מחנה אפרים - א קעב

איכא למימר דע"כ לא פליגי ר"י ור"ל אי אונסא כמאן דעבד דמי אי לא אלא כשנאנס המקבל ואינו יכול לקיים תנאו אבל היכא דהמקבל יכול לקיים תנאו והנותן הוא דנאנס ה"ז דומה לדרשב"ג דאמר כל עכבה שאינה ממנה ה"ז גט ואפי' חכמים לא פליגי עליה אלא גבי גט דוקא משום דס"ל לצעורא קא מכוין ובהקפרה התנה עמה אבל לגבי ממונא לא וכמ"ש הרשב"א באותה תשו'

ומעתה איכא למימר דל"ד נ"ד לההיא דאילפא דאיפליגו בירוש' דהתם שניהם מזומנים לקיים התנאי ולכך ס"ל לר"א דהוי פסידא דמשכיר כי ההוא דהשוכר את הפועל להשקות שדהו ופסק נהרא דהוי פסידא דפועלים ואע"ג דקיימי פועלים לעשות ולא מצו לומר אנא הא קאימנא דב"ה נמי קאי ועומד לקיים התנאי דיכול לומר הרי שדה לפניך בא והשקהו אבל היכא דב"ה מת שאינו יכול לומר אנא הא קאימנא והפועל יכול לומר ליה אנא הא קאימנא ה"ז דומה ממש לדרשב"ג. איברא דעדיין יש לומר דעדיין ליכא למילף מהכא אלא היכא דהקדים לו שכרו דכיון שנתן לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר ע"מ שלא יהיה העכבה מצידו וכמ"ש התוספות בשמעתין פרק האומנין בד"ה אי אתה מוצא אלא בספינה זו ויין זה אבל היכא דלא נתן עדיין לא

סימן ה והיכא דשכר בית לשנה ומת השוכר בתוך השנה אי חייבים היורשים לשלם כל שכירות השנה דהמרדכי הביא משם ר"מ ז"ל דפטורים מלשלם כיון דנאנס השוכר וקי"ל כל אונסא פסידא דפועלים כיון שבאים להוציא וצריך להבין לדעתו דהוא עצמו ז"ל כתב במלמד שחלה דצריך הב"ה לתת כל שכרו משום דפועל הוי קניינו של ב"ה וכי חלה מזלו של ב"ה גרם ונסתחפה שדהו וכמ"ש המרדכי בשם ר"ס שם בפרק האומנין נראה בהדיא דס"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא והלכך כי חלה ואינו יכול ללמוד הוי פסידא דבע"ה דנסתחפה שדהו א"כ בשוכר בית נמי לזמן כיון דשכירות ליומיה ממכר הוא כי מת השוכר או חלה שאינו יכול לדור שם נימא גם כן דמזליה גרם ואע"פ שאינו יכול לדור מחמת אונס אין זה פוטרו מדמי השכירות כי היכי דחלה המלמד. אבל כד דייקינא בה איכא לפליגי דס"ל לר"מ דודאי שכירות ליומיה ממכר הוא והוי קניינו של בע"ה והלכך כי חלה המלמד מזליה דבע"ה גרם דאפשר שאם לא היה שכיר אצלו לא היה נופל למשכב ומש"ה צריך לתת לו כל שכרו וזה הטעם לא שייך בשוכר בית ומת השוכר דמזלו גרם ונסתחפה שדהו שאין שום ריעותא בבית ולא נשתנה מכמות שהיה והלכך פטור השוכר בטענת אונס דאדעתא דהכי לא שכרה וגבי חלה המלמד שאמרנו דנסתחפה שדהו של בע"ה כיון דנולד ריעותא בקניינו לא מצי טעין ב"ה טענת אונס מכיון דמזלו גרם דאנן אמרינן ליה דאלו לא היה שכור אצלך לא היה נולד זה האונס כמו שהוכחתי כ"ז כבר בדין חלה הבן ואינו יכול ללמוד יע"ש. והרשב"א ז"ל חולק עם ר"מ וכתב דאם מת השוכר חייבים היורשים לתת כל דמי שכירות הבית משום דשכירות ליומיה ממכר הוא ומשעה שהחזיק בבית נתחייב בכל ימי השכירות בין ידור בה ובין לא ידור וטענת אונס אינו פוטרתו שזה לא מחמת דירתו ממש הוא מתחייב לו אלא מפני שמכר לו ביתו לשנה שאם ירצה ידור בה וכ"כ הראב"ד ז"ל. ולכאורה היה נראה להביא ראיה לדבריו מההיא דהשוכר את הספינה וטבעה בנהר דאי אמ"ל ספינה סתם ויין זה דצריך השוכר לתת כל דמי שכירותה כיון דהמשכיר יכול לקיים תנאו והשוכר אינו יכול לקיים תנאו כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ז"ל וכן הוא דעת הרשב"א בתשובה שהביא הב"י סי' של"ה וכן נראה ג"כ מפרש"י שם בשמעתין וכ"כ ראב"ן ז"ל בספרו. וה"ה בשוכר בית ומת השוכר שצריך לתת כל השכירות כיון דהמשכיר יכול לקיים תנאו והשוכר אינו יכול לקיים תנאו הן אמת דהתוס' והרא"ש חלקו שם עם הרי"ף דאפי' הכי למה יתן כל השכירות ומ"ש מהשוכר הפועל להשקות את השדה ונגב נהרא דאמרינן לעיל דהוי פסידא דפועלים ואע"ג דקיימי פועלים מאחר דאנוס ב"ה ולפי זה יראה דנדון דידן הוי מחלוקת שקול והמוציא מחברו עליו הראיה

אבל לע"ד עם שאיני כדאי נראה עיקר כס' הרי"ף והרמב"ם ז"ל חדא דסוגיא דשמעתין כפשטא הכי משמע דצריך לתת לו כל השכירות וכן בדין שהרי קי"ל דשכירות ליומיה ממכר הוא וכמ"ש הרא"ש ז"ל גופיה כמה פעמים בתשו' ועיין סי' א' וכן הוא דעת הרשב"א ומהר"ם והריטב"א והרמב"ם כמו שהוכחתי בה' פועלים ומ"ש התוס' בפ' הזהב דדוקא לעניין אונאה הוא דהוי הכי אבל בעלמא לא אמרי' שכירות ליומיה ממכר הוא דהא אמרי' בפ"ק דע"ז דכהן ששכר פרה מישראל לא יאכילנה תרומה משום דשכירות לא קניא איכא למידחי ולומר דלעולם אימא לך דשכירות ליומיה ממכר הוא לקנין פירות וביתו קרינן ליה כל זמן שהיא שכורה אצלו ומצי להקדישה כדאיתא בתוס' שהביאו התוס' במס' ערכין דף כ"א ואעפ"כ לענין תרומה לא מצי להאכילה משום דכספו המיוחד לו בעינן כדאיתא בפרק החובל ומ"ש הש"ך דאפי' נימא דשכירות ליומיה ממכר הוא כל יומא ויומא ממכר בפני עצמו וכו' אינו כן כדמוכח בפ' הספינה גבי השוכר את הפועל לעשות עמו בגורן וכיון דשכירות ליומיה ממכר הוא תו לא מצי טעין השוכר טענת אונס אדעתא דהכי לא קניתי כיון דלאו בלוקח לחוד תליא מילתא אלא כמו כן בדעת מוכר ומוכר לא אקני ליה אדעתא דהכי וכמ"ש התוס' בפרק הגוזל דף ק"י ע"ב יע"ש. ומה שהביאו התוס' והרא"ש ראי' לפטור לשוכר משוכר את הפועל ואיסתכר נהרא דאע"ג דקיימי פועלים אפ"ה מאחר שנאנס הבע"ה פטור לשלם לע"ד לא דמי דהתם הבע"ה ג"כ מוכן לקיים תנאו דיכול לומר לפועל הרי השדה לפניך בא השקהו ונמצא דאין הפועל יכול לקיים תנאו שנתחייב לעשות. משא"כ בשוכר את הספינה סתם וא"ל ליין זה דהמשכיר יכול לקיים תנאו ולמסור ספינה בידו כמו שהתנה והשוכר אינו יכול לקיים תנאו הלכך צריך לתת לו כל השכירות ואע"פ שהוא אנוס דמזליה דשוכר גרם ויש לי להבי' ראיה עוד לזה מדאמרי' בפ' המקבל ההוא גברא דקביל ארעא אגודא דנהר מלכא בשכירות לסוף איסתכר נהר מלכא אתא לקמיה דרבא א"ל נהר מלכא לא עביד דמסתכר מכת מדינה היא זיל נכי ליה ופירש רש"י ז"ל מכת מדינה היא ולא עליו בלבד עברה זו ואתנויי נמי לא איבעי ליה לאתנויי כיון דלא עביד דמסתכר ע"כ. אלמא משמע דאי לא הוי מכת מדינה לא הוה צריך לנכויי והוה פסידא דשוכר משום דמזלי' גרם ואע"פ שהוא אנוס ומשמע עוד דאפי' היכא דהוי מכת מדינה אי הוי מידי דשכיח הוי פסידא דשוכר כיון דלא התנה השוכר סבר וקביל בכל גוונא

והשתא איכא לאקשויי דגבי פועל אמרי' דכל אונסא הוי פסידא דפועלים כיון דהוא בא להוציא איבעי ליה לאתנויי. אבל עם מ"ש יתיישב דלא דמי לפועלים דהפועלים שכרם ב"ה ע"מ שיעשו לו המלאכה וכי אינם עושים אפי' הוי מחמת אונס תו אינם שכורים שלו כמ"ש התוס' בפרק מי שאחזו דף ע"ב שהרי לא קיימו המעשה שקבלו לעשות אבל משכיר בית או ספינה וכלים משעה שהחזיק בהם השוכר כבר קיים תנאו המשכיר משעה שמסרן בידו ותו אין על המשכיר להטפל אם יעשה בהם השוכר מלאכתו או לא. ובמ"ש יש טעם למאי דמחלק התוספתא שהביאה הרי"ף והרא"ש בין פועל שנאחז באנגריא לשוכר את החמור ונאחז באנגריא דגבי חמור א"ל המשכיר לשוכר הרי שלך לפניך ונוטל כל שכרו וגבי פועל לא מצי א"ל הרי שלך לפניך דלכאורה הוא קשה דמ"ש זה מזה ובשלמא לדברי התוס' שכתבו פ"ק דקדושין דפועל אין גופו קנוי לב"ה איכא ליישובי דדווקא פועל הוא דאינו קנוי לב"ה משום דכל אימת דבעי חוזר בו והלכך כי חלה או נאחז באנגריא לא אמרי' מזליה דבע"ה גרם כיון דלא הוי קניינו משא"כ בשוכר את החמור כיון דקנה ליה השוכר לגמרי שאין המשכיר יכול לחזור בו קניינו קא חשיב והלכך כי נאחז באנגריא מזליה דשוכר גרם אבל לפי דעת ר"מ שסובר דפועל ג"כ גופו קנוי לב"ה וכן הוא דעת הריטב"א והרמב"ם ז"ל וכן