מחנה אפרים - א קמה

לחירות אבל אם זה לא רצה לפדותו לשם בן חורין אלא להשתעבד בו אין מפקיעין שיעבודו ע"ד שכתב הרמב"ן ז"ל הביאו הטור בי"ד סימן שנ"ו בענין שכר הרופא דאין מפקיעין זכותו משום דכל מצוה דרמיא אכ"ע ונזדמנה לאחד לעשותה ולא רצה לעשותה אלא בשכר דאין מפקיעין שעבודו יע"ש. דא"כ לא הוה ליה ולהרמב"ם ורש"י ז"ל לכתוב הכא אם פדאו הרי זה יצא לחירות אלא כך ה"ל לומר מצוה לפדותו לשם בן חורין ומדכתב אם פדאן הרי זה יצא לחירות משמע דאפי' פדאו אדעתא לאישתעבודי ביה יצא לחירות משום דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה ואפשר דאפי' הרמב"ן ז"ל יודה הכא וע"כ לא קאמר אלא שאר מצות משום שאינו מפורש בהדיא בתורה ועוד דהכא שאני משום דכתיב ונגאל דמשמע דלעולם יוצא לחירות וליישב דברי הרמ"ה ז"ל אפשר לומר דס"ל דההיא איירי במוכר עצמו לעובד כוכבי' ואין למדין ממנו דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו

וראיתי למהריב"ל בח"ג סי' ז' שנשאל על ראובן שפדה מנכסיו לשבוי אח' ומבקש ממנו שיתן לו מעותיו ואם אין לו שיטיל את עצמו על הצבור כי לא פדאו אלא אדעתא דהכי והשיב הרב ז"ל דאפי' אי לא קני ליה לזה השבוי אפי' למעשה ידיו אפ"ה לא גרע מחוב דעלמא שהוא חייב לפרוע דלא שייך בהאי גוונא לומר מבריח ארי מנכסי חברו כיון דהוי בריא היזקא אח"ד. ולע"ד אין נראה כן אלא כל שאין קנינו קנין אינו חייב לפרוע לו כיון דמצוה עשה ובפרק הכונס פי' רש"י ז"ל טעמא דמבריח ארי שהוא פטור משום דמצוה עשה ואפי' הרמ"ה ז"ל שכתב דנשבה במלחמה כיון דקנאו העובד כוכבים בדינא דמלכותא ישראל הקונה אותו משתעבד בו היינו היכא דקנאו כדי לאישתעבודי בו דקנינו קנין אבל היכא דלא כיון לקנותו לעצמו אע"פ שדעתו היה ע"מ שישלם לו אין לו עליו כלום משום דמצוה עשה ואפי' היה לשבוי ממון במקום אחר מ"מ עני היה באותה שעה וכיוצא לזה כתב ר"י והביאו הר' ב"י בי"ד סי' רנ"ג בב"ה העובר ממקום למקום ופירנסו אחר דאין חייב לשלם כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה ולא דמי למ"ש התוספות בפרק הגוזל גבי עובדא דאפקידו גביה ארנקי דפדיון שבוים וסליקו גנבי עליה ויהביה ניהלייהו ומשמע שם דטעמא משום דההיא ארנקי היה מיוחד לפדיון שבוים הא לאו הכי חייב לשלם ואע"פ שלא הי' לו ממון אחר שם באותה שעה דהתם שאני משום שהוא עצמו שלח ידו בפקדון והציל עצמו ולכך אי לאו דהוה ממון של פדיון שבוים היה לו ליקח אותם בהלואה ולא יציל עצמו בנכסי חברו אבל היכא דהצילו חברו בממונו כיון דמצוה עבד דאין לך פדיון שבוים גדול מזה ה"ז פטור לשלם לו כיון דלא היו לו נכסים שם כדי לפדות עצמו עני היה באותה שעה וכמ"ש הסמ"ע בח"מ סימן רצ"ב גבי עובדא דארנקי ואפי' תימא עדיין דכל היכא דאית ליה לניצל ממון אפי' במקום אחר חייב לפרוע למציל משום שאין אדם חייב להציל את חברו היכא דאית ליה לניצל כדי להציל את עצמו כמ"ש הרא"ש במס' סנהדרין מ"מ באין לו נכסים עכשיו כלל כ"ע מודו שהוא פטור מלשלם וזהו שכתב הרמ"ה דאם לא קנאו בדינא דמלכותא ה"ז גזל הוא בידו של שבאי ואין לרבו שני עליו אפי' דמים ואע"פ שהצילו משום דמצוה עשה ועוד נראה לע"ד דאפי' היה לניצל ממון כל שזה שפדאו היה סבור שלא היה לו ופדאו לשם מצוה והשתא דידע דהיה לו ממון תבע מיניה אין לו כלום דלא גרע מפודה עבדו של חברו לשם בן חורין דכתב הרמב"ם ז"ל פ"ח ז"ל ואם פדאו לשם בן חורין חוזר לרבו ראשון בלא כלום וכתב הבכ"מ שם דהטעם הוא משום דמעיקר' כבר הפקיר ממונו אצלו יע"ש

סימן ד האומר עשיתי פ' עבדי בן חורין סתם לכאורה נראה מדברי הר"ן בסוגיין דהשולח דף מ' דכל בסתם הוי הודאה ויצא לחירות שכתב ז"ל וכ"ת ובין בעבד ובין בשדה אמאי לא מהני אפי' בע"פ באומר עשיתי ונתתי משום הודאת בע"ד י"ל דכי אמר בדרך הודאה הכי נמי אבל הכא בבא לשחררו עכשיו בלשונות אלו עסקינן עכ"ד ומפשט לשונו נראה שמחלק בין אומרו בסתם עשיתי פ' עבדי בן חורין דכה"ג הוי הודאה והרי הוא בן חורין לכשיגלה דעתו שאומר בלשון הקנאה וכן כתב הראב"ד בפי' הביאו הטור בח"מ סי' ס' ז"ל הצ"ל והראב"ד כתב על זה שלא נראה לו תשובת הרב כי האומר נתתי לפ' כך וכך הודאה היא ולא הקנאה יע"ש. אמנם הרי"ף נראה דלא ס"ל הכי וכן נראה מדברי הרמ"ה ז"ל הביא דבריו הטור בי"ד סימן רס"ז ז"ל ואפי' בבריא אם אמרו דרך הודאה גמורה מהני למקני נפשיה יע"ש נראה דס"ל דבסתם לא הוי הודאה אלא אם כן יש הוכחה בדבריו. שאמרו דרך הודאה וכן נראה מתשו' הריטב"א הביאה הב"י בח"מ בסימן הנז' ז"ל הצ"ל גם מה שטען שאין במשמעות לשון ונתתי אלא שנתנה כבר בודאי כי לשון ונתתי שתי לשונות משמע משמע לשעבר ולהבא שהרי אמרו בפר' השולח האומר נתתי שדה פ' לפ' הרי הוא שלו ואמר ר' יוחנן וכלן בשטר מפני שאינו לשון הודאה שאלו בהודאה בלא שטר נמי קנה אלא מפני שהוא לשון מתנה להבא צריך שטר כן פירש הרמב"ן והרמ"ה ז"ל יע"ש נראה מדבריו דאפי' בסתמא לא מהני האי לישנא דנתתי בע"פ כיון דמשמע ג"כ להבא. אבל בריש פרק הכותב גבי האומר שדה זו אין לי עסק בה כתב הריטב"א בשם כ"י ז"ל ואומר רבינו דמתני' כשאמר כן לשון סילוק וגילה דעתו שאומר בלשון הקנאה אבל באומר כן בלשון הודאה פשיטא דמהני ואפי' כשאומר כן בלשון סתם ולא גילה דעתו אם בלשון הקנאה אם בלשון הודאה זוכה הוא מדין הודאה כיון שפשוטו של לשון הכי משמע ולשון חכמים כך הוא הרי את מקודשת לי שר"ל הרי את תהא מקודשת שזה הלשון וכיוצא בו משמע לשעבר ולהבא וזוכה הוא באיזה שיזכה יותר וכדאמרינן בפרק השולח עכ"ל ונראה דכוון לההיא דריש פרק השולח דפריך אלמא בטל מעיקרא משמע ומשני אמר אביי בטל שתי לשונות משמע משמע דבטל ומשמע דליבטל גבי גט לישנא דמהני בי' קא' גבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר יע"ש

כתב הטור בהלכות עבדים בשם הרמ"ה דש"מ שאמר אחד מאלו הלשונות כיון שמשמעותו לשון שחרור יצא לחירות וצריך גט שחרור להתירו בבת חורין ע"כ וכתב הב"י דבשעמד הש"מ איירי ואע"ג דש"מ שעמד חוזר עבד שאני משום דיצא עליו שם בן חורין עכ"ל ודימה הרב זה לההיא דש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו ועמד דחוזר בנכסים ואינו חוזר בעבד משום דיצא עליו שם בן חורין ואינו נראה לי דהתם בשכתב בשטר איירי דעדים מפקי ליה לקלא. וראיתי בס' ב"ה שכתב דההיא דש"מ שכתב כל נכסיו לעבדו דיצא לחירות אפי' אם עמד דמכל מקום צריך גט שחרור כדי להתירו בבת ישראל יע"ש אבל מדברי התוספות והרשב"א שם נראה דא"צ גט שחרור וה"ט משום דכיון דיודע שאינו יכול לחזור אף הוא גומר והקנהו מעכשיו באותו שטר

סימן ה והא דכתב הרמ"ה דכל הני לישני מהני בש"מ אפי' בעל פה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמו ע"כ נ"ל דהיינו דוקא באומר עשיתי וכו' דכיון דבבריא מהני בשטר בש"מ גם כן מהני אפי' בעל פה אבל באומר אעשנו כיון דבבריא לא מהני אפילו בשטר שאינו אלא לשון הבטחה שיעשנו אח"ז ובשטר אחר א"כ בש"מ ג"כ לא מהני. אבל באומר יהיה בן חורין אע"ג דהאי לישנא משמע להבא בש"מ מהני וראיה לדבר מההיא דפרק מי שמת יטול ויזכה ויחזיק ויקנה כולן לשון מתנה וכתבו הרמב"ן והר"י ן' מיגאש והרמ"ה דהיינו דוקא בשכיב מרע אבל בברי' לא מהני אפי' בקנין שמשמע תקנה להבא ועדיין לא הקנה לו ובשכיב מרע כיון שהוא מדבר לאחר מיתה מהני ולא דמי לאעשנו דמשמע שהוא יעשה אותו והיאך יעשה אותו בן חורין לאחר מיתה אמנם הראב"ד והטור בשם הרא"ש ז"ל סברי דיטול אינו להבא אלא במתנה זו משמע וכ"כ הרמב"ן הביאו הב"י בסי' רנ"ג וכן ההיא דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה אוקמוה הרי"ף ז"ל והר"מ דאיירי בש"מ והטור בסי' הנז' כתב עליו ולא ידענא למה חשיב קנין דברים דמעשה גדול הוא יע"ש ולדעתי טעמייהו מפורש דסברי דיטול משמע להבא

סימן ו כתב בספר פמ"א סי' ע' דמי שהפקיר את עבדו ומת והניח בנים קטנים דאפטרופוס מצי לשחררם יע"ש. ולדעתי אינו כן דמאי שייאטיה דאפטרופוס בעבד כדי לשחררו כיון שאינו אדון שלו וכמ"ש הראב"ד בהשגות וכ"נ מפירוש