מחנה אפרים - א קלז

כי יהיב לפועלים שליחותיה דב"ה קא עביד וכאלו יהיב ב"ה הוי כדמוכח בפרק המדיר דפריך אמתני' דקתני המדיר את אשתו מליהנות לו יעמיד לה פרנס ופרנס לאו שליחותי' קא עביד כלומר והרי הוא מהני לה ע"כ והכא נמי כי אומר לחנוני שיתן לפועלים הרי החנוני שליחותיה דב"ה קא עביד ולגבי יין נסך דמיירי בחנוני עובד כוכבים כיון דאין שליחות לעובד כוכבים אתי שפיר דלא מיתסר כי לא הקדים לו דינר אבל לענין שביעית ומ"ש דמיירי בחנוני ישראל קשה. וראיתי להתוס' ז"ל שם בפרק המדיר שהוקשה להם זה ותי' דחנוני לאו שליחותיה דב"ה קא עביד דלא קא"ל דליתיב להו איסורא עכ"ד ולכאורה קשה דהלא כל שאומר כן לחנוני עובד כוכבים סתמא עובד כוכבים כי יהיב להו למשתי יין נסך קא יהיב להו ואין לומר דהתוס' איצטריכו להאי תירוצא לגבי שביעי' ומ"ש דמיירי בחנוני ישראל אבל לענין יין נסך דאיירי בחנוני עובד כוכבים מעיקרא לא הוקשה להם דאין שליחות לעובד כוכבים כסברת ר"ת דס"ל דאין שליחות לעובד כוכבים אפי' לחומרא זה אינו דהלא התוס' בההיא דעול תחתי אוצר פי' לה ואפי' כי לא הקדים לו דינר. אשר על כן נראה דס"ל להתוס' דכל שהישראל נשתעבד לעובד כוכבים כי יהיב עובד כוכבים כאלו יהיב ב"ה דמי ואפי' לר"ת דלית ליה שליחות לעובד כוכבים ואפי' לחומרא הכא כיון שהישראל משתעבד לעובד כוכבים בדמי יין נסך דקא יהיב עובד כוכבים למלך כאלו יהיב ישראל דמי ופועלים שאני משום דאין ב"ה חייב לפועליו מזונות ממש ומצי לפטור עצמו מהם כשיתן להם דמי המזונות. חזי הוית האי מלתא בירושלמי בפרק ב' דקדושין ז"ל התקדשי בסלע זו ואמרה השליכהו לים או לנהר אינה מקודשת תנהו לעני הרי זו מקודשת לא נכנס לתוך ידה כלום הכא את אמר מקודשת והכא את אמר אינה מקודשת אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן רוצה היא מקודשת ותראה עושה טובה לעני א"ר פנחס ואתיא או כר' זעירא או כר' אילא דתני אומר אדם לפועל הילך דינר זה אכול בו הילך דינר שתה בו אין חוששין על שכרו לא משום שביעית ולא משום מעשרות ולא משום יין נסך אבל אם אמר לו צא וקח לך ככר ואני נותן לך דמיו צא וקח לך רביעית של יין ואני נותן לך דמיה חוששין על שכרו משום שביעית ומשום מעשרות ומשום יין נסך א"ר זעירא נעשה החנוני שלוחו של בעל הבית לזכות לפועל אף הכא על דעתיה דר' זעירא הבעל נעשה שלוחו של אשה לזכות לעני אמר ר' אילא העני זכה לאשה משל בעלה וחוזר וזוכה לעצמו. מה נפק מן ביניהון החנוני חרש על דעתיה דר' זעירא לא חשש שאין שליחות לחרש על דעתיה דר' אילא חשש היה הפועל חרש על דעתיה דר' אילא לא חשש שאין זכיות לחרש על דעתיה דר' זעירא חשש ע"כ. והמבואר מהירושלמי דר' זעירא ס"ל דהחנוני נעשה שלוחו של ב"ה ומה דיהיב חנוני לפועלים כאלו יהיב בעל דמי וכדאמרינן בפרק המדיר דפרנס שליחות דבעל קא עביד ולהכי אם היה החנוני חרש לא חשש שאין שליחות לחרש אבל לדעת ר' אילא חשש משום דהפועלים זוכים לב"ה וחוזרים וזוכים לעצמם ובהיו הפועלים חרשים על דעתיה דר' אילא לא חשש שאין הפועלים יכולים לזכות לב"ה דאין יד לחרש לזכות לאחרים כמו הקטן אבל לדעת ר' זעירא חשש משום דהחנוני שליחותיה דבע"ה קא עביד ומוכח מהא דבין ר' זעירא בין ר' אילא לא ס"ל לטעמא דתלמודא דידן דאמר רבא תן מנה לפ' ואקדש אני לך דמקודשת מדין ערב. והגם שראיתי להרשב"א בחידו' לקדושין שכתב דר' אילא מדין ערב קא"ל אלא דכי היה הפועל חרש כיון דאין זכיה לחרש אין הבעל הבית מתחייב מדין ערב ולע"ד עם שאיני כדאי להשיב על דבריו מלבד דפשטא דתלמודא לא משמע כותיה עוד קשה עליו דלפי הירושלמי לדעת ר' אילא הברייתא דקתני חושש משום יין נסך מיירי אפי' בשלא הקדים דינר לחנוני ואלו בתלמודא דידן לא נאסר ואף על פי שנתחייב הב"ה מדין ערב וכדקאמר שם דלא ס"ל לטעם דר' אילא דהפועלים זוכים לב"ה וחוזרים וזוכים לעצמם משום דאין הפועלים דעתייהו לזכות לב"ה וכמ"ש התוס' שם גם מ"ש הרשב"א דאין החרש זוכה לעצמו מדברי הרמב"ם נראה דהחרש זוכה לעצמו בשדעת אחרת מקנה לו כמו הקטן. ואיך שיהא צריך להבין דהלא פשטא דמלתא דקאמר חושש משום יין נסך נראה דבחנוני עובד כוכבים קא מיירי ואיך קאמר ר' זעירא נעשה החנוני שלוחו כדי לזכות לפועל ועוד קשה דמדברי הירושלמי נראה דההיא דעול תחתי לאוצר דמיירי בשהקדים לו דינר כמ"ש הרמב"ן הא לאו הכי שרי משום דאין שליחות לעובד כוכבים לכן היה נראה לומר דהירושלמי ס"ל דהאומר לפועליו צאו ושתו מיירי בחנוני ישראל שהוא חשוד למכור יין נסך אבל בחנוני עובד כוכבים לא נאסר אלא א"כ הקדים לו הדינר עיין מש"ל סי' י"ג

סימן כה מי שאמר לחברו שיפדה פטר חמורו וקדם אחר ופדאו

תשובה גרסינן בפ"ק דבכורות הפודה פטר חמור של חברו פדיונו פדוי וכתבו התוס' ז"ל שם ז"ל ל"ד לתורם משלו על של חברו דאיבעיא לן בפרק אין בין המודר אי צריך דעת דהתם כתיב גם אתם ובעינן מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אבל הכא לא כתיב בעלים ע"כ ונראה מדבריהם אלו דיכול אדם לפדות פטר חמור של חברו אפי' אין הבעלים מתרצים כיון דלא כתיב בעלים אלא כל אדם יכול לפדותו ומצוה דידיה עבד ולאו שליחותיה דחבריה איברא דלכאורה היה נראה לדקדק על דברי התוס' דנימא דהכא נמי מדין שליחות הוי ואתי כמסקנא דהתם בנדרים דס"ל דהתורם כריו של חברו משלו ה"ז תרום וכמו שפסקה הרמב"ם פ"ד מהלכות תרומות והטור ז"ל והיינו מדקא בעי בתר הכא התורם משלו על של חברו טובת הנאה של מי משמע דפשיטא ליה דלא צריך דעתו דאי הוה צריך דעתו פשיטא דטובת הנאה של בעל הכרי כיון דתורם שליחותיה קא עביד וכ"כ הרב בב"י בי"ד ועיין במ"ש בהלכות זכיה סי' ז' אמנם אי משום הא עדין יש לדחות דהלא אפי' נימא דלא בעי דעתו מ"מ שליחותיה דבעל הכרי קא עביד דזכיה מדין שליחות קאתי ואמאי טובת הנאה שלו אבל לע"ד נראה עוד הכרח אחר דהתם בעי למיפשטיה דטובת הנאה שלו ממתני' דתורם ואי אמרת טובת הנאה שלו הא קא מהני ליה והשתא קשה דאי ס"ל דבעינן דעתו כי נמי אין טובת הנאה שלו הא קא מהני ליה דעביד שליחותיה אלא משמע דס"ל דלא בעינן דעתו. אבל כד דייקינן בה פורתא דברי התוס' ז"ל נימוקם עמם דע"כ הכא בפודה פטר חמור לאו מדין זכיה הוא ונימא שליחותיה קא עביד דמה זכיה שייך הכא כיון דס"ד השתא דפדיונו לפודה ולא דמי לתורם משלו על של חברו שמרויחו דאין צריך לתת משלו כלום ונמצינו למדים מכל זה דזה שפדאו קיים המצוה

איברא דעדין צ"ל כיון דזה השני קיים המצוה ולאו שליחותיה דחבריה קא עביד א"כ יתחייב זה לשלם לבעלים דמי המצוה שהפקיעו ממנו וכמ"ש בח"מ סי' שפ"ב, או דילמא כיון דמסקינן דפדיונו הוי לבעלים אמרי' מינח ניחא להו להבעלים בכך שהרי הרויח דמי השה שהיה צריך ליתן לכהן כי ההיא דאמרינן גבי תורם שלא מדעת דניחא להו לבעלים כיון שמרויחים או דילמא התם שאני שלא הפקיעו לבעלים ממצותו ושליחותיה דבעל הכרי קא עבד אלא דהוה ס"ד לומר דניחא ליה לאיניש לקיים מצותו בממונו ולא בממון אחרים אבל הכא בפודה פטר חמורו של חברו דלאו משום שליחותיה דחברי' קא עבד הוא דפדוי אלא מצוה לנפשיה קא עבד כה"ג לא ניחא ליה לאיניש ואפי' דמרויח דמי השה להפקיע ממצותו. איברא דראיתי להרא"ש ורש"י שם בפי' לנדרים דמוכח מדבריהם דתורם משלו על של חברו דאותו אחר עשה המצוה ולא בעל הכרי אמנם מדברי התוס' בפרק האיש מקדש מוכח דזה התורם שליחותיה דבעל הכרי קא עביד אלא דהוה ס"ד לומר דלא ניחא ליה לבעל הכרי לקיים מצותו אלא בממונו

איברא דעדין צריך למודעי בזה האיש בעל החמור שלא היה הוא רוצה לפדותו אלא נותנו לאחר לפדותו מי אמרינן כיון שהוא לא היה רוצה לפדותו כל ישראל שייכים במצוה זו ואם קדם אחר ופדאו הרי זה פטור וכמ"ש הרא"ש בפרק כיסוי הדם במי שנתן את בנו לא' למולו וקדם אחר ומלו דפטור מה"ט אבל