מחנה אפרים - א יד

תנאו הראשון שאינו יודע מהו

והיה נ"ל לפרש ולומר דמה שכתבו התוס' והר"ן דכל שנשבע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע היינו לאפוקי שלא נאמר שהוא סומך על דברים שבלבו שסותרים את מה שהוציא בפיו שאין דעת חבירו שתבטל מה שהוציא בפיו מחמת דברי' שבלבו ומשום הכי באומר תנאי היה לי מקודם ועל דעת תנאי נשבעתי לא שמעינן ליה שהתנאי סותר מה שהוציא בפיו אבל לא לומר דלגמרי נשבע על דעת חבירו כמי שאמר על דעתיך אני נשבע דאינו יכול לפרש דבריו ואפי' היכא דאינו סותר לגמרי מה שהוציא בפיו. ולפ"ז שפיר איצטריך משה לומר ע"ד משום ערמה וכ"כ הדיינים צריכים לומר ע"ד כדי לאפוקי משום קנייא דרבא דאי ל"ה מצי למיפטר נפשיה כיון דאינו סותר מה שבלבו את מה שהוציא בפיו. אבל מדברי הר"ן במסכת שבועות נראה דלמסקנא דמייתי ממשה ומשני דמשה עבד הכי כי היכי דלא תיהוי הפרה לשבועתייהו מהדרא קא, הדר ביה וס"ל דמה שאמר משה על דעתי לאו משום ערמה הוא דעבד דכל שנשבע לחבירו אדעתא דחבריה נשבע לגמרי ועוד ע"כ צ"ל כדברי הר"ן ז"ל דאי כמו שפיר' מעיקר' דמ"ש הר"ן דכל שהשביעו חבירו ע"ד חברו נשבע אינו אלא לאפוקי דברי' שסותרים את מה שהוציא בפיו כי ההיא דאסקונדרי דאין זה במשמעות הלשון וכ"כ בתנאי הוה אם כן מאי איריא כשהשביעו חבירו אפילו כי נדר ונשבע מעצמו אין זה נשבע כי אם אלישנא המשמע לבני אדם כי ההיא דשומשמי ואלולי דברי הר"ן הייתי ר"ל דמה שכתבו התוס' דאין התנאי מועיל בדברים שבינו לחבירו היינו דוקא בשהשביעו חבירו על כך וכך דלא מצי לומר תנאי היה לי בתחלת השנה דאין התנאי מועיל אלא דוקא בנדרים ושבועות שנדר מעצמו שלא הכריחו חבירו דאז שייך לומר דאי הוה זה זוכר את תנאו לא היה נשבע והוי כנדרי טעית וכמ"ש הר"ן ז"ל בפ' נערה המאורסה דף ע"ה אבל מי שהשביעו חבירו והכריחו לזה לא מצי לומר דאילו היה זוכר את תנאו לא היה נשבע שאין זה נשבע מדעתו אלא חבירו הכריחו לישבע. אבל מדברי הר"ן בתשובה הנזכר נראה שאינו מחלק הכי אלא אפילו בנשבע מעצמו כל שהוא דבר שנוגע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע. אבל מדברי התוס' והרא"ש ז"ל נראה כמו שכתבתי ולפי זה בנ"ד דאינו סותר משמעות מה שהוציא בפיו נראה דיכול לומר דעתי היה להיות שותף עמך כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו. והא דמשמע בנדרים דכל הנודר סתם לעולם משמע וצריך שיאמר בלבו היום משום דסתמא לעולם משמע היינו דוקא במי שבא לאסור על עצמו שלא לאכול אי שלא לעשו' דהוי מידי בשב ואל תעש' ובכי האי גוונא סתמא לעולם משמע והכי מפלגינן בתנאין בין היכא דהוי דבר שהיא בקום עשה להיכא דהוי דבר שהוא בשב ואל תעשה דכל דבר שהוא בקום עשה כגון ע"מ שתניקי את בני כיון שהניקתו יום אחד סגי ואלו אמר ע"מ שלא תשתי יין לעולם משמע. ובהכי מיתרצ' לי מה שהקש' מוהריב"ל בשמעתין דמש' דתורה תורה אחת משמ' דכיון דלשון תורה הוי לשון כולל היכי מצי לפלוגי ולומר דתורה תורה אחת היה בלבם ומאי שנא מהנודר מהפת סתם ואמר בלבי היה לפת חיטים בלבד דלא שמעינן ליה דפת הוי לשון כללי יע"ש. אבל לפי מה שכתבתי מעיקרא לק"מ והכי נמי מוכח מההיא דש"מ שאמר ידור פלוני בבית זה שכתבו הפוסקים דאם לא קבע זמן יום א' במשמע ועיין מ"ש ה"ה בריש פ"ז מהלכות אישות ובפ"ח מהלכות גירושין גבי על מנת שתניקי את בני ותראה כמ"ש ודלא כהרב מהריב"ל בח"א דף קמ"ה דנרא' דאשתמיטי' מיניה דברי ה"ה בהלכות אישות ועיין מהרי"ט סי' מ':

סימן ז

מי שנשבע על ככר א' שני פעמים אי סגי בהתרה א' לב' השבועות

ומדברי הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ו דאם אתשיל על השניה חייב משום ראשונה דאלמא יכול להתיר השניה קודם הראשונה נראה דה"ה דסגי בהתרה אחת לב' השבועות ולא דמי למי שנשבע על דבר א' ונשבע ג"כ שלא ישאל עליו צריך לישאל תחלה על מה שנשבע שניה שלא ישאל עליו ואח"כ יתירו לו הראשונה דהתם שאני משום שלא יעבור על שבועתו שנשבע שלא ישאל עליה אסור לישאל תחלה על הראשונה אבל אה"נ דאם עבר והסיר הראשונה תחלה דה"ז מותר. איברא דעדיין איכא למדחי ולומר דאין מדברי הרמב"ם ז"ל ראיה לומר להתיר השני שבועות כאחת דמ"ש הרמב"ם ז"ל דאם אתשיל תחלה על השני' דמהני היינו משום דחכם עוקר הנדר מעיקרו וכי אתשיל אח"כ על הראשונה אשתכח כאלו לא היתה הראשונה מעולם ולמפרע חל היתר השניה. וכה"ג כתב הרשב"א דאם הקים הבעל ואח"כ הפר לה דאם אח"כ נשאל על הקמתו חלה ההפרה למפרע אבל להתיר שני שבועות כאחת איכא למימר דלא מהני להתיר השניה כיון דהשניה לא חלה עדיין עד אחר שיתיר הראשונה אבל כד דייקינן שפיר זה אינו דע"כ צ"ל דמה שכת' הרמב"ם ז"ל שיכול להתיר השני' קודם הראשונה לאו משום דטעמא דחכם עוקר הנדר מעיקרו וחלה היתר השניה למפרע דסוף סוף אשתכח התרה קודם שחל הנדר ואין חכם מתיר אלא אם כן חל ומההיא דהרשב"א ליכא ראיה להכא דהפרה שאני משום דבעל מצי מפר קודם שתחול הנדר אלא היינו טעמא דהרמב"ם דס"ל דמהשתא חלו השתי שבועות ודייק לה מההיא דנדרים מלישנא קמא קאמ' רווחא הוא דלית ליה כי מתשיל על חברתה חיילא ובלישנא בתרא קאמר חיובא הוא דליכא הא שבועה איכא ומשמע דללישנא בתר' מהשתא חלו כל השבועות אבל מלישנא דתלמודא דפ"ג דשבועות דקאמר הכא מי איתיה לשניה כלל משמע דכל כמה דלא מתשיל על הך ראשונ' ליתיה לשניה כלל וראיתי בשה"ג בסוגיין דפ"ג דשבועות שכתב דאם נשבע שלא ידור במקום פ' וחזר ונשבע שלא ידור שם כמה פעמים דאם נשאל על כולם בבת א' פשיטא דהיתר א' סגי לכולם אמנם צריך לפרט לחכם כל השבועות שעשה יע"ש. וכ"כ מהרדב"ז בסי' צ"ח: סימן ח

מי שנשבע לראובן להיות שותף עמו שנה אחת ואח"כ נשבע ללוי להיות שותף עמו לב' שנים

תשובה כבר ידוע דאין שבועה חלה על שבועה זולת היכא דהשנית הויא בכולל וכ"ז אינו אלא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה נראה מדברי התוס' עיין דף כ"ד דאין השניה חיילא כלל ולכן אם מתחלה נשבע שלא למכור לפ' ואח"כ נשבע למכור לכל אדם לא חיילא אותה שבועה כל עיקר. אבל מדברי הרמב"ן והריטב"א ז"ל בחי' נראה דמה שאמרו דאין השבועה חיילא בקום עשה אפילו אי הויא בכולל לאו למימר' דלא חיילא כל עיקר אלא חיילא וחשיב כאלו יש כאן שתי שבועות זו הפך זו ולפיכך מוטב שיעבור בשב ואל תעשה ואל יעבור בקום עשה וכתב הרשב"ץ בתשובה דהכי הוא עיקר. ולפי זה יראה דבנדון דידן אע"פ שלא חלה השבועה השניה לשנה הראשונה שכבר הוא מושבע לראובן מ"מ אחר עבור השנ' הרי זה מחוייב להיות שותף עם לוי ולמדנו ג"כ הכי מדברי הר"ן ז"ל שכתב בתשובה סי' ע"ג על מי שנשבע לפרוע הקרן והרבית דאף ע"ג דלא חלה השבוע' על הרבי' מ"מ חייב על הקרן. אבל הרמב"ם כתב בפ"ה הנשב' שלא לאכול מצה שנה אח' הרי זה אסו' לאכול מצה דמגו דחל אשאר ימות השנה חייל נמי אמצוה ולא הוי שבועת שוא עכ"ל נראה דטעמא דלא הוי שבועת שוא משום דחיילא בכולל אמצוה ג"כ הא כל היכא דהוי בקום עשה לעבור על המצוה חשיב שבועת שוא וע"כ צ"ל דס"ל דאין השבועה חיילא כלל דאם לא כן אלא לעבור על המצוה לבד הוא דלא חייל אבל אשאר דברים שהוא רשות חייל א"כ לא הוי שבועת שוא ובירושלמי פ"ג דשבועות אמרו ותשמע מינה שאם נשבע לאכול עשר אלו והיה אחד מהם נבילה פטור על השאר. והיה נראה לומר דהר"ן ז"ל בתשו' לשיטתיה קא אזיל שכתב בפ"ג דשבועות שאם נשבע לאכול עשר אלו