עכ"ל. ולכאורה נראה מדבריו דאם זה שרפאו היה בטל ממלאכה ואין לו שכר בטלה שכר טרחו מיהא צריך לתת לו כי ההיא דשכר הבאה ומילוי ולפי זה בנ"ד לא מיבעיא דנותן לו שכר הבטלה אלא דצריך לתת לו שכר טרחו אם יש לזה טירחא השתא יותר ממה שהיה עוסק במלאכתו אבל בטור ח"מ כתב דראה את האבידה אם הוא בטל ממלאכה חייב להשיבה בחנם ואם היה עוסק במלאכה יכול ליטול שכר על ההשבה כיון שלא חייבתו תורה להניח את שלו ולהתעסק בהשבה יכול ליטול שכר על ההשבה מוכח בהדיא דשכר טרחו לא שרי זולת בעוסק במלאכה וכטעמא דיהיב ואם כונת הטור בכאן בי"ד דשכר הטורח דקאמר ר"ל כמ"ש בח"מ דהיינו שהיה עוסק במלאכה שהיה שוה ד' ולהניחה ולישב בטל היה נוטל דינר ולטרוח בהשבתו היה נוטל ב' דינרים דיטול ב' דינרים דנמצא נוטל דינר בשכר הטורח קשה דא"כ מאי מייתי משכר הבאה ומילוי דהתם איירי אפי' באדם בטל ממלאכה והיינו טעמא כמו שפי' רש"י דלא חייבתו תורה לטרוח להביא העפר או למלאות המים אבל הכא דחייבתו תורה למטרח לא מיבעיא דאם היה בטל ממלאכה שאין לו שכר טירחא אלא אפי' היה עוסק במלאכה ונתבטל זה ממלאכתו איכא למימר דאין לו שכר אלא כפועל בטל אבל לא שכר הטורח כיון שהיה