מחנה אפרים - א קעז

מלוה סוף סוף עדיין קשה דמסתימת דברי הפוסקים משמע דבכל גוונא אינה מקודשת ולא חילקו בין אם שכרו שוה פרוטה ליותר משוה פרוט' וצ"ע. ומדברי הר"מ ז"ל למדנו ישוב לכל זה והוא במה שנדקדק בדבריו דגבי בשכר שאדבר עליך לשלטון כתב דאינה מקודשת משום שהנא' הבא לה מדבריו הרי היא כמלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת ואח"כ כתב אמר לה הרי את מקודשת לי במלאכה זו שאעש' עמך אינה מקודשת לפי שהשכירות יזכה בו הפועל מתחלה ועד סוף והוי מלוה עכ"ל. ומדלא כיילינהו כולהו בחדא מחתא ונימא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שמעינן דברישא באדבר עליך לשלטון אע"ג דלא שייך לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף שהרי כל עוד שלא הועילו דבריו לשלטון עדיין לא זכה בשום דבר אפי' הכי אינה מקודשת משום דהנאה זו הבאה לה מדבריו שדבר לשלטון הוי כמו מלוה דאינו אלא מבריח ארי ודמי למקדש במלוה דאינה מקודשת משום דהשתא לא מטיא לה הנאה. וכי תימא והרי נהנית במה שהיתה איהי צריכה לתת שכר לשום אדם כדי שידבר עליה לשלטון והשתא מחל לה אותו השכר איכא למימר דס"ל דלא חשיב זה דמטיא לה הנאה השתא ואינו אלא שנפטרה מחיובא ואע"ג דבעלמא כל כי האי גוונא הנאה חשיב ואסור במודר הנא' קידושין שאני דאינה מתקדשת עד דמטיא לה הנאה ממש ואפי' בבע"ח דוחק אמרו בירושלמי דאינו חייב לשלם משום דהוי מבריח ארי

איברא דמדברי הטור מוכח בהדיא דבאדבר עליך לשלטון הוי טעמא משום דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ולדידיה תיקשי ליה ההיא דאתנן כמו שהוכחתי לעיל דלא חשיב מלוה אבל לפי מ"ש לדעת הרמב"ם יראה דבנדון דידן גם כן לא חשיב מלוה והרי זה קנה החפץ לענין שיקבל מי שפרע ואפי' לדעת הטור ז"ל דנראה דסבירא ליה דאפי' כי האי גוונא ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוי מלוה מכל מקום הא איכא כמה גדולים ועצומים דסבירא להו דמלוה קונה לענין מי שפרע והוא דעת רש"י בריש פרק איזהו נשך גבי היה נושה בחברו והגהת אשירי שם והרמב"ם ז"ל. ועוד איכא לפלוגי ולומר דאפי' בשוכר את הפועל לעשות לו מלאכה מרוב' דהוי ודאי ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף ואין אשה מתקדשת קדושין שאני משום דאין האשה מתקדשת לחצאין ונמצא שאין הקדושין חלין עד שיגמר מלאכתו ואז כבר נעשית מלוה. אבל באומר לפועל עשה עמי מלאכה ואתן לך כור חטין כל פרוטה ופרוטה דעביד קנה שכרו וקנה כנגדו שווייה של חטין ולא דמי למה שאמרו כור בל' אני מוכר דיכול לחזור אפי' בסאה אחרונה דהתם שאני משום דגלי דעתי' שרוצה למכור כור יחד דצריך הוא למעות וכמו שפירש רשב"ם ז"ל שם ועוד דהא כתב רבינו ירוחם ז"ל שם דההיא איירי כשלא נתן את הדמים אבל נתן את הדמים ראשון ראשון קנה והכא נמי כל פרוטה ופרוטה דעביד קנה כנגדו חטים ועוד טעם אחר היה נראה עם מ"ש תוספות רי"ד שם בקידושין דף מ"ח ז"ל אי קשיא לך התינח פרוטות הראשונות הויין מלוה מ"מ תתקדש מיהא בפרוטה אחרונה דאתיא עם גמר כלי תשובה גם פרוטה האחרונ' הוא מלוה עד שיגיע הכלי לידה עכ"ל

והשתא יש ללמוד מדבריו דבנדון דידן דאין השדכן צריך להגיע לידו של זה שום דבר כל שגמר מלאכתו הרי זה קנה בפרוטה אחרונה והוא הדין בפועל שעושה מלאכה אצל בעל הבית דאינו צריך להגיע שום דבר אצל בעל הבית הרי זה קנה בפרוטה אחרונה אבל דברי תוספות רי"ד לע"ד הם תמוהים דהלא בשכר שהושבתיך בקרון או רקוד לפני וכל הני כולהו דמתנייא בפרק האומר לא צריכי הפועלים להגיע שום דבר אצל בע"ה שהרי ברשותי' דבע"ה קא עבדי ולעיקר הקושיא שהקשה דאמאי לא תתקדש בפרוטה אחרונה נראה לע"ד דעד כאן לא אמרינן הכי אלא במקדש במלוה ופרוטה דדעתייהו אפרוטה דיהיב לא השתא ולא אמלוה דמעיקרא אבל בפועל העושה מלאכה דעתייהו הוי על כל מלאכה. ועוד אחרת כתבו בתוס' רי"ד שם דף ס"ב ע"ב ז"ל קשיא לי דהיכי דמי אי דאמר לה הרי את מקודשת לי בשכר שאדבר עליך לשלטון ואעש' עמך כפועל א"כ אע"ג דישנה לשכירות מתחלה ועד סוף אמאי אינה מקודשת והא כל פרוטה ופרוטה דעביד קניא לה לשם קדושין ודמי למאי דאמרינן שאם אמר לה התקדשי לי באלו אע"פ שהיתה אוכלת ראשונה ראשונה מקודשת דמדידה קא אכלה ומשום הכי נ"ל לפרש דהא דתני שאדבר ושאעשה שידוכין הן אלה אבל צ"ל לאחר שדבר ולאחר שעשה הרי את מקודשת לי בשביל שדברתי דבעינן שתהא נתינה בשעת אמירה עכ"ל. ולפי זה יראה דבמקח וממכר דלא בעי' שתהא נתינה בשעת אמירה שפיר קונה ולא חשיב מלוה אבל גם זו אינו נראה כן מדברי שאר המפרשים ולעיקר קושיתו עי' בדברי התוס' בפרק האשה רבה ותמצא נחת: (א"ה עיין בחידושי הרשב"א לקידושין לדף מ"ח שכתב ליישב זה דכל פורתא ופורתא קודם שהגיע לפרוטה נעשית מלוה כיון דבשע' דאיתיה להאי פורתא ליתיה להאי לא חזי לאיצטרופי וע"ש ועיין בתוס' בפרק הגוזל עצים דף צ"ט ע"א ד"ה אלא במאי מקדשה שתי' באופן אחר יע"ש)

אבל מן הטעמים שכתבתי לעיל נראה דבנדון דידן הרי זה קנה לענין לקבולי מי שפרע ולפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה בפרק הספינה בההיא דהמוכר פשתן דאיירי בעומד ליתלש ובשכר היפוי קונה הפשתן היה נראה לכאורה דפועל כל שעשה מלאכתו קנה מה שהתנ' עמו דהיינו הפשתן שלא כדברי הרא"ש והר"ן שדקדקו מההוא דפ"ב דעבוד' כוכבים וכן נראה מפירוש רש"י בפרק הבית והעליה שכתב דחייב לתת לו שכרו כמו שהתנ' עמו דבל תלין שכרו כתיב מאי דאתני בהדיה משמע וההיא דאתנן איכא לדחויי כיון דאיסורא קא עבדי לא קרינן בהו האי קרא אבל עדיין איכא לדחויי ולומר דמדברי הרמב"ם ז"ל ליכא ראיה דאפשר דיסבור דכל היכא דלא שכיח לדליקה לא גזרו ביה רבנן ומעות קונות

וראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו לפרק הזהב שכתב דאע"פ שאין מלוה קונה מיהו אם ייחד לו כלי מיד בשעה שנתחייב לו שכיר במלאכה מקמי דליהוי מלוה אפי' הכי לא קנה משום דמחסרא משיכ' מדרבנן מיהא והכי מוכח בפר' השוכר עכ"ד ומדבריו אלו יש ללמוד כמ"ש דאי חזר בו מקבל מי שפרע: סימן טו השאלה נאבדה ומתוך התשובה יתבאר

תשובה בפרק הגוזל בתרא אמתני' דשטף נהר חמורו וחמור חברו וכו' אין לו אלא שכרו ואם אמר אציל את שלך ואתה נותן לי דמי שלי חייב ליתן לו דמי שלו פריך בגמרא אמאי נותן לו דמי שלו ולימא ליה משטה הייתי בך מי לא תניא הרי שהי' בורח מבית האסורים והיתה מעבורת לפניו וא"ל טול דינר והעבירני אין לו אלא שכרו אלמא מצי א"ל משטה הייתי בך ומשני שאני הכא שמפסיד הוא את שלו ע"כ מוכח מהכא שכל הנודר לחבירו יותר מכדי שכירותו מחמת האונס אין לו אלא שכרו בלבד וטעמא משום דעליה רמיא להצילו וליטול שכר טורחו ואע"פ שנדר לו יותר ממה שמפסיד מצי א"ל משטה הייתי בך כן נראה מפירוש רש"י בפרק מצות חליצה וכפירוש הרב ר' חזקיה ז"ל והביאו המרדכי בפרקין ז"ל וטעמא דהא איכא איסור מסוכן וחייב להצילו ומצוה עבד וכ"כ הרמב"ן בספר ת"ה ז"ל איכא מ"ד דטעמא דבורח משום דחייב להצילו וליטול הימנו שכר טורחו ולדבריהם אין לרופא אלא שכר בטלה ע"כ. ולפ"ז נראה דכל היכא דלא רמיא עליה חיובא להצילו אע"פ שזה נדר לו מחמת הדחק חייב לתת לו כל מה שהתנה עמו, אבל הרמב"ן ז"ל חולק ע"ז דאי משום חיובא דמצוה אתינן עלה אם כן מאי מדמינן בפרק מצות חליצה לחלוץ לה ע"מ שתתן לו מאתים זוז והא התם לאו חיובא רמיא עליה לחלוץ ואי כניס לה לאו איסורא עבד אלא ש"מ דלאו משום חיובא דמצוה הוא אלא דינא הוא דלא מיחייב איניש בתנאין בשעת הדחק ביותר מכדי דמי' ולפי זה כתב דאם התנה עם הרופא הרבה דחייב לתת לו כל מה שהתנה דחכמתוו מכר לו והיא שוה הרבה ע"כ: