מחנה אפרים - א קסז

בהתקשט עמהם הכלה וחשיב כאילו נשתמש בהם ואפילו כי לא מטיא ליה הנאה לחתן ה"ז מתחייב מדין ערב שעפ"י של זה שאמר ואני אשלם הניחו לה התכשיטין

סימן ג מי שהשאיל ספר לחבירו ונאנס מידו כתב הר"ן בתשובה שאינו חייב באונסין דכיון דמצוה עבד נמצא שאין כל הנאה של שואל שאף המשאיל נהנה משום פרוטה דר"י והו"ל כהשאילני והשאילך עכ"ד ואני בעוניי עם שאיני כדאי יש לדון בדבריו הרבה דמ"ש דהמשאיל נהנה משום פרוטה דר"י נראה דפרוטה דר"י לא שייכא הכא שאין המשאיל עושה מצוה בשעה שמשאיל הספר עד דנימא דאי איזדמן ליה ענייא פטור מלמיהב ליה ריפתא אלא בשעה שלומד חבירו בספרו אית ליה מצוה לבעלים ובאותה שעה ודאי דאי איזדמן ליה עני חייב למיהב ליה דלא אמרו אלא העוסק במצוה פטור מן המצוה וכמ"ש הר"ן במסכת סוכה יע"ש ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שכירות נראה דהמצוה הוי בשעה שקורא בו השואל והב"י בסימן ע"ב הביא תשובה להרשב"א על מי שמשכן ספר לחבירו ונתן לו רשות ללמוד בו דאפילו לא התנה עמו בנכייתא לא חשיב שואל לחייבו כי אם ש"ש כיון דע"ת זה הלוהו לו מעות מוכח מדבריו דטעמא משום דע"ת זה הלוהו מעות הוא דלא נעשה שואל הא לאו הכי שואל הוי וחייב באונסין ועוד ק"ל ע"ד דהרי בהשאיל את הפרה דהמשאיל נהנה במזונות ובנטירותא ואפ"ה דין שואל יש לו כדמוכח בפ' השואל דלא בעינן כל הנאה שלו אלא רוב הנאה של שואל שעושה מלאכתו בחנם ואע"ג דמטייא ליה הנאה לבעלים מ"מ כיון שהשואל עושה מלאכתו בחנם דין שואל יש לו ואע"ג דאיכא אוקמתות אחרות שם מתוך דברי הפוסקים נראה דהכי עיקר כמ"ש איברא דיש כאן לשאול דבפרק השואל איבעיא לן שאלה לראות בה מהו ממונא בעינן והאיכא או דילמא ממונא דאית ליה הנאה מינה בעינן וליכא ולא אפשיטא וא"כ בשואל ספר ללמוד בו לית ליה הנאה לשואל הנאת ממון דמצות לאו ליהנות ניתנו ולדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דבעיין לא הוי אלא לענין שאלה בבעלים אבל לענין אונסין ה"ז חייב ולע"ד נראה כן וראיה מהתוספתא שהביאו התוספות בפרק הרבית והטור בי"ד וז"ל המשכיר מעות לשולחני להתראות בהם נגנבו או נאבדו חייב נאנסו פטור מפני שהוא נושא שכר

סימן ד מי ששאל ספר כדי ללמוד בו ונתקלקל הספר מחמת מה שלמד אי חייב השואל או נימא דפטור מכיון דנתקלקל מחמת מלאכה ושואל פטור במתה מחמת מלאכה או בנכחשה מחמת מלאכה. איברא דלפי הטעם דיהיב הרמב"ן והריטב"א ז"ל לפטור במתה מחמת מלאכה ואע"ג דשואל חייב בכל האונסין משום דמתה מחמת מלאכה או נכחשה המשאיל פשע בה דאיבעי ליה לעיוני בפרתו אם היתה ראוי' למלאכה וכיון דלא עיין ואושלה איהו דאפסיד אנפשיה עכ"ד יראה דבנ"ד דלא שייך האי טעמא לומר דפשע המשאיל הרי השואל חייב לשלם. אבל דברי הרמב"ן אלו נראה דלאו כ"ע מודו ליה שהרי כתב הרמ"ה והביאו הטור סימן ש"מ דהשואל בהמה לילך למקום ידוע ובאו עליו לסטים ואנסוה ממנו דחשיב שפיר מתה מחמת מלאכה והביא ראיה מההיא עובדא דשאל שונרא והתם ודאי לא פשע המשאיל ואפילו הכי פטרו ואפילו למ"ש הטור דהרא"ש ז"ל חילק ע"ד הרמ"ה לא חילק עליו מטעם זה של הרמב"ן ז"ל אלא משום דס"ל ז"ל דנטלוה לסטים לא חשיב זה מחמת מלאכה שאפילו לא היה עושה מלאכה היו נוטלים אותה ממנו משמע דלא ס"ל לטעמו של הרמב"ן. ולעיקר קושיתו של הרמב"ן ראיתי להרב בעל נימוקי יוסף שכתב בשם האחרונים נוחי נפש וז"ל ואע"ג דבמתה שלא מחמת מלאכה חייב לא אמרינן הכי כשמתה מחמת מלאכה אלא כיון שהשאילה למלאכה ידע המשאיל דאפשר דמתכחשא במלאכה ואפילו הכי השאילה לו אם כן מתירה למיתה הלכך המשאיל הוא דפשע בנפשיה עכ"ד. ולכאורה דברים אלו נוטים לסברת הרמ"ה ולפי זה יראה דבנ"ד פטור השואל שהרי ידע המשאיל שיתקלקל הספר בקריאתו ואפילו הכי השאילו. אבל מדברי הרא"ש שהבאתי נראה דלא ס"ל להאי טעמא מדחייבו לשואל בנטלוה לסטים בדרך ואע"ג דידע המשאיל כשהשאילה דאפשר שיאנסו אותה בדרך ולע"ד היה נראה לי טעם אחר בפיטור מתה מחמת מלאכה משום דסתם שואל כלי או בהמה למלאכה הראויה למלאכה קא שאיל והלכך כשמתה מחמת מלאכה או נכחשה הבהמה מחמת מלאכה כחש דלא הדרא איגלאי מלתא דבהמה זו לא היתה ראוי' למלאכה והוי שאלה בטעות דאי הוה ידע בה השואל שלא היתה ראוי' למלאכה לא היה שואל אותה ולפי דרכנו זה יראה דבנ"ד דלא שייך להאי טעם הרי זה השואל חייב לשלם והיה נראה לע"ד להביא ראיה לזה דלא בכל מתה מחמת מלאכה פטור השואל מההיא דאמרינן בפרק הרבית ההיא דודא דבני מר עוקבא דהוה קא מוגיר לה מר שמואל תקיל ויהיב לה תקיל ושקיל לה ופריך עליה אי אגרא לא פגרא ואי פגרא לא אגרא ע"כ ופירש"י והריטב"א ז"ל אי אגרא לא פחתה כלומר דשוכר לא מחייב בפחתה דהא להכי יהבי אגרא עכ"ד. משמע דפיטור פחתה בשוכר הוי טעמא משום דלהכי יהיב אגרא הא אלו לא הוה יהיב אגרא מדינא חייב בפחתה ואע"ג דהפחת מחמת מלאכה

סימן ה מי שהשאיל לחברו כלי שלו שלא מדעת השואל כגון שהניח בגדו ע"ג לכסותו כתב המבי"ט בח"א דכל שנהנה בו נעשה שואל והביא ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בהלכות שאלה דאי הודיע' את בעלה שהיא שאולה ונשתמש בה ה"ז נכנס תחתי' אלמא דנשתמש בה חשיב כשאלה. ולע"ד אין משם ראיה דהתם נשתמש בה בפועל ואדעתא דשאלה אחזיק בה וכמ"ש הנ"י בפרק הגוזל בתרא גבי יתומים בשם הראב"ד ז"ל יע"ש ואדרבא מדברי המפרשים שהביא הנ"י שם דיתומים פטורים אפילו נשתמשו בה מטעם דהם לא שאלו מידי ואף ע"פ שנהנים בה נראה דלאו בשימוש תליא חיובא אלא בשאלה וכל כמה דאיהו לא שאיל מידי אע"פ שנהנה לא משתעבד אבל הא ודאי בגניבה ואבידה מחייב דהואיל ונהנה מהנה וראיתי להב"י ז"ל בסי' ע"ב שהביא תשו' להרשב"א ז"ל מי שנתן רשות לחברו להשתמש במשכון דאפשר דאפילו בנתינת רשות בלבד נעשה שואל ועיין תשובת להרא"ש והביאה הטור סי' ש"ה שכתב דההיא עובדא דחד אריך וחד גוץ הוי השאילני ואשאילך דהוה שאלה בבעלים אלמלא דבלא דעתיה שקליה ובלא דעתיה אותביה

סימן ו מה שאמרו אין השואל רשאי להשאיל צריך לברר אם עבר השואל והשאילה לאחר אם יכול לחזור ולהוציא מידו של שני מטעם דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר דלפי מ"ש הרי"ף ז"ל בפרק המפקיד דמה שאמרו אין השואל רשאי להשאיל הוא דוקא לכתחלה אבל אם עבר ועשה לא מיקרי גזלן דלא קי"ל כר"מ דאמר כל המעביר ע"ד בע"ה נקרא גזלן יע"ש היה נראה לומר גם כן דאין השואל הראשון או הבעלים יכולים להוציא מידו של השואל השני דשואל הראשון זכה בה לאשתמושי בה כל ימי שאלתה וזה הזכות שיש לו בה נתנו לשני ומה שאמרו בפ"ק דגיטין פקדון אמאי אינו יכול לחזור בו לימא ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר וכו' התם שאני משום דאינו אלא פקדון ואין לו שום זכות בו לנפקד לאישתמושי ביה לא לראשון ולא לשני אלא שנתנו לזה כדי להוליכו לבעליו וע"ז אותיב ליה אמאי אינו יכול לחזור אי משום דזכה זה השני לבעלים הלא אין כאן זכיה דלא ניחא להו לבעלים בכך דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. וכ"ת אפ"ה האיך יכול לחזור בו אחר שנתנו לו להוליכו לבעלים כיון דטעמא דאין רצוני לא הוי קפידא גמורה אם איתא דהשואל שהשאיל לאחר מה שעשה עשוי. איכא למימר דכיון דאין זכיה לבעלים יכול זה הראשון להוציאו מידו משום שהוא חייב באחריותו עדיין וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"א מהלכות שכירות דהרי זה יכול להוציאו מידו משום שהוא חייב באחריותו יע"ש ולכאורה הוה קשה דאמאי לא סגי ליה מטעם דאין רצוני לחוד אבל לפי מ"ש אתי שפיר וכ"כ הרב בית חדש בסימן קכ"ה יע"ש. והטור בא"ה סימן כ"ח הביא משם בעל העיטור ור"ש דהמקדש בטבעת שאולה דאיכא מ"ד דהויא מקודשת בההיא הנאה שיכולה איהי לאשתמושי בה כל ימי שאלתה והרא"ש כתב