מחנה אפרים - א קמא

דינא אלא דמתנה הוא דרצה לתת לו אלו ת"ד ז"ל. ואני הייתי מקשה עליה מדברי התוספות שם בשמעתין דהמקדש אחותו דהוו המעות מתנה שכתבו והא דאמרי' בערכין במוכר שדהו בשנת היובל דהמעות חוזרים התם אינו פשוט כ"כ דהא איכא רב דאמר מכורה ע"כ מוכח מדבריהם דכל דבר שאינו פשוט בפי הכל תלינן לומר שטעה וכ"כ בנ"ד אם יש מקום לתלות ולומר שראובן טעה בדעתו ולהכי הביא לאמצע מה שהרויח בעסק אחר וחלקו ביניהם שוה בשוה הדבר מוכיח שמחמת שהיה סבור שהיו שותפין לכל דבר הוא דעבד הכי ויותר יש לתלות בזה ממה שנתלה במתנה דלא עבידי אינשי למיהב מתנה וכמ"ש מהריק"ו בשרש קי"א אלא דעדיין איכא למימר דהן לו יהא שראובן טעה בדעתו ולהכי הביא הריוח לאמצע מ"מ אחר שכבר נתן הדמים לשמעון לא מפקינן מיניה דהא איכא מאן דאמר דמחילה בטעות הויא מחילה כמו שפי' רש"י ז"ל בשמעתין דפרק א"נ בשינוייא דקא משני התם זביני הכא הלואה ואע"פ שהתוס' ז"ל חלקו עליו וס"ל דמחילה, בטעות לא הויא מחילה ופירות דקל ה"ט משום דאפשר דאפי' אם היה יודע שהיה יכול לחזור בו לא היה חוזר כי היכי דליקום בהימנותיה מ"מ הרואה יראה בהגהת אשיר"י שם משם מהרי"ח ז"ל שהסכים עם פרש"י ז"ל וגם הריטב"א בחידושיו כתב משם הרמב"ן שכן עיקר אבל נראה לע"ד דבנ"ד כ"ע יודו דלא הויא מחילה שהרי כתב שם בהגהת אשר"י דכי אמרינן מחילה בטעות הויא מחילה היינו דוקא היכא דידע הנותן דממון דידיה קא יהיב לחבריה ואע"פ שבטעות קא מחיל ליה מ"מ קנה חברו שהרי נתייאש אבל היכא דסבור דממונא דחבריה הוא ומ"ה קא יהיב ליה אין כאן אפי' מחילה בטעות. וכ"כ בנ"ד שראובן הי' סבור ששמעון שותפו הוא לכל דבר ומה שהרויח באותו עסק הי' לאמצע ששניהם זכו בו בבת אחת ויד שניהם שוה בו ולהכי הביאו לאמצע אין כאן מחילה כלל הנראה לע"ד כתבתי אם יראה בעיני מורי עיין בתשובת הרא"ש שהביא הטור בסימן צ"ג ומ"ש רשד"ם סימן קכ"א: גם שאלה זאת נאבדה ומתוך התשובה יתבאר

סימן ה תשובה עמדתי על דברי השאלה ובמה שטען לוי שמה שנתפשר עם שותפו ראובן שיקח יותר מהמגיע לו ונשבע לוי לקיים דבר זה באונס עשאוהו מחמת שראובן היה מעבי' לו את הדרך והוה קא מטי ליה פסידא ללוי כאשר בא כתוב בשאלה לכאורה נראה דדינא קא משתעי ואף כי לכל האמור היה צריך לוי שיביא ראיה לדבריו שאנוס היה במעשיו מיהו אחר שהיום לוי מוחזק בנכסים נאמן הוא לומר שהיה כן ולא יתן לראובן היות' מהמגיע לחלקו דקי"ל אנסוה ויהיב אין מתנתו מתנה וכ"ש אם לא נתן עדיין אלא שנתחייב לתת אך אמנם מצד השבועה שנשבע לוי לתת לראובן כ"כ יותר על חלקו היה נראה שחייב לוי לקיים את שבועתו ואף שהיה אנוס דאונס ממון לא קא חשיב אונס כדאמרינן בפ"ג דנדרים וכיון דאמר יאסרו עלי פירי דעלמא אתסרו עליה ומשני באומר בלבו היום אלמא דאפי' בנודר באונס אם לא אמר בלבי היום אתסרו עליה פירי. ואף שראיתי להרב מהר"ר דוד הכהן ז"ל שכתב שאם הנודר לא היה יודע שצריך שיאמר בלבו היום ה"ז שוגג ולא חלה עליה השבועה ודמי למי שנשבע לשקר וסבור שמותר להשבע דהוי מנדרי שגגות דנתמעט מהאדם בשבועה פרט לאנוס דליביה אנסיה כמ"ש התוס' בר"פ שבוע' העדות יע"ש עכ"ל לע"ד אנ"כ ולבבי לא כן ידמה דשבועת שגגות שאמרו מותרין מיירי במי שטעה בדעתיה דהיה סבור שהיה כן ונשבע ואילו הי' יודע שאינו כן מעולם לא היה נשבע. אבל זה שהוצרך לנדור להרגין כדי להציל מידם הרי זה מכוין לנדור דבלאו הכי א"א לו להפטר מידם וכן נראה מדברי הריטב"א בחי' למס' קידושין בשמעתין דדברים שבלב לא הויין דברים כתב ז"ל ודאתן עלה לידן ההיא דנודרין להרגין שמעינן דאי לאו דאמר בלבו היום נדריה נדר ואע"ג דמחמת האונס נדר דכיון דנתכוון לנדר זה וידע אותו בשעת נדרו האדם בשבועה קרינן ביה ולאפוקי היכא דאנסיה לביה וטועה בעצמו שהוא כן בדבריו דלא קרינן ביה האדם בשבועה עכ"ל. מעתה יראה דאם בנ"ד לא נתכוון לוי בלבו לשום תנאי חלה עליה השבועה ואע"פ שהיה אנוס ולא עוד אלא שצריך שיכירו העומדים שם בשעת השבועה באונסו של לוי דאי לאו הכי אפי' שחשב בלבו לומר היום עכ"ז הוו דברים שבלב ולא הווין דברים אלא בהדירוהו הרגין ומוכסין דהוו מילי דמוכחי שכל השומעים אותו בעת שנדר יודעים שהוא אנוס וכ"כ הרב מהרי"ט בח"ב סי' נ"ב ורשום בזכרוני שכתוב אצלי שמדברי הרמב"ם נרא' דדברים שבלב הווין דברים היכא דק"ל שנאנס מלפרשם וה"ט דמתני' וכן נראה שהוא דעת רשב"ץ באותה תשובה שהביא הרב מהרי"ט. אבל התוס' בר"פ השולח גט כתבו שם ועוד נראה לר"י כי דברים שבלב אינם דברים אפי' היכא דק"ל שנאנס מלפרשם כמו שרוצה להוכיח בפ"ב דקידושין דדברי' שבלב אינם דברים מכופין אותו עד שיאמר רוצה אני ולא מהני דברים שבלב אלא היכא שבלא גילוי דעתו יש לנו לידע דעתו מעצמנו עכ"ל

ואיברא שיש לחלק ולומר דשנייא ההיא דמה שיש בלבו סותר את מה שהוציא בפיו בהא ודאי דברים שבלב לא מהני אפי' גבי אנסא וכמ"ש הר"ן ז"ל בשמעתין דנדרים אבל היכא שבא לפרש את דבריו שאמר בלבו היום או תנאי אחר כל היכא דק"ל שנאנס מלפרשם הויין דברים ואע"ג דלא הוו מילי דמוכחי לכל ובלא גילוי דעתו לא היו יודעים את דעתו,, ומ"מ בנ"ד אין אנו צריכים לכל זה אחר שאומר לוי שמסר מודעא מקודם שכל מה שהיה מתפשר עם ראובן לא היה כוונתו לקיימו שאנוס במעשיו היה וביטל את השבועה אם כנים הדברים נראה ודאי שהמודעא מבטלת את המעשה ואע"פ שלא אמר בלבו היום וכמ"ש הרב מהרי"ט ז"ל באותה תשובה וטעמא דאתי דיבור ומבטל דיבור ואע"פ שנראה מדברי הרב מהרא"ש ז"ל שחולק ע"ז שכתב בסי' פ"ו שדבר זה הוא בטל שהרי המודעא אינה רק להודיע שמגלה דעתו שבע"כ היה נשבע דלא נימא שהיה מרוצה ובנ"ד דהיינו נודרין להרגין לא אתינן עלה מטעמא דאונס דפשיטא לן שהוא אנוס ואינו מתרצה בכך אלא שאנו רוצים שיאמר בלבו היום כדי שלא יעבור על שבועתו וא"כ מה יתן ומה יוסיף המודעא עכ"ל לע"ד נראה שאינם חולקים והרב מהרא"ש מיירי במי שמסר מודעא ואמר שכל מה שהיה נשבע היה באונס ובזה הוא דקאמר דמה יתן ומה יוסיף המודעא אבל היכא דמסר מודעא וביטל את מה שעתיד לישבע מחמת שהוא אנוס בהא ודאי לא יחלוק שום אדם דמועיל התנאי לבטל השבועה כדמוכח שם בשמעתין דפריך וכיון דאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל לא שמע ליה ולא אתי בהדיה וכתב הר"ן ז"ל והא דלא אמרי' הכא עקריה לתנאי וקיים ליה לנדריה משום שאע"פ שהוא ידע שאין בנדרו ממש ה"ז נודר לזרז את חבירו וכ"כ יש לומר בנ"ד שזה נשבע לחבירו אע"פ שיודע שאין בנדרו ממש שכבר ביטל את נדרו כדי להציל את שלו כללא דמילתא דאם בנ"ד היה כמו כן שמסר לוי מודעא וביטל את כל מה שעתיד לישבע התנאי קיים והנדר בטל ואף על פי שנשבע ע"ד חבירו מכיון שהיה אנוס: גם שאלה זאת וגם קצת מתשובתה נאבדה וזה אשר מצאתי

סימן ו תשובה מה שטוען ראובן שישבע לו שמעון שבועת השותפות כדינו אינה טענה שהרי כבר מחל לו השבועה בשטר המחילה שעשה לו אך במה שטוען להחרי' חרם סתם אם נשאר בידו מהשותפות הן מהקרן הן מהריוח לכאורה היה נראה דבהא דינא קא משתעי שאע"פ שכתב לו בשטר המחילה שמחל לו הכל ואפי' טעותא דיתגלי מ"מ כיון דראובן לא הוה ידע בההיא שעתא אם היה נשאר עדיין בידו של שמעון שהרי לא עשו חשבון על הריוח וכמה היה ושמא לא היה שם ריוח כל עיקר ואפי' אם היה לא הוה ידע כמה היה מגיע לחלקו וכל מידי דלא ידיע לאיניש אפי' כי מחל אין מחילתו מחילה דהוי כמו מחילה בטעות וכיוצא לזה כתב הרב בעפ"מ בח"א סי' נ"ז בשותפין