מחנה אפרים - א קנה

כש"ח ואין דברים אלו מחוורי' בעיני אלא כך דעתי נוטה שאינו פטור מפרוטה דרב יוסף אלא בשעת הלואה בלבד ומ"מ הרי הוא ש"ש עליו לעולם יע"ש ואם איתא דכל שידעו הבעלים שגמר מלאכתו אף שלא אמר לו גמרתיו לא הוי כי אם ש"ח אם כן הכא ולי כשפרעו הוי כידעו הבעלים שגמר מלאכתו וא"כ איך כתב הרשב"א ז"ל דאף אחר שפרעו ש"ש הוי אלא ודאי נראה דכל שלא אמ"ל גמרתיו או טול את שלך אף שידעו הבעלים שגמר מלאכתו ש"ש הוי לסברת הרשב"א ז"ל ואף למ"ש הש"ך בסי' הנז' ס"ק י' ליישב דברי הרשב"א יע"ש יש להוכיח כן. אבל כד דייקינן בסוגיין דהאומנין נראה דכל שידעו הבעלים שגמר מלאכתו הוי כאלו א"ל גמרתיו או טול את שלך דאם איתא דכל שידעו הבעלים מבלי שיאמר לו גמרתיו הוי ש"ש א"כ מן הראוי היה דשואל אף לאחר שכלו ימי השאלה דלהוי שואל דמטעם זה היה מקשה שם ר' נחמן לר' חסדא ממתני' דקתני וכולן שאמרו טול את שלך והבא מעות ש"ח הא גמרתיו ש"ש כנראה מפירוש רש"י וכ"כ בפי' בשיטת הרב בצלאל משם תלמיד הר"ף יע"ש. וכדי ליישב דברי הרשב"א נראה לע"ד לומר דהא דכתב הרשב"א דאף אחר שפרעו הוי ש"ש איירי כשא"ל הלוה כשפרעו תן לי משכוני ואמ"ל המלוה איני יכול עתה ליתנו לך דכה"ג יש לדמותו ללא ידעו הבעלים הן אמת דמתשו' הרא"ש ז"ל הביאה הטור ססי' ע"ב נראה דכה"ג אין לדמותו ללא ידעו הבעלים דאי ס"ל דכה"ג הוי כההיא דלא ידעו הבעלים איך כתב שם ז"ל תשובה כיון דקי"ל המלוה על המשכון ש"ש חייב בגניבה ואבידה אף על גב דפקע כח ההלואה דכבר פרע לו דטעמא שמלוה חברו על המשכון ש"ש לא משום שיהא בטוח במעותיו דנימא דכיון דאזיל ליה האי טעמא לא הוי תו ש"ש אלא טעמא משום פרוטה דרב יוסף וכו' יע"ש ומאי שנא מאומן דאף שגמר מלאכתו דהוי ש"ש כל שלא ידעו הבעלים עיין במהראנ"ח סי' קכ"ג

סימן כד בדין הנוטל כלים מן האומן לבקרו ונאנס בידו הרי זה חייב בדמיו והוא שדמיו קצובים וחביב על הלוקח וכתב הר"מ ז"ל בפ"ד מהלכות מכירה והוא שיגביהנו כדי לקנות את כולו ע"כ וצריך להבין אי מה דאצטריך הרמב"ם לכשיגבהנו כדי לקנות את כולו היינו כדי לחייבו בכל דמי הכלי אבל בשיעור דמי המקח חייב כגון שאם הגביה בגד אחד של ך' אמות כדי ליקח חמשה אמות ונאנס בידו ה"ז חייב בסך ה' אמות וצ"י. ומ"ש הרמב"ם ז"ל שם אבל חפץ שהמוכר קץ בו הרי הוא ברשות המוכר עד שיפסוק דמיו וכו' משמע מדבריו דכל שפסק עם זה הלוקח הדמים בכך וכך אע"פ שלקחו ע"מ לבקרו הרי הוא ברשותו ואע"פ שאין החפץ חביב על הלוקח ולפ"ז מ"ש ה"ה לעיל בחפץ החביב והוא שיהיו דמיו קצובים או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך ר"ל שהמוכר הוא שאמר כן אבל הלוקח לא פסק עמו כלום אלא סתם לקחו ע"מ לבקרו אם הוא טוב יקחנו וכיון שלא פסק עמו בכך וכך יכול לחזור בו הלוקח ולומר איני רוצה אע"פ שהוא טוב מה שאין כן בשפסק עמו וא"ל כלי זה אני לוקחו בכך וכך על מנת לבקרו אם הוא טוב דאז אינו יכול לחזור בו הלוקח כל שהוא טוב דמשעה שהגביהו גמר בדעתו לקנותו כשיהיה טוב ונמצא דזה מקח גמור הוא כל שהכלי נמצא טוב וסתמא ימצא טוב וקרוב לזה כתב הריטב"א ז"ל בחידושיו לפרק האומנין לדף פ"א יע"ש מה שאין כן בההיא דלוקח כלים לשגרן לבית חמיו שאע"פ שפסק הדמים וא"ל אמן לך כך וכך לא חשיב לוקח כיון שאין גמר המקח תלוי בידו אלא ביד אחרים ומי יימר שיקבלו אותו בבית חמיו או שימכר המקח במקום פ' והנה בדין זה דשמואל יש מי שפי' דחשיב זה כלוקח והוא סברת רש"י והרמב"ם ור"י בתוספות והרא"ש ויש מי שסובר דחשיב כשואל דכל הנאה שלו ולכאורה נראה דנ"מ לענין דינא היכא דהיו הבעלים עמו במלאכתו בשעה שלקחה דלמ"ד שואל הוי פטור אפי' מפשיעה דשאלה בבעלים הוא ולמ"ד לוקח הוא לא מפטר משום זה. והיכא דנאבד בחזרה בהא נמי איכא פלוגתא דרשב"ם ס"ל דאפילו באונסין חייב ויש מי שכתב דחשיב כש"ש ויש מי שכתב דאינו אלא ש"ח ומה שיש לפלפל על סברת רשב"ם ז"ל עיין בספר פמ"א ח"א סי' ע"ז ואם נתן את הדמים על מנת לבקרו נראה דאף בזה איכא מאן דאמר דהוי שומר חנם ועיין מש"ל סי' י"ב

סימן כה פרנס או גבאי שהיו בידו מעות של הקהל והחליף אותם במטבע אחר להנאתו ואח"כ נגנבו אותם מעות מרשותו כתב מהרא"ש ז"ל סי' ק"ב דאע"פ שנקרא שולח יד בפקדון אפי' הכי הוא פטור שהרי שם גרושה אחרים שם וה"ל כהחזירם לבעליו שאין לך בעלים גדולים ממנו שהוא פרנס יע"ש נראה מדבריו דל"ד לשומר ששלח בו יד דכיון דנעשה גזלן כלתה שמירתו וחזרה לרשותו לאו חזרה היא דפרנסים שאני דאע"פ ששלח בו יד עדיין דין פרנס יש לו וחזרה לרשותו הויא חזרה ולע"ד עדיין צריכא רבה דאפי' נודה לדבריו דעדיין דין פרנס יש לו מ"מ היאך זכה הקהל באלו המעות ששם הוא תחתיהם כיון שהיו שלו אין אדם יכול לזכות לחברו את שלו אם לא ע"י אחרים וראיתי להרא"ש ז"ל גבי המפקיד אצל שולחני דהוי ש"ש שכתב הרי"ף וה"מ היכא דעדין לא נשתמש בהו אבל אי אישתמש בהו קמו להו הלואה גביה ואי איתניסו איתניסו ליה וכתב הרא"ש ז"ל ע"ז דהוצרך להשמיענו דאע"פ שהחזירם למקומם אחר שנשתמש בהם דמדינא לא בעי דעת הבעלים ואפי' לר"ע כיון דברשות נשתמש בהם ואפ"ה חייב באחריותן כיון שכבר נהנה מהם וכו' עכ"ל ולע"ד נראה דלא היה צריך לכל זה אלא כיון דנשתמש בהו המפקיד הוו ליה הלואה גביה ונעשה שלו לגמרי וכיון שכן ברשותי' קמו לאונסין דאינו יכול לזכות' לאלו המעות שלו לבעלים והמרדכי בפ' החובל הביא בשם ר"י שאם הלוה לחבירו לזמן קצוב ואחר הזמן א"ל המלוה ללוה אותם מעות להוו גבך למחצית שכר ובכן נתעסק בהם הלוה ונאנסו חייב הלוה בהם כבתחילה שאין המעשה משתנה בחליפות דברים וראיתי למהרש"ך ז"ל בח"א סימן קמ"ה שכתב דלא מחייב היכא דנשתמש במעות אלא היכא דלא שם אחרים תחתיהם תכף ומיד אלא לאחר שהוציאם מניח אחרים תחתיהם ומ"ה צריך דעת בעלים אבל היכא דהניח אחרים תחתיהם ומ"ה בשעה שלקח אלו שאלו יצאו ואלו נכנסו תחתיהם לא מחייב בהו משום שמוש יע"ש ולע"ד ג"כ לא הבנתי דבריו דמי זכה את שלו לאותם אחרים בעלי המעות ובירושלמי דדמאי פ"ו אמרו תני רשב"ג אם החליף את המעה צריך לעשר ורוצה לומר דאם עם הארץ נתן מעה לחבר כדי ליקח ירק והלך והחליף את המעה ולקח במעה שלו. ולכאורה נראה דאיירי בכה"ג דבשעה שהחליף את המעה שם אחרת תחתיה א"נ דבשעה שלקח את הירק היה המעה של ע"ה ברשותו אלא שהחבר לא הקפיד ליתן אותה מעה בעצמה דאי לאו הכי מיקרי שולח יד בפקדון ולא היו יכולים ללמוד מזה לנתן מעות לחבירו להחליפן ואעפ"כ אמרו דצריך לעשר מטעם שאמרנו דאין אדם יכול לזכות המעה שלו לחבירו ונמצא דעדיין המעה ברשותיה של חבירו קאי ובשלו לקח ירק ובפ' הכונס גבי מהו להחליף עדשים דפלשתים בשעורים דישראל ואמרו ליה אסור כתב הרא"ש ז"ל ומיירי בשלא היו העדשים מזומנים דאי היו מזומנים היו יכולים לזכותם להם ע"י אחרים כיון דזכות הוא לו ועיין בהגה מור"ם לי"ד סי' קע"ז

סימן כו ראובן ושמעון שהפקידו ביד לוי זה מנה וזה ק"ק ולוי הנפקד נתן הכל בשק אחד עם מעות שהיה לו ג"כ ונגנב מן הכיס קצת מהמעות כיצד הוא ההפסד

תשובה דבר זה כבר עמדו רבותינו האחרונים ז"ל מ"מ אין לך בו אלא חידושו וקודם כל ראוי לחקור בהאי כללא דקי"ל דבממונא לא אזלי' בתר רובא דנראה מדברי רשב"ם ז"ל בר"פ המוכר פירות דהיינו בדאית ליה לנתבע טענה מעלייתא כלומר שיכול לטעון אני לשחיטה מכרתיו לך וכ"כ התוס' בפ' המדיר דף ע"ו ע"ב ואין להקשות מההיא דמייתי לקמן שם בשמעתין להוכיח דלא אזלינן בתר רובא משור שנגח את הפרה וכן מגמל האוחר בין הגמלים. ואף על גב דהתם לית ליה לנתבע טענה טובה דהתם שאני משום דאית ליה לנתבע חזקה דממונא ולהכי לא אזלינן בתר רובא אלא אזלינן בתר חזקה קמייתא דאוקי ממונא בחזקת מריה אבל היכא דלית ליה לנתבע חזקת ממונא כי