מחנה אפרים - א קמב

שמחלו זה לזה יע"ש דמדמה לה לההיא דע"מ שאין לך עלי אונאה דקי"ל דיש לו אונאה משום דלא ידע ומחיל עד שיאמר יודע אני שאינה שוה אלא חמשים וכן נראה מתשו' הרשב"א ז"ל שהביא הב"י סי"ב ולגבי מחילת שמים הנה בשמים עדו שלא מחל אלא באונס ואפי' לא נאנס וסבור שאין לו בידו יותר ונמצא שיש לו אין מחילתו מחילה דכל דלא ידע לא מצי מחיל ואע"פ שהוא כותב לו הריני מוחל לך עד שיאמר יודע אני שיש לי בידך יותר עכ"ל מבואר מדבריו שאע"פ שבלבו של זה היה שאפי' אם המצא ימצא שיש לו בידו יותר מזה הרי הוא מחול לו אעפ"כ אין מחילתו מחילה וכ"כ בפשיטות הרב מהרי"ט ח"א סי' ק"ג שאע"פ שנתרצה בלבו למחול בלב שלם כיון שבאותה שעה לא הוה בריר ליה אינה מחילה

איברא דאני לעצמי מזה שנים שעמדתי על דבר זה וראיתי שדבר זה במחלוקת שנויה בין הראשונים נ"נ דאיברא שמדברי התוספות בר' הכותב הכי מוכחא שכתבו גבי ההיא דפריך תלמודא לרב דאמר הלכה כרשב"ג ופרכינן וסבר רב תנאו קיים והאמר רב על מנת שאין לך עלי אונאה יש לו עליו אונאה והקשו בתוס' מאי פריך שאני התם דלא ידע ומחיל ותירצו דהכא נמי לא ידע שתמות אשתו קודם עכ"ד הרי שאע"פ שזה נתרצה ואמר שאם תמות אשתו קודם לא ירשנה אעפ"כ כיון דלא ברירא ליה ההיא שעתא שתמות איהי קודם אין מחילתו מחילה וכמו כן יש ללמוד בנ"ד. אבל הריטב"א ז"ל שם בחידושיו חולק על דברי התוס' וכתב דכל כה"ג לא קרינא ליה דלא ידע ומחיל שלא אמרו כן אלא בסתם מקח שחושב שאין בו שום אונאה אבל זה כבר ידוע שיהיה ראוי לירש את אשתו ומיתה שכיח ואפי' הכי מחל ותנאו קיים אלו דבריו וגם הרב מהר"ר בצלאל ז"ל הביא בחידושיו משם ריב"ש דבאונאה דוקא הוא דאמרינן לא ידע דמחיל היינו מפני שהוא סבור שאין בו אונאה כלל דסבר אנא בדיקנא בדיקני אלין ושוו כמה דיהיבנא

סימן ז ושנים שהתנו שכל ריוח שיבא לידן יהא לאמצע אם הם אומנין כתב הרמב"ן ז"ל והביאו מרן הב"י בריש סי' קע"ו דנעשו שכירים זה לזה והוא שנתקבלו שכר זה מזה או שהתחילו במלאכה ויכולים לחזור בהם אלא במקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה וא"ת נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יחזור ויקח לעצמו עכ"ל. ונראה מדבריו שהוא מחלק בין הרויחו באומנותם דאז הוי לאמצע משום דכל א' שכור לחבריה כמו פועל שנשכר לב"ה ללקט לו מציאות דכל מה שליקט הוי של ב"ה ואינו יכול לומר לעצמי לקטתי עד שיחזור בפני עדים אבל בריוח שבא ממקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ויכול לחזור ולומר לעצמי קניתי דדוקא בפועל הוא דאינו נאמן לומר לעצמי הגבהתי כיון שהוא שכירו של ב"ה אבל מי שאינו פועל אע"פ שאמר לו חברו להגביה לעצמו נאמן המגביה לומר לעצמי זכיתי בה וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' החדשות סימן שס"ט וכן מוכח מהסוגיא דפ"ק דמציעא כמו שהארכתי במקום אחר אבל מדברי הר"ן ז"ל שהביא הב"י שם בסמוך אנ"כ שכתב ז"ל וכן אם אמרו כל מקח שיבא לידינו נהא שותפין בה קנו שכל אחד ואחד זוכה לעצמו ולחברו והו"ל כמגביה מציאה לחברו עד שיחזרו בהם ודוקא שיש עדים בדבר שחזר בו אבל אינו נאמן לומר קודם שלקחתי חזרתי שא"כ אפי' פועל שנשכר ללקט מציאה יאמר כן ונאמין אותו אלא ודאי פועל אע"פ שיכול לחזור בו כל שלא חזר בו מסתמא ע"ד תנאו הראשון הוא עושה

סימן ח שותף שהלוה ממעות השותפות באבק רבית ולקח הרבית אי זכה בהם חברו כי לכאורה נר' דמאחר דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה א"כ לא זכה חברו דלא מצי לזכות בעד חברו בדבר האסור וכה"ג כתב מהרי"ט בח"א סימן קט"ז דאע"פ שבא ליד המתעסק עדיין לא זכה בהם בעל המעות עד דנימא אבק רבית לא מפקינן מיניה. אבל מדברי הריב"ש בסי' תס"ה אנ"כ שכתב דבהקדש עניים אפי' אם נתן אותם ברבית קצוצה אם כבר לקח האפטרופוס הרבית זכו ביה העניים ואינם חייבים להחזיר יע"ש נראה דאפי' בדבר האסור מצי לזכות לחברו ולפי מאי דקי"ל דזכיה מדין שליחות קא אתי היה נראה לומר דכי אמרו אין שליח לדבר עבירה היינו שלא לחייבו למשלח אבל מ"מ זכה חברו באותו מעשה כיון דמינח ניחא ליה וכ"כ ר"ב ז"ל בחי' בסוגיין פ"ק דמציעא יע"ש והרשב"א כתב בתשו' הביאה הב"י בסי' קע"ז על שותף שאמר לחברו זיל גנוב ואם יארע לך שום נזק אני אשלם השיב ז"ל דאין שליח לדבר עבירה ובמה נתחייב זה לשלם ואע"פ שנהנה מאותה גניבה מצי א"ל בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי עכ"ל ויש לדון בדבריו במאי דנראה לכאורה דאע"פ שהגביהו הגנב אדעתא דידיה ודחבריה דלא זכה ביה חבריה משום דאין שליח לדבר עבירה ומשום הכי לא נתחייב זה בהיזק שאירע דא"כ מאי קאמר בתר הכי ואף על פי שנהנה מאותה גניבה מצי א"ל וכו' דמה לן במה שנהנה בתר הכי כיון דקי"ל שאין שליח לדבר עבירה וכי גנב לאו שליחותיה דחבריה קא עביד ועדיין לא זכה חברו בגניבה עד שירצה ליתנה ובאה לידו ובשלמא אי ס"ל דמיד שהגביה הגנב לדידיה ולחבריה זכה חברו ג"כ וע"כ צריך לחלוק עמו מכיון שהגביה אדעתא דידיה אתי שפיר דנהי דאין שליח לדבר עבירה מ"מ כיון שנהנה חברו מאותה גניבה ונתרצה למעשיו זכה הוא ג"כ באותה גניבה מעיקרא והוי כאלו שניהם גנבו ומתחייב ג"כ באותו נזק שאירע אם לא דמצי א"ל בהיתרא ניחא לי באיסורא לא ניחא לי כלומר דאני לא רציתי לזכות מבית הבעלים ולהיות גנב אלא מידך אני זכיתי בה והשתא איני כגנב ובה תרא באו לידי. ואע"ג דקי"ל בריש פרק הגוזל בתרא דגנב ובא אחר ולקחו מידו קודם יאוש בעלים דזה השני גנב מיקרי דכל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותייהו קיימא נראה לע"ד דה"ד בישראל דאפי' מציאתו חייב להחזירה ואם לקחה לעצמו עובר משום לא תגזול אבל גבי עובד כוכבים כל היכא דאינו מוציאו מרשותו ממש אינו עובר על איסור גזילת העובד כוכבים ודמי לישראל שיש לו פקדון עובד כוכבים ומת העובד כוכבים דנראה מדברי ראבי"ה שהביא המרדכי פ"ק דקדושין דאין בו דין גזל ובמקום אחר הארכתי בזה ע"ל בהלכות גזילה העולה מהאמור דאם הגביה השותף הגניבה אדעתא דידיה ודחבריה זכה חברו וצריך לתת לו חלקו. ואצ"ל היכא דהתנו בהדיא מעיקרא אדעתא דהכי דמצי לזכות לחברו אפי' במידי דאסור וכ"כ מרן הב"י בסי' קע"ו בלי חולק יע"ש, אבל אין נראה כן מדברי התוספות פ"ק דמציעא דף ח' ע"א דקאמר שם אפי' למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו מתני' שאני דמיגו דזכה לנפשיה זכה נמי לחבריה תדע דאלו א"ל לשלוחו צא וגנוב לי הרי זה פטור משום דאין שליח לדבר עבירה ואלו שותפין שגנבו חייבים מ"ט לאו משום דאמרי' מיגו דזכי לנפשיה זכה נמי לחבריה ופירש רש"י ז"ל שותפין שגנבו שהגביה האחד לדעת חברו ג"כ ע"כ והתוס' דחו פירוש זה ופירשו הם דשותפין שגנבו מיירי שהגביהו שניהם כאחת מוכח מהכא דאין השותף מצי לזכות לחברו בדבר האסור וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בהלכות גניבה. (א"ה מסוגיין זאת יש להוכיח דכיון דקי"ל אין שליח לדבר עבירה לא זכה חברו לכל הפירושים כסברת מהרי"ט ז"ל) ומ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות שותפין דשותף שעשה סחורה בנבילות וטרפות דצריך לחלוק עם חברו אינו סותר לזה דההיא לאו מדין זכיה הוא משום דזכה נמי לחבריה אלא משום דס"ל ז"ל דמעותיו קנו לו ולהכי צריך לחלוק עמו. אבל במידי דגניבה מאין הרגלים לומר שיזכה הוא לחברו ונחייב אותו לחלוק עמו כיון דהוא עצמו לא קנה הגניבה וצריך הוא להחזירה לבעלים ואפי' כי התנו מעיקרא נראה דלא מהני אם לא שנאמר דכל שהתנו מעיקרא מהני כיון דקי"ל דשותפין נעשו שכירים זה לזה וכפועל דמי דכל שהגביה השותף כאלו הגביה הוא עצמו דמי דקי"ל יד פועל כיד ב"ה כדאמרינן בפ"ק דמציעא והתם לאו מדין זכיה הוי דקאמר שם דאפי' למאן דאמר המגביה מציאה לחברו לא קנה חברו פועל שאני משום דידו כיד ב"ה וכאלו הגביה ב"ה דמי ומה"ט כ' ר' חננאל ז"ל דאפטרופוס של יתומים שתפס בשביל היתומים מועיל ואפי' במקום שחב לאחרים משום דאפטרופוס ידו כיד יתמי דמי ובמקום אחר הארכתי בזה והבאתי ראיה לזה מההיא דאמרי' פ"ק דקדושין גבי קנין אגב דאבעיא לן שם שדה לאחד