מחנה אפרים - א קלד

בסימן רס"ט לענין מציאה דאי א"ל לחבריה זכי לי בה דאינו נאמן לומר שלצורכו הגביה. אבל מדברי הרשב"א בתשובה בס' תולדות אדם סי' פ"ז אנ"כ שכתב דשנים שהתנו שכל מה שישתכרו באומנותם או אפי' מציאה שתבא לידם שתהא לאמצע נעשו שכירים זה לזה והוי כשכירו ללקט לו מציאות ואינו נאמן לומר חזרתי בי שא"כ אף פועל יאמר כן אלא ודאי פועל אף ע"פ שיכול לחזור בו כל כמה דלא חזר בפני עדים סתמא ע"ד תנאו הראשון הוא עושה כדמוכח בפרק הגוזל גבי שיירא ההולכת במדב' ועמד אחד והציל דהציל לב"ה דאיירי בפועל דיד פועל כיד ב"ה ע"כ מדבריו אלו אני דן דדוקא בפועל הוא דאינו יכול לומר שחזר בו דכיון דשכירו הוא ידו כיד בע"ה וסתמא ע"ד תנאו קא עביד הא כל שאינו שכירו הר"ז יכול לומר חזרתי בי ולעצמי לקחתיה וכן נראה גם כן מאות' תשובה של הרשב"א הביאה הרב ב"י ז"ל בסי' קפ"ג בדין מה שנהגו בעלי החנויו' והכי מוכח שהוא דעת בעל העיטור שהביא שם הב"י משם ראש ישיבה דאי אמ"ל ראובן לשמעון אית זבינתא בדוך פלן זיל זבנה ביני ובינך ובתר דזבנה טעין לעצמי קניתיה דה"ז נאמן. נמצא עולה מהאמור דהרמ"ה ס"ל דאם חזר שמעון אחר משיכה ואמר שקודם משיכה חזר בו בפירוש אינו נאמן אלא אם כן חזר בו קודם משיכה בפני עדים והרשב"א ובעל העיטור ס"ל דנאמן לומר אחר משיכה שרצה לקנות לעצמו

ולכאור' סוגיין דשמעתין פ"ק דמציע' הכי אזלא דעולא הוה מפר' למתני' דנטלה ואמר אני זכיתי בה זכה בה דאיירי בדאמר מתחלה לעצמי הגבהתיה ואע"ג דהוא ס"ל דתנה לי כזכי דמי ור"י לא זז מהאי אוקמתא אלא משום דמשמע ליה דאני זכיתי בה עכשו קאמר וכמו שפירש רש"י משמע דלכ"ע נאמן לומר לעצמי זכיתי בה מתחלה ואפי' כי א"ל חברו זכי לי בה וכ"נ ג"כ מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ז מהלכות גזילה שכתב אמר לחברו זכי לי כיון שהגביה לו קנה משמע דאיירי בשמודה שהגביה לו וכ"ת אי איירי במודה שהגביה לחברו א"כ כי א"ל תנה לי אמאי לא זכה חברו כיון שמודה שהגביה לחברו ל"ד דבאומר תנה לי לא עשאו זה שליח לזכות לו אלא שיתננה לידו ולהכי אפי' כי מודה שהגביה ליתנה לחבירו עדיין לא זכה חברו דלא כיון לזכות לו באותה הגבהה עד שיתננה לידו וכמ"ש הרב בנ"י. ונראה לומר דאפי' הרמ"ה לא אמרה דאינו נאמן אלא בשהודה לו תחלה לקנותו לחברו דכיון דהודה לו סתמא שליחותיה דחבריה עביד דשארית ישראל לא יעשו עולה וכו' אבל כי לא הודה לדבריו אלא דשתק ושתיקה בכה"ג לא הוי כהודאה וההיא דמציעא איירי בשתק וכמ"ש הרשב"א בספר תולדות אדם סי' ק"ג. וההיא דפרק הגוזל דמיירי בשהודה לו תחלה ואפי' הכי משמע דטעמא משום דהוי שכירו הא לאו הכי לא התם שאני משום דמיירי באינם יכולים להציל ולהכי כי לא הוי שכירו מצי א"ל חזרתי בי ולעצמי הצלתי שאינו מחוייב זה למסור עצמו בעד חברו ולית בהא משום שארית ישראל. ומיהו נראה מדברי הר"ן ז"ל בפרק האיש מקדש דאפי' בשהודה לו דאינו נאמן ה"ד בדהוי דבר מיוחד דאית ביה משום רמאות אבל אי א"ל למזבן סתם ה"ז יכול לומר לעצמי לקחתי זולת היכא דהוי שכירו וכמ"ש הר"ן הביאו הרב ב"י בריש הלכות שותפין. אבל מדברי הרשב"א ז"ל ובעל העיטור שהבאתי נראה דאפי' בדבר המיוחד דקאי נפשיה בחזקת רמאי עכ"ז יכול לומר חזרתי בי ולקחתיה לעצמי ואפי' כי הודה לו מתחלה אבל מאותה תשוב' דספר תולדות אדם סי' ק"ג נראה דהא דמצי לומר לעצמי אני זכיתי בה היינו משום דלא הודה לו תחלה אלא דשתק ושתיקה בכה"ג לא הוי כהודאה

סימן כ מי שנתן מידי לשליח כדי למכרו אי יכול לקנותו לעצמו בשום אופן או לא

תשובה לכאורה נראה דבמחלוקת שנוי אי יכול לקנותו לעצמו דבפ' אלמנה אמרו אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום דאמרי' לה מאן שם ליך ופירש רש"י ממי קבלת מכירה זו לא מב"ד ולא מן היתומים לפיכך לא יצא הקרקע מרשות היתומים אבל היכא דשמה לאחרים נפק מרשות היורשים שהרי נתנו לה חכמים רשות למכור עכ"ל. ודקדק הרשב"א ז"ל מכאן שאין השליח יכול לקנות לעצמו אפי' באותם דמים שהרשהו למכור לפי שנעשה שליח להקנות ואין אדם מקנה לעצמו שאין המכר אלא הוצאת דבר מרשות לרשות וזה לא יצא מרשותו של בעלים שהשליח במקום בעלים עומד עכ"ל. אמנם הריטב"א ז"ל בחידו' כ"י כתב כל זה ואח"כ כתב ז"ל והגאונים פי' מאן שם ליך כי שמא לא דקדקת בשומא יפה אע"פ שבב"ד של הדיוטות לקחה חיישינן שמא כיון דלעצמה הוא לא דקדקו יפה בשומתם ולפי זה דינו של הרשב"א ז"ל ליתא עכ"ל וכן איתא בתשו' הגאונים בהדיא דהשליח יכול להחזיק לעצמו ומתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ז מה' אישות נראה דמה שאמרו אלמנה ששמה לעצמה לא עשתה כלום איירי בלא שומת ב"ד הדיוטות אבל בשומת בית דין הדיוטות יכולה לשום לעצמה ואע"ג דב"ד הדיוטות לאו בני אחזוקי נינהו יכולה הוא לאחזוקה לנפשה ומאן שם לך דקאמר היינו לשון שומה שלא דקדקה יפה בשומה כפירוש הגאונים וכתבתי זה לפי שראיתי למרן הב"י דבא"ה נראה דתפס דברי הרמב"ם ז"ל והגאונים עיקר ואלו בח"מ סימן קפ"ה כתב דאין הסרסור יכול לקנות לעצמו, אפי' באותם דמים שהרשהו בעלים למכור יע"ש ולע"ד אינו כן כאמור והמרדכי בפ' האומנין הביא בשם מהר"ם על ראובן שמסר טבעת לסרסור למוכרה ונאבד דהסרסור הוי ש"ש וכו' עד כיון שאם ירגיש הסרסור שיש בה ריוח יקחנו לעצמו ע"כ משמע דהסרסור יכול לקנותו לעצמו. ולע"ד היה נראה דאין ראיה אף מפרש"י ז"ל אלא בהיכא שלא הרשהו הבעלים למכור בכך וכך דאז ודאי השליח הוא המקנה אותו ואינו יכול להקנות לעצמו אבל היכא דהרשהו הבעלים למכור בכך וכך איכא למימר דהבעלים עצמם מקנים אותו לכל מי שיתן כך וכך ובפרק הספינה כתב הר"ן בשם המפרשים שחפץ שדמיו קצובים ובא אחד ולקחו שלא מדעתו של חנוני ע"מ ליתן דמיו זכה בו דדעתו של חנוני שכל מי שיתן דמיו יזכה בו ע"כ א"כ ה"ה בא"ל לשליח מכור לי זה בכך וכך ה"ז גמר להקנותו לכל מי שיתרצה ליתן אותו סך וכי נתרצה השליח לקנותו ה"ז זוכה לעצמו וע' במ"ש בה' גזילה סימן ה' ואי משום דבעינן הוצאה מרשות לרשות הא איכא הוצאה דהמוכר הוא המקנה ועוד דיכול זה לבטל שליחותו בכה"ג שדמיו קצובים וזוכה לעצמו כההיא דפ' הספינה. ול"ד לאלמנה דשמה לעצמה דהתם אפי' אם שמו לה ב"ד הדיוטות מ"מ אין כאן מי שיקנהו לה ודעת מקנה בעינן והרא"ש ז"ל כתב בפרק אלו מציאות גבי מצא פרה וחמור מטפל בהם י"ב חדש מכאן ואילך שם דמיהן פרשו התוספות דשם דמיהן ומניחם לעצמו ואפי' בלא ב"ד ולא חשדינן ליה כיון דמשיב אבידה הוא וכו' עכ"ד וזה נוטה לפי' הר"מ והגאונים שפי' דמאן שם לך דקאמר התם היינו שומא וכ"כ התוספות בפרק אלו מציאות יע"ש. ולכאורה קשה על הרא"ש ז"ל דבפ' אלמנה פי' בהדיא מאן שם לך כפרש"י ז"ל ועם מ"ש היינו יכולים לישב דגבי אבידה דעת בעלים מסכים להקנותה לכל מי שמצאה וטרח בה

עוד ראיתי להגאון בספר המקח שער ששי דף ט"ו שכתב ז"ל הדין הז' השליח הזה אם שלחו השולח למכור ממקרקעותיו כלום לא יקנה לעצמו מאותם קרקעות ולא כלום שאם שם אותו קרקע ונוטלו לעצמו הרי אותו מעשה בטל אם הוא קרקע כמו שפי' בדין האלמנה עכ"ל. נראה בהדיא דס"ל דבמטלטלין יכול לקנות השליח לעצמו ולכאורה נראה דה"ט דבקרקעות אינו יכול לקנותו לעצמו משום דבעינן דעת מקנה שיקנהו לו והכא אי מבטל שליחותו כשרוצה לקנותו לעצמו א"כ מי יקנהו לו דאע"פ שנתרצו הבעלים להקנותו לכל מי שיתן הדמים מ"מ חזקה שלא בפניו צריך שיאמר לו לך חזק וקנה אבל במסר לו מטלטלין למכור בסך קצוב הרי השליח יכול להגביהם ולקנותם לעצמו כיון דהבעלים נתרצו להקנותם לכל מי שיתן אותם דמים ובהגבהה לא מצינו שצריך שיאמר לך חזק וקנה זולת במשיכה (ואפי' תימא דל"ש מ"מ כיון שמסרם ביד שליח אין צריך לומר לו לך חזק וקנה) וההיא דכיסתא דיתמי לא היה שם דעת מקנה ועוד דכיון דלא היה דבר קצוב כה"ג כי מוסר לשליח למכור השליח הוא המקנה ולא בעלים

אבל היכא דקצבו הבעלים דמים הרי הוא כאלו אמר כל מי