מחנה אפרים - א קמז

ונראה דיש לחלק בין היכא דהפקיד אצלו ויחד לו הנפקד מקום וא"ל בזוית זו תניח אותו אז הוי כאלו אמר לו איני מקבל עלי שמירה אלא מקום הוא דאושיל ליה כדי להניח אותו. אבל אם המפקיד עצמו הוא דייחד זוית כשהפקידו אצלו ואמר בזויות זו אני רוצה שיהיה ונתרצה הנפקד אז הגם דאושלי ליה מקום שומר ג"כ הוי וכגון שא"ל המפקיד מעיקרא שמור לי

סימן ד והיכא דאמר לו לחברו רצוני להניח תיבה זו לתוך ביתך וא"ל הנח נראה מדברי הגהת אשירי בפרק הפרה דלכ"ע נעשה שומר ע"כ. והכי איתא בירושלמי אמתני' דכנום שורך דפליגי רבי וחכמים קאמר עלה בבית כ"ע מודו נראה דס"ל דרבי דקאמר בסתמא לא קביל נטירותא ה"ד בחצר משום דשייך לומר דתיב ונטיר לך קאמר ליה אבל בבית דלא שייך לומר הכי כי א"ל כנוס עול ואנטר לך קאמר ליה אבל הרמב"ם סתם וכתב דהנח סתם לא נעשה שומר ולא חילק בין בית לחצר נראה דס"ל דפלוגתא דרבי וחכמים הוי בין בחצר בין בבית וכן נראה ג"כ מדברי הר"ן ז"ל בפ"ק דפסחים גבי ההיא דיחד לו בית אין זקוק לבער יע"ש וכן משמע ג"כ מדברי הרא"ש בתשו' כלל צ"ד סימן ד' והכי מוכח קצת מההיא דפרק משילין דף מ' גבי המפקיד פירותיו אצל אחרים דרב אמר הרי הן כרגלי מי שהופקדו אצלו ומשמע דאיירי אפי' הופקדו בביתו וכן מוכח מפי' רש"י יע"ש כנראה דס"ל לתלמודא דידן דטעמא דרבי הוי משום דאינו שומר עד שיקבל עליו לשמור וכי אמר לו עול רשותא בלחוד הוא דקא יהיב ליה ולאו משום דתיב ונטור לך קאמר ליה תדע דבפרק הפרה מוקי רב פפא כולה מתניתא כרבי וסבר לה כרבי טרפון דאמר קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם הלכך א"ל שמרו לא אקניה לי' מקום בחצר לא א"ל שמרו אקנויי אקני ליה מקום בחצר אלמא מוכח דלרבי ג"כ לאו תיב ונטור לך קאמר לי' ואפי' תימא דטעמא דרבי הוי משום דתיב ונטור לך קא"ל וכדקאמר שם בפרק האומנין איכא למימר דאיצטריך להאי טעמא בחצר משום דלא הוי משתמר שם אבל בבית דהוי מקום המשתמר ממילא כי א"ל הנח אינו אלא רשותא בלחוד שהרי משתמר הוא שם ולפי זה צריך לומר דהא דקאמר שם בפרק משילין דמתני' איירי בשייחד לו קרן זוית ופירש רש"י דאושלי ביתא הלכך ברשות המפקידים הם דמשמע משום דייחד לו קרן זוית הא סתמא דא"ל הניחהו שם הרי הוא כאלו קבל עלי' שמיר' דאתיא אליבא דרבנן וכן נראה מדברי הר"ן בפ"ק דפסחים דאלו אליבא דרבי מאי איריא ייחד אפי' לא ייחד נמי דלעולם לא מתחייב עד שיקבל עליו לשמור (ועיין מה שכתבתי לעיל סי' ג') וכן נראה מדברי התוס' בפרק הזהב דף מ"ט גבי כל הא ביתא קמך אפי' ש"ח לא הוי שכתבו והא דאמרינן בפרק הפרה הכניס ברשות בעל החצר חייב י"ל דשמעתין כרבי דשמואל פסק התם הלכה כרבי וקיימא לן הלכה כשמואל בדיני ועוד דאפי' לרבנן דמחייבי היינו לפי שאמר לי' כנוס שורך דמשמע ואשמרנו אבל הא ביתא קמך סלק עצמו משמירה לגמרי ע"כ ודבריהם מבוארים דלרבי דקי"ל כותיה כל בסתמא לא מחייב ואפי' הוי בבית הנפקד עד שיקבל עליו שמירה אלא שכתבו דאפי' לרבנן דסבירא להו דאפי' בסתמא מחייב בהא ביתא קמך לא מתחייב משום דסלק עצמו משמירה

סימן ה מקום שהוא מיוחד לשמור נכסי בני אדם בשכר שנותנים מידי חדש בחדשו וכל מי שרוצה לשמור את חפציו מוליכם שם מפני שהוא מקום שמירה מעליא וכל המוליך שם תיבתו אינו מזכיר לנפקד שום לשון של שמירה אלא סתמא נראה דאפי' למ"ש דהנח סתם לא מחיי' ואפי' כי הוי בבית אי' למי' דה"ד כי לא יהיב לי' שכר אבל כי יהיב לי' שכר מסתמא נעשה ש"ש בההיא הנאה דמטי לי' ול"ד להא ביתא קמך דאפי' כי יהיב לי' שכר לא נעשה שומר ושכר דשקיל היינו שכירות מקום דהא ביתא קמך הוי לשון גרוע וכאלו א"ל הנח לפניך דמי שסילק עצמו משמירה משא"כ בהנח סתם ותדע דהא תלמודא מדמי הנח סתם לכנוס שורך ברשותי ואלו בהא ביתא קמך כ"ע מודו דלא נעשה שומר. ואע"ג דלרבי לא מתחייב עד שיקבל עליו לשמור איכא למימר דה"ד היכא דלא שקיל שכר אבל כי שקיל שכר לא בעינן שיקבל עליו שמירה בפירוש דאשכחן בכמה דוכתי שאמרו בההיא הנאה נעשה ש"ש ואע"פ שלא פירש לשמור ועוד בה בנ"ד דאינו מקום מיוחד לשמירה לאדם אחד כמו בית שהוא מקום השמור לבעלים אלא כל מי שרוצה מוליך תיבתו שם ואם הנפקד לא ישמרם מי ישמרם

סימן ו ועל מה שנוהגים העם שכשמוסר אחד לחברו מידי להוליכו בדרך הרי זה אומר לו השליכהו ארצה ואני אוליכנו ועושין כן כדי לפטור עצמו מדין חיובא. ראיתי למהרימ"ט בסימן קט"ז שכתב דאין דרך זו פוטרתו שהרי מוכח מדברי הרא"ש בתשו' דאפי' בהנח לפניך דקתני לא נעשה שומר. ה"ד היכא דמשתמר שם לדעת הנפקד אבל היכא דנתרצה זה להוליכו בדרך מסתמא קביל עליה לשומרו דכיון דבדרך לא משתמר כי אם לדעת זה המוליכו ושמירתו עליה היא. ואיברא דלפי מ"ש הרמב"ן גבי מתניתין דמתנה ש"ח להיות פטור וכו' דהנח לפניך רצה לומר לו איני מקבל עלי שמירה איכא למימר דאפי' כי מסר וא"ל להוליכם בדרך כל שא"ל הנח לפניך הרי זה כמי שא"ל אני מוליכו אך בתנאי שאיני מקבל עלי חיוב שמירה וכמו כן בא"ל השליכהו ארצה ואיכא למימר דאפי' למה שכתב הרא"ש דכל שמוליכו בדרך אפי' כי א"ל הנח לפניך חייב מכיון דאין שמירתו אלא עליו היינו דוקא בא"ל הנח לפניך דכיון דבדרך לא משתמר האי לפניך דקאמר ליה מראה מקום הוא ולא סילוק משמירה מה שאין כן בהשליכהו ארצה דכונתו מבוארת לומר לו שאינו מקבל עליו שמירה דאם לא כן אמאי קאמר ליה הכי וכ"ש אחר דנהגו הכי דעכשו כ"ע מודו

סימן ז אין השומרים מתחייבים בדיני השמירה אלא אם כן משכו החפץ וכדר"א דאמר כשם שתקנו משיכה בלקוחות כך תקנו בשומרים והיינו כדי לחייבם באונסין וכפירוש רש"י בפרק מרובה והכי מבואר בירושלמי בפ"ב דשבועות. אבל התוס' כתבו דש"ח וש"ש מיד שקיבלו עליהם לשמור מתחייבין והוכיחו לה מההיא דפרק האומנין דקאמר הנח לפני ש"ח וההיא בשוקא מיירי וכן הוא דעת הרא"ש ז"ל, אלא שיש חילוק ביניהם דלדעת התוספות אינו אלא בש"ח וש"ש אבל לא בשואל וה"ט משום דש"ח וש"ש שעל פי השומר סמכו הבעלים וסלקו שמירתן מעל ממונם נתחייבו השומרים מיד כשנגנב או נאבד שהרי על שמירתו של זה סמך ונאבד וזה הטעם לא שייך בשואל כדי לחייבו באונסין דאתו ממילא ומן התימה על הב"י שכתב בדין השואל דלדעת התוספות לא בעי משיכה וזה אינו כמבואר. ועל דברי התוספות והרא"ש ז"ל דסברי דש"ח וש"ש מתחייבים בלי משיכה משום דעל פיו של זה סמכו הבעלים וסילקו שמירתו מעל חפצו צריך להבין מאיזה טעם קא מתחייבי דאי מדין ערב א"א לומר דהלא בזרוק מנה לים ואתחייב אני לך כתב הרא"ש ז"ל פ"ק דקדושין דיש מי שרצה לומר דהרי זה מתחייב מדין ערב שהרי על פיו של זה סמך וזרקו לים אבל עיקר הדבר נ"ל שאין הערב מתחייב אלא היכא דמטי הנאה לאינש אחר על פיו של זה דאותה הנאה חשיב כאלו הגיע לידו אבל כי לא מטי הנאה לשום איניש לא דמי לערב ולא קא מתחייב ואפי' לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל בזרוק מנה לים דמתחייב הרי כתב דהיינו דוקא כשא"ל בהדיא ואתחייב אני לך הא לאו הכי לא מתחייב והכא גבי שומר שלא אמ"ל ואתחייב אני לך כי אם שא"ל ואני אשמור במה מתחייב. ואם באנו לחייבו לזה מדינא דגרמי דלא גרע ממראה דינר לשולחני ואמ"ל שהוא טוב ונמצא שהוא רע דחייב השולחני מדינא דגרמי משום שעל פי השולחני סמך וקבלו אף זה שעל פיו של זה סמך וסילק שמירתו מממונו ובפשיעתו של זה נאבד עדין האי טעמא לא סגי אלא לחייבו לזה היכא דידעינן דפשע ונאבד אבל היכא דלא ידעינן אי פשע אי לא אין לנו לחייבו שבועת התורה מספק כיון דלאו משום שומר אתה מחייבו

ולכאורה נראה דלדעת הסוברים דאין השומרים מתחייבים בלא משיכה ל"ש לן בין ש"ש לש"ח ובכולן בעי משיכה והכי אמרו לה בירושלמי פרק ב' דשבועות אמר ר"י ארבעה שומרים הן ואין חייבין אלא דרך קנין. אבל ראיתי