מחנה אפרים - א קנ

סימן טו ואם זה שזכה בעד חברו שלא היה מצוי בעיר שאמרנו שלא נעשה הוא שומר והרשו' בידו להחזירו ליד הבעלים הראשונים והחזירו לבעלים הראשונים אם נעשו הבעלים שומרים עליו מי אמרינן כיון דזה דמוסרו בידו לא היה שומר עליו גם זה שישנו עכשיו בידו לא מתחייב דלא עדיף האי שומר מגברא דאתי מחמתיה שאלו זה שזכה בעד חברו פשע בה נפטר אף שומר שבא מחמתו פטור. וכיוצא לזו כתב הרב מהרימ"ט ז"ל בחי"ד סי' ל"ט על ההיא עובדא דארנקי דאפקדיה רב יוסף גבי ההוא גברא ופשע בה הקשה הוא ז"ל והלא רב יוסף דאפקדיה גביה גבאי הוה וממון שיש לו תובעים הוא ותירץ דכיון דרב יוסף עצמו אם פשע בה היה פטור אף זה שבא מחמתו לא עדיף מיניה. וכן ראיתי להריטב"א בחידושיו בפרק המפקיד עלה דההוא אפטרופא דזבן תורא ליתמי ולא הוו ליה (ככי ושני שכתב וז"ל הקשה רש"י מה לו לספסירא עם הרועה שהרי לא שומר שלו הוא ותירץ דכיון דפרה דבעלים הוא ובקרא ש"ש דיתמי הרי בעלים עומדים במקום היתומים וכההיא דקאמר ר' יוסי תחזור פרה לבעלים הראשונים. ואיכא למידק דהתם הוא שהראשון הוא היה שומר של בעלים ושלוחו חשיב לפני שומר שני אבל הכא כיון דמקח טעות אין האפטרופוס שומר של ספסירא כלל ולא שלוחו והרי זה כאדם שאמר לרועה שמור פרה של פלוני שאין הרועה נעשה שומר כלל וי"ל דכל מקח טעות כיון דחייב הלוקח לתת סחורתו למוכר ולוקח נמי יכול לעכבו עד שיתן לו המוכר דמיו הרי נעשה הלוקח שומר עליו וכאותה שאמרו כל האומנין ש"ש אלא דהכא דיו שיהא כש"ח כיון דהוה כאן מקח טעות ונתקיים תי' רש"י ז"ל יפה דאתיא הא כההיא דר' יוסי עכ"ל הנה דבריו מבוארים כמ"ש

וראיתי להנ"י שכתב בפרק הגוזל בתרא גבי ההוא עובדא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבוים אתו גנבי עליה שקליה ויהביה להו ואמרו שם אין לך פדיון שבוים גדול מזה שהקשו דל"ל להאי טעמא ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעים ותירץ דהכא לא יהביה ליה לחלקם אלא לשומרם ע"כ ולכאורה נראה מדבריו דס"ל דההיא עובדא דפ' החובל דקאמר אפקדינהו גבי ההוא גברא דהיינו שמסרם בידו לחלקם הוא בעצמו הא לאו הכי רב יוסף הוה מצי לתובעם ממנו וכיון שכן אי נתנם בידו לשמירה בלבד כי פשע בהם הוה מחוייב לשלם לרב יוסף ואע"ג דרב יוסף עצמו אי פשע בהם ונאבדו הוה פטור וזה נראה דלא כהרב מהרימ"ט ז"ל. אבל עדיין י"ל דה"ק דההיא עובדא דפ' הגוזל הבעלים עצמם הפקידו ביד זה ע"מ לשומרם ולא א"ל לחלקם וכיון שכן נמצא דעדיין לא נסתלקו הבעלים מהם מה שאין כן בההיא עובדא דפ' החובל דהבעלים מכי מסרו לרב יוסף דהוה גבאי על מנת לחלקם נתנו לו וכבר הבעלים נסתלקו מהם וכמו שפירש רש"י וכיון שכן אי רב יוסף הוה פשע בהם היה פטור כי מסרם לאחר לא עדיף זה שבא מחמתיה מהגבאי עצמו. אבל מדברי הראב"ד שהביא הטור סי' ס' אין נראה כן שכתב דמי שהודה על עצמו שנתן אין בודקין אחריו היאך נתן ויש לנו להעמיד השטר בחזקתו ולומר שזיכה אותם לו על ידי אחר ונשארו בידו ונעשה שומר עליהם ע"כ משמע דאפי' בסתמא נעשה שומר עליהם. וראיתי שדבר זה במחלוקת שנויה בין תרי שינויי דתלמודא דבסוף פרק בתרא דביצה מקשה לרב דאמר כרגלי מי שהופקדו אצלו ממתני' דמי שזימן אצלו אורחים לא יוליכו בידם מנות אלא אם כן זיכה להם מעי"ט ואי אמרת כרגלי מי שהופקדו אצלו כי זיכה להם מאי הוי ומשני כיון שזיכה להם ע"י אחר כמו שיחד לו קרן זויות הוי ואי בעית אימא זיכה שאני ע"כ מוכח מהא דמי שזיכה מידי לחברו ולאחר זכיה הופקדו אצלו לשינוייא קמא כמי שייחד לו קרן זויות דמי ולא נעשה שומר ולשינוייא בתרא לא הוי כמי שייחד לו קרן זויות. ולפי מ"ש היה נראה לומר דאפט' שמינהו אבי יתומים דקי"ל דפטור מפשיעה אי הפקיד מידי אצל אחר ופשע בהם ונגנבו יהיה פטור מה"ט גופיה דלא עדיף זה השומר הבא מחמת האפטרופוס. אבל לע"ד אין נראה כן דכי אפקיד האפטרופוס מידי אצל אחרים כאלו הפקידו יתומים הוי דאפטרופוס ידו כידם הוי: (א"ה עיין בתשו' הרא"ם ז"ל סי' נ"ב דף ע"ח ע"ד והביא אותה רבינו ז"ל לקמן שנראה מדבריו דס"ל דההיא עובדא דרב יוסף איירי שנתנם לו רב יוסף לחלקם לעניים אבל אם א"ל לשמור היה חייב הנפקד כדין ש"ח יע"ש ולכאורה נראה שהוא הפך סברת מהרי"ט והריטב"א ז"ל הנז"ל וע"כ כדי שלא יחלוק הרא"ם על הריטב"א ז"ל צ"ל דשאני רב יוסף דיד עניים הוה וכעין החילוק שכתב רבינו ז"ל

סימן טז ומעות עניים נתמעטו משמירה וכדדריש בפ' החובל לשמור ולא לחלק ופירש"י דמיירי במסרם לידו לחלקם דתו לאו דבעלים נינהו ועניים נמי לא מצו תבעי ליה שהרי אינם ידועים והוי ממון שאין לו תובעים ע"כ ולפי דבריו יצטרך לומר דההיא ארנקי דאפקדיה רב יוסף ביד ההוא גברא דחייביה ר' יוסף ואותביה ליה אביי מהאי דרשא דלשמור וכו' לא הפקידם בידו לשמור בלבד אלא לחלקם לעניים ג"כ דאי לאו הכי הלא רב יוסף גבאי הוה והיה יכול לתובעי את אשר הפקיד אצלו וכבר ראיתי להרב הרא"ם בסימן נ"ב שכתב כמו כן. אבל הרב מהרימ"ט בחי"ד סי' ל"ט כתב דר' יוסף לא הפקידם כי אם לשמירה בלבד כפשטא דמילתא ומ"מ כיון דר' יוסף גופיה היה פטור משמירה שהרי לחלקם באו לידו כי הפקידם הוא אצל אחר הרי הוא פטור דלא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אבל שיטה אחרת יש והיא ס' ראב"ן שכתב דאפי' אם הפקידו הבעלים בידו לשומר' ופשע בהם ה"ז פטור משום דרשא דלשמור לאפוקי הני זוזי דהרי הם עומדים לחלק וזו היא סברת הרשב"א ג"כ כמ"ש ר' ירוחם בשמו וכ"נ מדברי ר' שמשון שהביא המרדכי בפ"ק דבתרא שהקשה דל"ל לדרשא דלשמור ת"ל דהוי ממון שאין לו תובעין ותירץ דר' יוסף גבאי הוי ותובע מההוא גברא אשר הפקידו ודעת הרמב"ם ז"ל צריך להבין שכתב מי שהפקידו אצלו מעות עניים ופשע בהם ונגנבו ה"ז פטור משום שנאמר לשמור והרי הוא ממון שאין לו תובעים וסתמיות דבריו נראה דהוי אפי' כי הפקידו בידו לשמור ואם כן היאך כתב דהרי הוא ממון שאין לו תובעים והלא הבעלים יכולים לתובעו את אשר הפקידו אצלו כמו שנראה מפי' רש"י דכל שהפקידו הבעלים אצלו לשמור הרי הם יכולים לתובעו

ונראה דרש"י ז"ל ס"ל דטובת הנאה ממון ולהכי אם לא נתנו הבעלים בידו לחלקם הרי יכולים לתובעו בדין ולהוציא מידו של זה דכל כמה דלא זכו ביה עניים עדיין ברשותיה דבעלים קאי כדאמרי' פ"ק דערכין סלע זו לצדקה עד שלא באתה ליד גבאי יכולים הבעלים לשנותה וכמו שפי' רש"י שם ומה"ט כתבו בהגה' מרדכי דבבא בתרא דמעות צדקה חשיבי שיור משום דכל כמה דלא מטו ליד גבאי ברשותיה דבעלים קיימי אבל דעת הרמב"ם ז"ל דטובת הנאה אינה ממון ואם הפקידום הבעלים ביד אחר ואינם רוצים להחזירם לבעלים אלא לחלקם הוא לעניים אין מוציאין מידם וכמ"ש מהריק"ו בשורש קס"א. וה"ט דמכי אמר זה מעות אלו לעניים הוקצו לצדקה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והא דמצי לשנותה היינו משום דמעות של צדקה שרי לאישתמושי בהו בין הוא בין אחר וכדאמר התם. וכ"ת בין לדעת רש"י ובין לדעת הרמב"ם שכתב משום דהוי ממון שאין לו תובעים א"כ אמאי איצטריך לדרשא תיפוק ליה משום דהוי ממון שאין לו תובעין. איכא למימר דאי לאו האי דרשא דלשמור כי פשע בהם ונאבדו הבעלים היו תובעים אותו שישלם להם כדי לתת צדקתם לעניים וכדאמרינן בפרק הניזקין בכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבים לשלם ופי' רש"י ז"ל דאפ' לא היה אלא נדבה שאינו חייב באחריותה משום שזה רוצה להביא קרבנו

והשתא אתי שפיר מה שאמרו בפ' הגוזל בתרא בההיא ארנקי דזוזי דפדיון שבוים דאפקדוהו בההוא גברא ואתו גנבי עליה שקלא ויהבה להו דה"ז פטור משום דאין פדיון שבוים גדול מזה הא לאו הכי היה חייב לשלם ואף דהוי ממון שאין לו תובעים וה"ט כמ"ש דכל שאכלם או הפסידם בידים הרי הבעלים תובעין אותו שרוצה לקיים מצותם לפדות את השבויים וכי נתמעטו מעות של עניים מלשמור היינו דוקא מפשיעה. אבל