מחנה אפרים - א קנב

נראה לחלק בין שומר חנם לש"ש דאפי' נימא דש"ח משעה שהתחיל במלאכתו נשתעבד לשמור עד אותו זמן דהתחלת מלאכה עביד קנין מ"מ לענין ש"ש יכול לחזור בו וטעמא דמלתא דש"ח דוקא הוא דאינו יכול לחזור משום דלא דמי לעבד שהרי הש"ח כל שהניח החפץ במקום המשתמר תו לא רמי עליה מידי להטפל בפקדון אבל ש"ש דצריך למיתב בהדה ולנטורי יממא ולילי כמ"ש הטור סי' ש"ג ה"ז דומה לפועל וגרע מיניה וקי"ל דפועל יכול לחזור בו אפי' בחצי היום וכן נראה קצת מדברי הר"ן שהביא הנ"י בפרק השואל דף קכ"א שכתב ז"ל וש"ש הרי הוא כפועל וכשם שהפועל זוכה בשכרו משעה שהוא מתחיל במלאכה כן הוא דינו של ש"ש עכ"ל. וכן יש לדקדק מדברי המפרשים שהביא שם וכן נראה קצת מדברי התוספות בפ' מרובה דף ע"ט שכתבו גבי בעיא דאי תיקנו משיכה בשומרים או לא דלא איבעיא ליה אלא לענין שוכר או שואל אי מצי המשכיר או המשאיל למיהדר ביה אפי' משך עד שיתחיל במלאכה או לא ופשיט ליה ממתניתין דמדמחייב הגנב במשיכתן של אלו ש"מ דמשיכה גמורה היא שאין יכול לחזור בו שאם היה יכול לא היה מתחייב במשיכתן עכ"ד ולכאורה נראה מדבריהם דש"ח וש"ש יכולים לחזור תוך זמנם דאל"כ אמאי לא פי' דמבעיא ליה בש"ח וש"ש אי תקינו משיכה לענין שאין יכולים לחזור בהם משמירתם. וראיתי להרשב"א בחדושיו לקדושין לדף י"ג שכתב על דברי הראב"ד הנז"ל וז"ל ועוד אני מסופק בדינו שאפי' הפקיד לזמן למה לא יוכל לחזור תוך הזמן מי עדיף ש"ח מפועל שחוזר בחצי היום יע"ש. אמנם מדברי הריטב"א בחדושיו לפרק האומנין לדף פ"א ע"א נראה בהדיא דבין ש"ח בין ש"ש אינם יכולים לחזור תוך הזמן שכתב ז"ל וש"מ דאלו א"ל בפירוש טול את שלך איני רוצה לשמרו והניחו ולא נטלו שוב אינו עליו אפי' שומר חנם ואף על פי שהיה עליו שומר שכר מתחלה וזה בין בפקדון שיש בו זמן או שאין בו זמן ועבר זמנו דאלו תוך זמנו לא כל הימנו לחזור בו ולפטור את עצמו מן השמירה שקבל עליו חוץ משואל שאם רצה להחזיר השאלה קודם זמן שאלתו הרשות בידו כי הזמן הקבוע לא היה אלא לתועלתו שלא יוכל לתובעו המשאיל דומיא דקביעת זמן של חוב יע"ש

סימן יט מי שנתן לחברו חפץ א' לשומרו עד זמן פ' בחנם ואחר שעבר הזמן נאבד בפשיעת השומר אם חייב השומר לשלם

תשובה תחלת כל ראוי לעמוד ולראות בש"ש לזמן כגון שא"ל שמור לי חפץ זה בשכר עד זמן פ' ועבר הזמן אם הוא עדיין ש"ח ועד אותו זמן קבל לשמור כש"ש ואחר עבור הזמן כלתה שמירתו מלהיות כש"ש אך מש"ח לא סליק נפשיה עד שיחזירה לבעליו דאם הוא לא ישמרנו מי ישמרנו או דילמא שומר זה לא קיבל לשמור מתחלה אלא עד אותו זמן ולאחר אותו זמן לא קביל לשמור וא"כ אפי' אם פשע פטור. והנה ראיתי להב"י ז"ל בסי' שמ"ג שלמד מדין שואל לזמן דאמר תלמודא דאחר שיכלה הזמן הוא חייב בגניבה ואבידה לש"ש לזמן שכיון שכל' זמנו כלתה שמירתו ואינו עליה אלא ש"ח עכ"ל. ולכאורה נראה דאין ראיה משם ללמוד דש"ש לזמן דאחר שכלה הזמן הוא ש"ח דאם אמרו גבי שואל לזמן דאחר שעבר זמנו הוא ש"ש היינו משום דכיון דנהנה מהנה וכן גבי אומן כשאמר גמרתיו שהוא ש"ח היינו משום דלא קבעו זמן לשמור ומש"ה אע"ג דכלו ימי השאלה והשכירות כדין ש"ח עדיין חייב דלא מצי לומר אני לא קבלתי לשמור אלא בשכר אבל שלא בשכר לא קבלתי ואפי' להיות ש"ח דא"כ הול"ל איני שומרם עוד אבל זה שכבר פירש מעיקרא שאינו שומרן אלא עד זמן פ' כל שהגיע הזמן הרי הוא כאלו פירש איני שומרם עוד. אבל היה נראה לכאורה להביא ראיה דש"ש לזמן בעבור הזמן ש"ח מיהא הוי ממאי דקאמר תלמודא בפרק הזהב. השוכר את הפועל לשמור את הפרה לשמור את התינוק אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו וכתב הר"ן ז"ל בפירוש לנדרים דש"ח מיהא הוי יע"ש והתם בשכיר יום איירי ואפי' הכי אמרו דבשבת אף שכלה שמירחו ואינו ש"ש מ"מ ש"ח מיהא הוי כל זמן שהוא ברשותו אלא שאף זה יש לדחות דאע"ג דלא קבל לשמור אלא כל יום בכך וכך אבל שלא בשכר לא קביל אפי' להיות ש"ח ואית לן לומר דכיון דכלתה שמירתו לכל מילי כלתה מ"מ כיון דעומד אצלו לשמור בימי החול אם הוא לא ישמור מי ישמור והלכך בשבת ש"ח מיהא הוי אבל זה שקיבל לשמור עד זמן פ' כל שהגיע הזמן כבר כלתה שמירתו דמהיכא תיתי לן לחיוביה ואף אם ת"ל דש"ש לזמן ועבר הזמן ש"ח הוי כמו שפסק מרן בשולחנו הטהור מ"ט דהזמן לא היה אלא שבעבור הזמן אינו עוד ש"ש אבל ש"ח מיהא הוי מ"מ בנ"ד שהוא ש"ח וא"ל שמור זה עד זמן פ' כשעבר הזמן אף ש"ח לא הוי דהא עד אותו זמן קיבל להיות ש"ח ולא יותר

איברא דראיתי להריטב"א ז"ל בפרק האומנין וז"ל ומסתברא:

דפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו ש"ח הוי עליו עד שיאמר לבעלים טול את שלך שאיני רוצה לשמרו וכדאמרינן גבי אומן שאומר גמרתיו עכ"ל. וכבר כתבתי שאין מכאן ראיה ועוד מטעם אחר דגבי שואל פשיטא לן דהוי ש"ח אע"ג דכלתה שאלה משום דחייב להדור' לבית בעלים כדאיתא בירושלמי גבי מתני' שאלה היום ושכרה למחר בעי בירושלמי לילה שבנתים מהו אמר ר"י אי תאמרון דרך הפרות ללון אצל בעליהן וזו ע"י שהיתה שכור' אצלו לא לנה כשאל' היא אצלו וחייב ואי תנן אמרו אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן כשכור'. היא אצלו ופטור ופי' תלמידי רשב"א דה"ק אם על שואל רמי להחזירן כל שלא החזירן ודאי כשאולה היא ואם אין על השואל רמי להחזירן כל שכלה היום כלתה השאלה זת"ד ולע"ד קשה לי על פי' דאפי' תימא דעל השואל רמיא להחזירן לבית בעלים הכא כיון דשכורה היא למחר ל"ל להחזירך אפוכי מטרתא ל"ל הרי השואל ישמרם מגניב' ואבידה ועוד מאי קאמר וזו ע"י שהיתה שכור' לא לנה כלומר מחמת זה לא החזירה דל"ל לטעמא שלא החזירן די היה לומר וזו שלא לנה וסגי ולכן נראה לע"ד דפירוש הירושלמי הכי הוא כלומר אי דרך הפרות ללון אצל בעליהן ומי ששואל היום מחזיר' בליל' וזו ע"י שהיתה שכורה אצלו למחר לא לנה א"כ הרויח זה שאין צריך עכשיו לטרוח למחר לילך לשכור ולהביא אלא הרי היא מזומנת אצלו ובשחר ישכים למלאכתו ומשום הכי הוי כשאול' אצלו וחייב ואם אין דרך הפרות ללון אצל בעליהן כלומר להחזירה בלילה א"כ מה שלא החזירה אינו מפני ששכורה היא למחר דבלאו הכי אין דרך להחזיר' בלילה א"כ לא הרויח זה כלום מה שלנה אצלו דבלאו הכי היתה לנה אצלו. ונראה לי להביא ראיה דש"ח לזמן דכשעבר הזמן תו לא הוי ש"ח ממ"ש התוס' בפרק הזהב דף נ"ז ע"ב ש"ח אינו נשבע נרא' דה"ה דאינו משלם דאפי' ש"ש אם פשע נר' דלא משלם מדפריך לקמן מהשוכר את הפועל לשמור ולא משני כשפשע וצריך להבין הכרח דאיכא למימר דהא דלא משני הכי משום דא"כ איך קתני רישא דכי אין נותנין לו שכר שבת אין אחריות שבת עליו דהא מיהא ש"ח הוי כמ"ש הריטב"א עד שיאמר לבעלים איני שומרו עוד אלא נראה דס"ל דכל שומר כל שהגיע זמן שמירתו שוב אינו שומר עליו ויותר מזה נראה לי להוכיח מתוך דברי התוס' הנז' דאפילו ש"ש לזמן כל שעבר הזמן תו לא הוי אפי' ש"ח והוא כשנקדים מ"ש הריטב"א על זה ונ"ל שזו אינה ראיה כלל דכיון דקתני הכא נותן לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו מכלל דבאחריות שגורם להם שכרם מיירי דהיינו גניבה ואבידה דאלו על הפשיעה אפי' ש"ח חייב עליו עכ"ל ולע"ד נראה ליישב דקדוק זה דס"ל לבעלי התוס' דכל שומר שלא רצה לשמור כי אם בשכר כשעבר הזמן ואינו נוטל שכר אינו רוצה להיות אפי' ש"ח ומשום הכי קאמר אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו דכל שאינו נוטל שכר גילה דעתו שאינו רוצה להיות שומר כלל ומשום הכי קתני סיפא דכשנותנין לו שכר אחריות שבת עליו ואף שיש לדוחה לדחות זה מ"מ שמעינן מיהא מדברי התוס' אלו דש"ח לזמן דכשעבר הזמן תו לא הוי שומר כלל ואפשר לדחוק נמי שגם הריטב"א מודה בזה. ומ"ש דבפקדון בעלמא שיש בו זמן והגיע זמנו דש"ח הוי וכו' היינו בפקדון שהיה ש"ש מעיקרא

סימן כ ושומר שכר היכא דאמר ליה טול את שלך יש לעיין אי הוי עדיין שומר חנם ומדברי התוספות בפרק הזהב דף מ"ט מוכח דהוי ש"ח שכתבו בההיא