מחנה אפרים - א יג

דהתם שהזכירו את השם בלשון שבועה שאמר לאלקי ישראל כאלו אמר פור איל דייו דינו אזיר איסטו ושמעתין דלאו לאו אשמועינן אפי' לא הזכירו בדרך שבועה אלא שאמר אלקים לאו לאו הוי שבועה כיון שהזכיר את השם סמוך לשבועה אבל מפ"ק דנזיר דף ג' גבי אי מתפיס בדמיך קא מתפיס איכא קצת ראיה לדעת הרמב"ן ז"ל. והר"ן כתב בריש נדרים ובפרק שבועת העדות דההיא דאמרינן דשבועת העדות בעי' שם ר' חנינא בר אידי קא"ל דגמר אלה אלה מסוטה אבל רבנן לא בעו לא שם ולא כינוי עכ"ד וקשה לע"ד לומר כן דבהדיא אמרינן בריש פרק שבועת הדיינין לימא ר' חנינא בר אידי קא"ל דבעי שם המיוחד אפילו תימא רבנן דאמר בכינוי כו' הרי בהדיא דאפילו רבנן בעו או שם או כינוי ועיין בתוס' והרא"ש ז"ל ריש נדרים והטור בסי' הנז' כתב דאפי' כי לא הזכיר שם שבועה מיהא הויא דלא גרע מידות ע"כ וגבי האומר באלה או בארור כגון שאמ' באלה או בארור אם לא אעשה דבר פלוני כתב שם דהוי שבועה ובלבד שיזכיר את השם או כינוי יע"ש ולמד זה מדברי אביו שכתב דיש לדקדק משם ג"כ שצריך שיזכיר את השם מדכתיב כי השביעו באלקים וכו' יע"ש. ולע"ד הרא"ש ז"ל בתחלת דבריו הוא שכתב דבעינן אחד מן הכינויין באלה ובשבועה אבל לפי מאי דמסיק דאפי' כי לא הזכיר שם הוי שבועה דלא גרע מידות תו ליכ' לפלוגי בין אומר בלשון שבועה לאומר בלשון אלה: סימן ד

האומר לחבירו ע"מ שתקיים לי כך וכך ואמר אמן כתב רש"י והר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות גבי מאי דקאמר תלמודא שם אמן בו שבועה בו קבלת דברים ז"ל בו שבוע' העונה אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו וגבי בו קבלת דברים פי' שאם אמר לחבירו ע"מ שתקיים לי תנאי כך וכך ואמר אמן קיבל דבריו וחייב לקיים תנאו ע"כ ולא ראיתי להפוסקים שהביאו דין זה. ואיברא דאיכא למידק אשמעתין דיליף לה מדכתיב ארור האיש וכו' ואמר כל העם אמן דהתם שאני משו' דהזכיר ארור וכשענ' אמן הרי הוא כאלו הוא עצמו הוצי' ארור מפיו ולכך חייב לקיים דיבורו אבל היכא דלא הזכיר לא שבועה ולא ארור מנ"ל דמשום דענה אמן נתחייב לקיים דיבורו ואלולי פי' רש"י ז"ל הייתי אומר דמיירי כשחבירו השביעו ומאי דקאמר בו שבוע' בו קבל' דברים הכי קאמר בו שבוע' לענין שבוע' הדיינין שהנתבע מחוייב לישבע וכי הוציא אמן מפיו כאלו הוציא שבוע' דמי ובו קבלת דברים איירי בתנאי שמתנה עם חברו שאינו מחוייב לישבע דכי הזכיר אמן הרי הוא כאלו קיבל שבועתו: סימן ה

ואם אמר בנידוי יהא שלא יעשה דבר פלוני נראה דהוי שבוע' וראי' מדאמרינן בפרק שבועת העדות דארור בו נידוי בו שבועה ופי' רש"י והר"ן ז"ל אם אמר החכם ארור הוא צריך לפרוש ממנו ואם אמרו אדם לחבירו לשם שבועה שבועה היא וכ"כ הטור סי' רל"ח. וזהו נראה כונתו במ"ש בסי' של"ד שאם אמר הנידוי בדרך שבוע' אין לה התרה ודלא כמ"ש הב"י והפרישה שם דמיירי שאמר אני נשבע להיות בנידוי אם אעשה דבר פ' ועיין בתשו' הר"ן סי' ס"ה וסי' מ"ט שכתב המנדה עצמו בתנאי ה"ז שבועה שאסר עצמו בנידוי יע"ש. אבל מדברי הרא"ש שהביא הב"י בסימן הנז' אין נראה כן שהרי כתב דאם הוא ת"ח יכול להתיר לעצמו יע"ש ומ"ש הרשב"א בתשו' שהביא הב"י בסי' רכ"ח דהמנדה עצמו בתנאי אין מתירין לו עד שתחול לאו משום דס"ל כסברת הר"ן ז"ל דכה"ג שבועה קא חשוב אלא דאיהו ז"ל ס"ל דמה שאמרו ת"ח מתירין לעצמן היינו דוקא היכא דנידה עצמו לדעת עצמו וכ"כ המרדכי וכ"נ שהוא דעת הראב"ד ז"ל. ופי' הרשב"א בסי' תקמ"ט דה"ט דאין מתירין לו עד שיחול משום דכל דאין יכולין להתיר לו שלא מדעתו אין מתירין לו עד שיחול דהוי כמו נדר. ולפי זה כל היכא דיכולים להתיר לו שלא מדעתו א"נ בת"ח שמתיר לעצמו ה"ז מתיר אפילו קודם שיחול ועיין במהרנ"ח ז"ל סי' נ"ז וסי' נ"ח וע"ה: סימן ו

מי שנשבע לחבירו להיות שותף עמו סתם אם יכול לומר דעתי היה להיות שותף עמך כל זמן שארצה וכיון דנשתתף עמו זמן מה יצא ידי שבועתו

תשובה כתב הר"מ ז"ל בפ"ב מה' שבועות מי שנשבע ואמר שבוע' שלא אוכל היום ועל דעתיכם אני נשבע אין זה יכול לומר כך וכך היה בלבי שלא נשבע זה על דעתו אלא על דעת אחרים וכיון שהיה פיו ולבם של אחרים שנשבע ע"ד שוים חייב מפני שלבם של אלו במקום לבו קם עכ"ל. ונראה לכאורה דהא דכתב הרמב"ם שאם אמר ע"ד אני נשבע הוא דלא מצי לטען ולומר כך וכך היה בלבי איירי בנשבע בדבר שאינו נוגע לחבירו אבל בנשבע לתועלת חבירו אפשר דאפי' נשבע סתם שלא אמר על דעתיכם אני נשבע סתמא ע"ד חבירו הוא נשבע. וכ"כ התוס' והביאו הרא"ש והר"ן בפ"ג דנדרים דף כ"ג גבי הרוצה שלא יתקיימו נדריו הרי זה יתנה בתחיל' השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל הרי זה בטל שכתבו התוס' דהיינו דווקא בנדרים ושבועות שבינו לבין עצמו אבל במי שמשביעו חבירו או מדירו על דעת חבירו הוא נשבע וכמי' שמבטל תנאו לגמרי דמי דהא אסיקנא לקמן דכי משתבע לא על דעת דנפשיה משתבע אלא על דעת חברו המשביעו יע"ש

איברא דיש להבין בדברי התוס' במה שהביאו ראיה לומר דכל שנשבע לחבירו ע"ד חבירו הוא נשבע ממאי דמסקינן בשמעתין דנדרי הבאי דכי משתבע ע"ד דידן אישתבע דלכאור' ליכא הוכחה מזה שם דהת' איירי במידי דאין דרך בני אדם לקרותו כך וכגון דחזא ציפורא רבה ואסיק שמא גמל ובכה"ג הוא דאמרי' דכי משתבע לאו על דעתי' דידי' משתבע אלא ע"ד דידן קא מישתבע דבטלה דעתו אצל כל אדם וכמ"ש הרא"ש בפ"ג דשבועות. אבל במידי דאינו סותר לשון בני אדם כי האי דטעין ואומר תנאי היה בלבי דאין זה דבר מופלג אצל שאר בני אדם ע"ד דידיה אישתבע והכי אמרו שם דאיצטריך לומר לא ע"ד אני משביע אתכם אלא ע"ד משום קנייא דרבא. וראיתי להרב מהר"ר בצלאל אשכנזי ז"ל בסי' ל"ה שכתב לחלק דהתוס' איירי במי שנשבע לתועלת חברו מפני טובה שקיבל ממנו וע"ז אמרו דעל דעת חברו הוא נשבע כיון דהשבועה היתה לטובתו של חבירו אבל שבועה שמשביעין אותו הדייני' דליכא הנאה לדיינים בשבועה זו על דעתיה דידיה אישתבע הילכך צריכים הדיינים לומר לו לא על דעתך אנו משביעין אותך אלא ע"ד וע"ד וכו' אלו ת"ד. ולפי שיטה זאת הוצרך לפרש ולומר דמה שא"ל משה לישראל על דעתי ועל דעת המקום ואע"ג דישראל קבלו טוב' מהקב"ה היינו כדי דלא תהוי הפרה לשבועתייהו. אבל התוס' בפ' השולח כתבו דמה שאמר משה לישראל ע"ד היינו משום קנייא דרבא יע"ש. ועוד קשה לדבריו דהרא"ש ז"ל בפסקיו בפ"ד דנדרים והטור בא"ח כתבו דאין מועיל התנאי אלא בשבועה שאדם נודר מעצמו אבל שבועות שחבירו משביעו או שבועת הדיינים אין התנאי מועיל יע"ש הרי דאף בשבועת הדיינים ע"ד דידן אישתבע ומשום הכי לא מהני התנאי ומ"ש הרב בצלאל ז"ל דשבועת הדיינים כיון דהויא שבועה לשעבר לא שייך דין ביטול כמ"ש רבי' ירוחם בנ"ז לע"ד אין מדברי ר"י משמעו' לזה דמ"ש ר"י דשבועה דלשעבר לא מהני התנאי היינו לומר דנשבע עליה קודם הביטול והר"ן ז"ל ג"כ כתב בתשוב' סי' ח' במי שהקדיש לחברת ת"ת דאין התנאי מועיל כיון דהוי דבר שבינו לבין חבירו והרי התם לא קיבל הנודר שום טובה אלא מעצמו נדר והקדיש ואפילו הכי כתב הר"ן ז"ל שעל דעת חבירו הוא נשבע ואין דעת חבירו שתבטל מה שהוא שומע מחמת