מחנה אפרים - א קלה

שירצה ליתן אותם דמים אני מקנהו לו וא"כ שליח נמי יכול לקנותם לעצמו ואצ"ל היכא דהוי מידי שיש לו שער קצוב ועומד לימכר דכמו כשלקחו אחר ע"ד לתת דמיו זכה בו ואפילו לקחו שלא מדעת בעלים כדמוכח בהספינה דף פ"ח יע"ש ה"ה שליח והא דאיצטריך הטור בסי' שנ"ט לטעם דעדשים עדיף משעורים דלא סגי ליה אפי' בכדי דמיו כיון דאיירי בדבר העומד לימכר איכא למימר דהתם שאני משום דאיירי כשאינו נותן מעות אלא שעורים וסתמא אין אדם מוכר שעורים בעדשים ולחזור ולטרוח למכור העדשים אבל אם היה רוצה ליקח במעות אפי' בכדי שוויו נמי שרי כיון דעומד לימכר. העולה מהאמור דבמחלוקת שנוי אם יכול השליח לקנות לעצמו ואף במטלטלין

אמנם נראה לע"ד דאם נתן השליח הדמים למשלח כדי לקנותם לעצמו אע"פ שלא הודיעו למשלח שקנאה לעצמו כיון שלקח דמים ה"ז גמר והקנה למי שנתן הדמים דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ומעותיו קונות לו בכה"ג. עוד שמעתי משם חד מרבוותא שאם השליח רוצה לקנות לעצמו יזכה בהם ע"י אחר דהיינו שיאמר לחבירו זכה בנכסים אלו לעצמי ושפיר דמי דהשתא הא איכא הוצאה מרשות לרשות ודמי לאות' שאמרו ספ"ב דגיטין דהאשה עצמה נעשית שליח להולכה היכא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי שליח לקבלה אלמא דאע"ג דשליח קבלה כיד אשה דמייא עם כל זה חשיב בכה"ג הוצאה מרשות לרשות משום דכשהיה בידה ה"ז כאלו הי' ביד הבעל דשלוחו של אדם כמותו והשתא נפיק מיד הבעל ונכנס לרשותא דידה זהו ת"ד. ולע"ד איכא למדחי דהתם גבי גט הבעל הוא דקא מגרש לה שאין אדם מגרש אשת חבירו ואין זה נעשה שליח אלא כדי להוליכו לאשה אבל הכא גבי מקח וממכר טעמא אחרינא איכא דבעינן קונה ומקנה וכיון דזה השליח במקום בעלים עומד אינו יכול להקנות לעצמו שאין כאן קונה ומקנה אלא הוא מקנה לעצמו

איברא דהטור בסי' קע"ד כתב דמי שעשה שליח למכור שדהו אף ע"פ שהשליח בעצמו מצרן אינו רשאי לקנותו כדאמרינן גבי אפוטרופוס שמוכר לאחרים ואינו מוכר לעצמו כלומר משום חשדא משמע דאי לאו הכי וכגון שהרשהו הבעלים למוכרו בכך וכך הרי זה מצי לקנותו לעצמו והיכי משכחת לה שיוכל לקנותו לעצמו אם לא שנאמר שיזכה בו ע"י אחר. וראיתי להסמ"ע שם שנרגש מזה וכתב דהא דאמרינן שאין השליח יכול לקנות לעצמו היינו כשבא המוכר לחזור אבל אם אין המוכר חוזר בו ה"ז זוכה בו ולזה מטין דברי הב"י בא"ה סי' צ"ד גבי אלמנה שלקחה לעצמה אינו כלום עד ואפי' לא נתייקר אם ירצו יבטלו המקח וכתב הרב דמה שאמרו אין המקח כלום היינו לומר שאם ירצו היורשים יבטלוהו אבל היא אינה יכולה לבטל אלא שעדיין יש לחלק ולומר דאלמנה שאני שאין לה על היתומים כי אם חוב בעלמא ולהכי כל היכא שנתרצי' איהי ליקח קרקע זו בעד חובה יצא זו בעד חובה משא"כ גבי שליח כיון שאין כאן מקח שהרי לא זכה בו השליח כי נמי רוצים הבעלים לקיים המקח אמאי אין השליח יכול לחזור בו ועדיין יראה דהטור בסי' קע"ד מצי מיירי בשא"ל לשליח כל מי שיתן בו כך וכך אני מקנהו לו דכי א"ל הכי נמצא שהמוכר הוא מקנהו לו לכל מי שרוצה ללוקחו ואין השליח כי אם כמו סרסור בעלמא וכל כי האי גוונא אם עבר השליח ולקחו לעצמו מה שעשה עשוי דהא איכא דעת מקנה שכך א"ל המוכר שכל מי שירצה ללוקחו בכך וכך יהיה מכור לו. וזהו עצמו טעמן של גאונים שאמרו שאם השליח לקחו לעצמו במה שהרשהו הבעלים שפיר דמי דס"ל דכל מי שאומר לשליחו מכיר זה בכך וכך דעת הבעלי' הוא להקנות לכל מי שירצה לקנותו בכך באותו סך אבל בלאו הכי לא מהני דדעת מקנה בעי' ומי הודיעו למוכר כדי שיקנה חפצו לשליח וכדכתב הרשב"א הביאה הרב בני אהרן סי' צ"ו. (א"ה עיין במהרי"ט ח"א סי' קכ"ז ובס' בני חייא סי' קפ"ה)

סימן כא אי חזקת שליח עושה שליחותו בשל תורה דר' נחמן סבר דאין חזקת שליח עושה שליחותו ורב ששת סבר דאפי' בשל תורה חזקת שליח עושה שליחותו. והרשב"ם ור"ת ז"ל פסקו כרב נחמן מדאמרינן בפ"ק דחולין דהאומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום דאין חזקת שליח עושה שליחותו ורשב"א והרא"ש ז"ל כתבו דהלכה כרב ששת ומההיא דחולין ליכא ראי' דאפי' רב ששת לית ליה חזקת שליח עושה שליחותו אלא במקום שאם לא יעשה השליח שליחותו יעשה חברו איסור אם יסמוך עליו אבל בההיא דחולין אינו חושש השליח לתרום שאם לא יתרום יראה המשלח שאינו תרום ולא אסיק אדעתי' שמא אחר שמע ותרם אלו דבריהם ז"ל והארכתי בהם מפני שראיתי להטור בהלכות תרומות שכתב לדעת אביו הרא"ש שכל שראה תרום אינו חושש שמא אחר שמע ותרם וזה אינו כמ"ש. וחוזרני לעיקר הדין דנראה דהשתא בזמן הזה אינו לתרומה אלא מדברי סופרים וכמ"ש הרמב"ם ז"ל נראה דסמכינן אחזקת שליח עוש' שליחותו ומן התימה על הרב ש"ע דאחר שפסק דתרומה בזמן הזה מדברי סופרים אמאי פסק דאין חזקתו תרום ואע"פ דאיכא רבוותא דסברי דתרומה בזמן הזה דאורייתא מ"מ יראה דבנ"ד סמכינן אחזקת שליח עושה שליחותו דאיכא למימר דע"כ לא פליג רב נחמן אלא בעוש' שליח ואומר צא ותרום לי דשמא לא תרם אבל באומר לו אני מעשר על ידי שזה הבטיחו לחברו לעשר ע"י אפשר דאפי' רב נחמן יודה דסמכינן עליה שעשאו דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' והכי אמרינן בפסחים בפרק האשה עלה דמתני' דקתני מי שהיה חבוש בבית האסורים והבטיחו להוציאו שוחטים עליו ועל כולם אין שוחטים עליהם בפני עצמן שמא יביאו לידי פיסול אמרינן עלה משמיה דר' יוחנן ל"ש אלא בבית האסורי' של עובדי כוכבים אבל בבית האסורים של ישראל שוחטין עליהם בפני עצמן מ"ט שארית ישראל כו' אלמא דאפי' בשל תורה סמכינן אהאי טעמא שהבטיחו והכי מפלגינן בירוש' בפר' בכל מערבין ובפרק הזהב גם כן אמרו משמיה דר' אמר ליתן מתנה מועטת לחברו אסור לחזור בו משום דשארית ישראל ומסיק שם דמהאי טעמא יכול לעשותו בן לוי תרומ' מעשר על מקום אחר דסמכא דעתיה על מה שהבטיחו. אלמא דאפי' בשל תורה ה"ז סומך על מה שהבטיח לו חברו לעשותו כל היכא דסמכא דעתיה ואלו גבי העושה שליח דלית ליה לרב נחמן חזקת שליח עושה שליחותו פירש"י ז"ל דטעמ' משום סמכא דעתי' דמשלח ומ"ה השליח אינו חושש לעשות שליחותו. אבל עדין נראה לחלק דע"כ לא סמכינן אטעמא דשארי' ישראל וכו' אלא במידי דאינו יוכל לעשותו ע"י אחר או ע"י עצמו כההיא דחבוש וכן בההיא דכור מעשר יש לי בידך דכי האי דוקא כל שהבטיחו במתנה מועטת ה"ז סמכא דעתיה והשליח ג"כ גמר בלבו דעליה דידיה סמיך ואם לא יעשה הוא לא ימצא אחר לעשות אבל במידי דשליחות דיכול לעשותו ע"י אחר או ע"י עצמו אין השליח חושש לעשותו דסבר דלא סמיך עליה המשלח ומתיאש לעשותו. אבל עדין איכא למידק דאילו הכא בפ' הזהב סמכינן אטעמא דשארית ישראל אפי' במידי דאיסור תורה ואילו בפ"ב דקידושין בעובדא דאמר לקריביה והיא לקרובה פליגי בה אביי ורבא דרבא לא סמיך אהאי טעמא דשארית ישראל ולפי מה שמחלק הירושלמי שהבאתי אתי שפיר

סימן כב עובד כוכבים שאמר לו לראובן מנה שאתה חייב לי תנהו לישראל חברך והפטר והעובד כוכבים היה רוצה לתתו לאותו ישראל או בהלואה או במתנה או שהיה חייב לו והיה רוצה לפרוע לו חובו ואחר שנתנם ראובן חזר בו ורוצה ליטלם ממנו באומרו כי אין שליחות לעובד כוכבים וכיון שכן זוזי ברשותיה קיימי

תשובה ראיתי למהר"ם אלשיך בסי' א' שהבין מתוך דברי התו' דפ' הרבית דאפי' שאמר העובד כוכבים לישראל ראשון תנם לפלוני והפטר דעדין ברשות ישראל קיימי יע"ש. אמנם לע"ד נר' דע"כ לא כתבו התוס' כן אלא כשלא אמ"ל העובד כוכבי' לישראל ראשון תנם לישראל שני והפטר אבל כי א"ל והפטר מכי יהיב ליה ישראל ראשון זכה הישראל השני דכה"ג גמר ויהיב ואין לישראל הראשון על השני כלום כיון דאדעתא דעובד כוכבים יהב ליה ואין לעובד כוכבים על ישראל ראשון שום טענה וכן נראה מדברי הריטב"א הביאו מהר"ב משמעתין עיין שם