מחנה אפרים - א קע

קנה ליה מקומה ובפ"ק דקדושין נמי אמרינן בעי רב ביבי סלע של שניהם מהו ופירש הר"ן ז"ל ואף על גב דקי"ל בפרק הספינה דחצר השותפין אין קונים זה מזה הכי קא מיבעיא ליה מי אמרי' כי אמרה ליה תנם ע"ג הסלע אקנויי אקני ליה מקום בחצרו וקנייא לה יע"ש. ובפ"ב דבכורות דף ח"י אמרו דר' טרפון סבר אקנויי אקני ליה מקום בחצרו ופרש"י ז"ל כדי שיזכה בהם בבכורות מיד כשיולדו דתקני ליה חצרו ופי' התוס' ז"ל טעמא אי משום דגמר ושעבד נפשיה אי משום דפעמים הרועה פותח ונועל הא דאיצטריכו להני טעמי משום דאין לרועה בגוף הבהמות כלום כדי דנימא דתיקני ליה מקום כשהכניס בו בהמתו ובפ' הספינה דף פ"ה גבי ברשות המופקדים אצלו לא קנה עד שיקבל עליו או עד שישכיר את מקומו פירש רשב"ם ז"ל דמסתמא הקנה לו נפקד למפקיד את רשותו לצורך פירותיו יע"ש ובפרק קמא דפסחים כתב הרא"ש דאע"פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ"מ עיקר הממון של בעלים הוא וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינן ביה ביתו משמע מדבריהם ז"ל דבהכנסת הפירות שם נעשה רשותו בלא חזקה אחרינא

איברא דיש להבין בדבריהם במה שאמרו דכל נפקד סתמא משאיל רשותו למפקיד דבפ' משילין אמתני' דמי שהיו פירותיו בעיר אחרת ועירבו בני אותה העיר לא יביאו לו מפירותיו אתמר עלה המפקיד פירותיו אצל חברו רב אמר כרגלי מי שהפקידו אצלו ואותביה ליה ממתני' דתנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו ומשני אמר רב הונא מתני' כגון שייחד לו קרן זוית ופי' רש"י שייחד לו קרן זוית דאושלי ביתא הלכך ברשות המפקיד הן יע"ש אלמא מוכח דכל נפקד סתמא לא משאיל מקום למפקיד עד שמייחד ליה מקום אבל כי לא ייחד לו מקום ואין צריך לומר היכא דקביל שמירה לא השאיל ליה מקום וכי תימא מי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש דביחד קרן זוית דאושלי ביתא הוא ואמאי לא פירש דה"ט דייחד קרן זוית משום דחשיב כאלו פירש ואמר דאינו מקבל עליה שמירה ותו אינם ברשותיה דנפקד אלא ברשותיה דמפקיד איכא למי' דהוצרך לפרש הכי משום דרב ס"ל דאפי' בסתמא קביל עליה נטירותא וא"כ ביחד ליה קרן זוית אמאי לא קביל עליה שמירה ולזה פירש דהיינו טעמא משום דכל שמייחד לו קרן זוית אושלי ליה ביתא וכן משמע מאותה שאמרו בפרק קמא דפסחים ייחד לו בית זקוק לבער דקרינן ביה ביתך ועיין בספר מלחמות להרמב"ן ז"ל בסוף ב"ק גבי גונב מן העדר למקום שנטל יחזיר שכ' דמתני' דהמפקיד חבית אצל חבירו וייחדו הבעלים מקום וכו' דכיון דיחדו הבעלים מקום נעשה רשותו של מפקיד יע"ש

כללא דמלתא לע"ד דלענין שכירות או שאלת מקום כיון דאינו אלא זכיה לפירות המקום דהיינו לאשתמושי בהו כדרך תשמישו כך דרך זכייתו וכענין שאמרו מודים חכמים לר"א בשביל של כרמים שקונה בהלוך כיון דלהלוך בלבד הוא דקא זכי ביה וה"נ כיון דלהניח כליו שם שכר ליה בהנחת כליו ה"ז זכה וכ"כ הריטב"א בחדושיו פ"ק דקדושין גבי הגבהה לר"ש הגבהה בפיל היכי מצי עביד

סימן ב השכיר לו שני בתים כיון שהחזיק באחד מהם זכה בשתיהם ואפי' לא נתן הדמים כן נראה מדברי הר"מ ז"ל בפרק א' מהלכות מכירה וה"ט כיון דאין שכירות משתלמת אלא לבסוף דמי למתנה דאם החזיק באחת מהם קנה כולם אבל מדברי הרא"ש אין נראה כן שכתב דמתנה הוי כמכר ונראה דבהא פליגי דהרמב"ם ס"ל דהא דבמכר בעינן שיתן דמי כולם ואי לא לא קנה אלא כנגד מעותיו ה"ט משום דלא סמכא דעתיה דמוכר לאקנויי עד שיובא כל המעות לידו ומש"ה במתנה ושכירות דלא שייך להאי טעמא בחזקת אחת מהם קנה כולם אבל רשב"ם ז"ל בפרק חזקת דף ד"ן פי' דהא דהחזיק באחת מהם קנה כולם ה"ד במכר דכיון דנתן כל הדמים נשתעבדו כל השדות לזה שנתן הדמים וכ"כ התוס' שם וכ"כ הרא"ש ז"ל בפסקיו ונראה שסובר דהתוס' דקתני אותה בשכירות ג"כ איירי בשנתן את הדמים אבל קשה דא"כ אמאי צריך לקנין חזקה בכסף לחוד קונה בשכירות ואפי' באתרא דכתבי שטרא כמ"ש הב"י בסי' קצ"ב ובהגהת מור"ם סימן קצ"ה

סימן ג ראובן ששכר בית משמעון לחדש אחד והשאילו ללוי לאותו זמן ונשרף הבית וטוען ראובן שיחזיר לו השכירות מזמן שנשרף הבית ואילך ושמעון טוען לאו בעל דברים דידי את אחר שהשאלת אותה ללוי לא נשאר לך שום זכות בבית

תשובה לכאורה היה נראה דראובן דינא קא משתעי דקי"ל ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכל שנשרף הבית באמצע הזמן לא זכה המשכיר בשכירות שלא דר בו השוכר או הבא מכחו ויכול השוכר לתבוע השכירות מזמן שנשרף הבית ואילך. אבל ראיתי להתוס' בפרק האומנין דף ע"ט ע"ב שכתבו ז"ל וא"ת מ"מ אם נתן כל השכירות אמאי לא יטול השוכר שכר חצי הדרך שלא הלך ועוד דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף וי"ל דכיון שהקדים לו שכרו נתרצה שיהא שלו לאלתר דאף ע"ג דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף לדעת כן נותנו שיהא שלו לאלתר עכ"ד למדנו מזה דכל שהקדים לו השכר לא שייך לומר ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף וכיון שכן בנ"ד שחזר ראובן והשאיל הבית ללוי כבר פקע זכותי' דראובן מהבית דשאלה ליומיה ממכר הוא תו לא מצי ראובן לתבוע משמעון שיחזיר לו השכר מזמן שנשרף הבית ואילך וכן מוכח מההיא דפרק המפקיד דף ל"ה ע"ב דאמר ר' זירא פעמים שהבעלים משלמין כמה פרות לשוכר ה"ד דאגרא מיניה מאה יומי והדר שייליה מיניה תשעים יום הדר אגרא תמנין יומי והדר שייליה מיניה שבעים יומי ומתה בתוך ימי שאלתה דאכל שאלה ושאלה מחייב חדא פרה ע"כ ופירש רש"י ז"ל דמחייב להעמיד לו הד' פרות שתים נחלטות לו בשביל שתי פרות שהשאיל לו ושתים על שתי שכירות לעשות אצלו עשרים יום עכ"ל. והשתא יש לדקדק דאמאי לא חשיב עוד דאם מתה הבהמה בתחלת השבעים יום שיעמיד לו פרה אחרת לעשות מלאכה שבעים יום. וכ"ת הרי השאילה לו לבעלים לשבעים יום ואם היתה קיימת היה עושה אצל בעלי' שהוא השואל מ"מ נימא ליה לבעלים כיון דמתה כלתה שאלתך ואתה חייב להעמיד לי השכירות דאינה לשכירות אלא מתחלה ועד סוף. וראיתי למהרש"א ז"ל שדקדק זה ופירש דאיירי כשהשכיר לו בהמה זו דאז אינו חייב להעמיד לו חמור אחר אלו ת"ד אבל לע"ד זה א"א לאומרו דא"כ גם להשלים העשרה ימים לא יתחייב לו להעמיד לו פרה אחרת כיון דפרה זאת א"ל וכבר ראיתי למהרש"א ז"ל שנדחק בזה ואישתמיטתיה מיני' דברי הריטב"א ז"ל בחידו' שכתב בהדיא דאיירי בשא"ל בהמה סתם ומש"ה חייב להעמיד לו בהמה כדי להשלים העשרה ימים. אבל לע"ד נראה ליישב עם מ"ש דהכא איירי כשהקדים לו השוכר השכירות מקודם וכן נראה מפרש"י שפי' ז"ל חזר ושכרה ראובן מצ' יום שהיא שאולה ואמ"ל השכירנ' לי וטול שכרך עכ"ל משמע דטול שכרך מהשתא קא יהיב ליה דאל"כ אמאי איצטריך תו לומר וטול שכרך אחר שא"ל השכירנה לי והלכך לא מצי השתא לתבוע לו שיעמיד לו בהמה לסמנן יומי שהמשכיר א"ל כבר זכיתי בשכר' מעת שבא לידי ואח"כ כשחזרתי ושאלתי אותה ממך מחלת לי על שיעבוד השבעים יום שנשתעבד בה אני וראיתי בחי' בתרא לפרק הספינ' שכתבו משם הרא"ם גבי ההיא דמדינר ליום ולגורן יפה סלע שאין זה אגר נטר דאע"ג דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ה"מ היכא דלא בעי למיהב ליה מתחלה אבל היכא דיהיב ליה מתחלה שכירות הוי ולא הלואה

סימן ד מי ששכר מלמד לבנו ומת הבן תוך הזמן פסק רבינו מאיר והביאו המרדכי פרק האומנין מנין דהוי פסידא דמלמד דקי"ל כל אונסא הוי פסידא דפועלים ולמד כן מהשוכר פועלים ואתא מטרא דאמר רבא דהוי פסידא דפועלים יע"ש ולכאורה איכא לאקשויי פסקא אפסקא דר"מ גופי' ס"ל דאם חלה המלמד הוי פסידא דב"ה וצריך לשלם כל שכרו משלם משום דמשעה שהתחיל במלאכתו חל עליו חובת תשלום שכירותו וכי חלה נסתחפה שדהו דבע"ה יע"ש והשתא נראים הדברים ק"ו ומה כשחלה המלמד אמרינן דהוי פסידא דבע"ה משום דמזלו של בע"ה גרם ואע"פ