מחנה אפרים - א קלג

שלא הבין שיטת התלמוד כאשר הבין מהרי"ח ז"ל ולכאורה נראה דגם בשליח בעלמא ס"ל דהשליח זוכה מיד המוכר והמשלח זוכה מידו וצ"ע

והיה נראה לכאורה להביא ראיה לסברת מהרי"ח וסיעתיה מההיא דאמרינן בפ' האומר התקבל דף ס"ה דמייתי שם דקטן יכול לזכות לאחרים ממתניתין דמערימין על מעשר שני דאומר אדם לבנו ולבתו הגדולים לעבדו ולשפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהם מעשר שני זה אבל לא לבנו ולבתו הקטנים מפני שידם כידו כלומר דבנו ובתו הקטנים אין להם יד לזכות בממון שנתן להם אביהם אבל עבדו ושפחתו העברים יש להם יד לזכות במה שנתן להם רבם והלכך יכולים לפדות בלא חומש ועיין ברבינו שמשון בפ"ד ממעשר שני שכתב דאיירי שמזכה להם המעות והם פודין המעשר לבעל הבית ולא לעצמן יע"ש ועיין בהרשב"א בשיטתו שנראה שם דאין פודין הם המעשר אלא לעצמן וראיית הגמרא הוא דכיון שאין זה אלא בהערמה דכונתם לפדות לצורך אביהם והמעשר חוזר הוא לאביהם אי לאו דזוכין לאחרים אין פדיונם פדיון וכן מתבאר מדברי רש"י ז"ל יע"ש ומ"מ אליבא דכ"ע נראה דס"ל דאדם יכול לזכות בממון שלו לאחר כיון שעיקר הדבר שזוכים לרבו אינו משלהם ואע"פ שאין כאן דעת אחרת מקנה אותו לאחרים כמבואר שם בדברי התוספות ז"ל יע"ש לפי זה הוי כאלו לא הודיעו

איברא דראיתי בירושלמי בפ"ו דדמאי גבי מתני' דקתני התם עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק לוקח סתם ופטור דאמרו עלה דפליגי בה רבי יוסי ור' יהודא דר' יוסי ס"ל פטור ור' יהודא ס"ל דצריך לעשר והיינו טעמא דר' יהודא סבר לא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח ור' יוסי סבר לא נתכוון לזכות אלא לבעל המעות עוד שם תני רשב"ג אומר אם החליף את המעה צריך לעשר אמר ר' יוסי הדא אמרה הנותן מעות לחברו להחליפם ואבדו חייב באחריותם ע"כ. ולכאורה נראה דהכי פירושו דר' יהודא סבר דלא נתכוון המוכר לזכות אלא ללוקח וכיון שכן לא הוי זה החבר כשליח בעלמא אלא כקונ' לעצמו ומוכר לעם הארץ והלכך חייב לעשר ור' יוסי סבר דלא נתכוון המוכר לזכות אלא לבעל המעות וכיון שכן לא הוי זה החבר כי אם שליח והלכך פטור מלעשר ואם החליף החבר את המעה כ"ע מודו דהוי כאלו קנה החבר במעותיו ומכר לעם הארץ דכיון דהחליפם ונתחייב באחריותם הוי החבר לוקח ובעל המעות ולפי זה למדנו מהירושלמי דאין אדם יוכל לזכות לחברו במעות שלו כסברת הרא"ש ורבינו ירוחם ז"ל אמנם ראיתי להרמב"ן ז"ל בפ"י מהלכות מעשר שפסק כירושלמי הנזכר והבכ"מ כתב בתחלת דבריו כמ"ש ובסוף דבריו צדד כונה אחרת יע"ש ועדיין נראה להביא ראיה לס' הרא"ש ז"ל מהירושלמי דפרק הגוזל קמא דקאמר דהיכא דקיים השליח שליחותו דעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ואותיב ליה ר' יסא לר"י ממתני' דערכין דאין לו בכסות אשתו ומשני לה ר"י כשנוייא דר' אבא דמשני בתלמוד דידן ע"כ למדנו מכאן דכיון דדעת מוכר הוא לאקנויי לבעל המעות א"כ כל היכא דהמעות הם של שליח אף שדעתו של שליח לקנות למשלח לא קנה המשלח ומשום הכי הוצרכו לידחק במתני' דערכין וכדי ליישב כל האמור עם ההיא דפ' התקבל שהבאתי נראה לחלק עם מ"ש לעיל דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות ולכך כי החליף השליח את המעה לא קנה המשלח משום דהמעות הם של שליח ודעתו של מוכר לאקנויי לו ולכך אינו יכול לזכות לחברו דנמצא זה זוכה משלו לחברו אבל בההיא דמעשר שני דליכא דעת אחרת מקנה יכול זה לזכותו לרבו

וראיתי להרב בד"מ שכתב שדברי הרמ"ה הטור בסי' קפ"ג ס"ד חולק ע"ד הרא"ש שכתב ראובן שאמ"ל לשמעון זבין לי האי מידי וזבין ליה מסתמא קנייה ראובן משעת משיכה ואע"ג דיהיב שמעון דמים משלו וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשו' שהביא הב"י שם דאי א"ל זיל וקח בגדים שבבית שמעון ויהיו בינינו בשיתוף והלך זה ולקחם הרי הם לאמצע דשליח שוייה ע"כ. אבל לע"ד נראה דכל כה"ג דא"ל זבין לי דעתם היא שיתן השליח דמי' בעד המשלח וכי נתן השליח הדמים ע"פ דבורו של משלח נמצא שדמי המשלח נתן שהרי נתחייב המשלח לשליח בדמים שנתן על פי דבורו ושליחותיה קעביד וכיוצא לזה כתבו התוס' בפרק א"נ דף ע"א ע"ב דאי א"ל תן מעות לפ' ואלוה לך הוי ר"ק דמה שנותן לאחר על פיו חשוב כאלו נתנו לידו והדר הוא ויהבינהו לאותו אחר וכ"כ הש"ך

וראיתי להש"ך ז"ל שהקשה על דברי הרא"ש ז"ל מדאמרינן בשמעתין גבי לוקח שדה בשם ר"ג נימא פליג' אבני מערבא דהא אפילו למאן דפליג אבני מערבא בעינן שיהא בעל המעות והא התם ר"ג לא נתן המעות וא"כ דמי לצבע דאמרינן אין אדם זוכה בשלו לאחר אלו דבריו ז"ל ואני שמעתי ולא אבין דכי פריך לימא פליגא אבני מערבא דמי הודיעו כדי שיקנה היינו לומר דהיאך קנאו הלוקח כיון דהמוכר לא כיון להקנותו לו ובשלמא לר"י דאית ליה דלא בעינן דעת מקנה אתי שפיר דהלוקח קנה אותו כיון שדעתו היה לקנותו לעצמו ודמים דידיה קא יהיב נמצא זה זוכה בשלו ול"ד למש"ל דאם השליח נתכוון לזכות לנפשיה דהמקח הוי לבעל המעות דהתם רוצה לזכות בממון שאינו שלו ולאו כל כמיניה כיון שאין דעת מוכר ג"כ להקנותו אלא לבעל המעות ולא לאחר דא"כ נמצאו המעות גזל הם ביד מוכר אבל זה שנתן דמים משלו אע"פ שא"ל למוכר לשם ר"ג מ"מ המוכר אינו מקפיד בכך ומתוך דברי הש"ך נראה שהבין דכי אמר תלמודא מכלל דמיקנא קנייא ליה היינו לו' לר"ג וע"ז פריך והיאך קנאו ר"ג דמי הודיעו למוכר שיקנה לר"ג ואנ"כ דבהדיא פירש רש"י שא"ל הלוקח למוכר שהיה קונה אותו לר"ג ושוב ראיתי להרא"ש בכלל צ"ו נראה שהוא ג"כ הבין כמו שפירש הש"ך אבל לע"ד נראה עיקר כמו שפי' וכן מצאתי בחי' ר' פרץ בעל התוס' בכ"י ולפי מה שפי' נראה דאם נתן הדמים שלו למוכר וא"ל דלצורך פלו' רוצה לקנות וקודם משיכה חזר בו ואמר שרוצה לקנות לעצמו קנאו בעל המעות דדעתו של מוכר לאקנויי לכל מי שהוא בעל המעות ומה שדקדק הסמ"ע מדברי הרמ"ה ז"ל דדוקא היכא דיהיב המעות סתמא הוא דמצי לחזור בו קודם משיכה אבל אם נתנם בהדיא בשמא דחבריה אינו יוכל לחזור לע"ד אנ"כ דסתמא דנקט הרמ"ה אתא לאשמועינן דאפי' בסתמא שליחותא דחברי' קא עביד. (א"ה לכאורה נראה שהראיה שיש לו למורי הרב ז"ל לומר דאף דכשנתן המעות פירש דרוצה לקנות לצורך פ' וקודם משיכה חזר בו דמהני חזרתו כיון שהוא בעל המעות הוא מההיא דהלוקח שדה בשם ריש גלותא דפריך תלמודא מכלל דמקנה קנייא ליה לימא פליגא אבני מערבא וכו' משמע דאליבא דר"י דלא בעי שיודיעו קנה בעל המעות ואע"פ שאמר לו למוכר שהיה קונהו לריש גלותא ולכאור' נראה דלא דמי דשאני התם גבי ההיא דר"ג דדעתו היה כשנתן המעות למוכר לקנות לעצמו ולא אמר למוכר שהוא לר"ג אלא להטיל אימה כמו שפירש רש"י הלכך אף שאמר למוכר שהוא לר"ג דעת המוכר הוא למי שרוצה בעל המעות לא כן כשאמר למוכר שהוא לצורך פ' ודעתו באמת כן באותה שעה דאף אם חוזר בו קודם משיכה לא מהני דדעת מוכר הוא לפ' שהיה רוצה מעיקרא לקנות לו ולא דמי לההיא דכתב הרמ"ה ז"ל דכל שהמעות הם שלו אף שנתנה מתחלה לצורך פלו' כל שחזר קודם משיכה מהני חזרתו דשאני התם דלא פירש בשעת נתינה שהוא לצורך פ' וכיון שכן לא נעשו המעות של אותו פ' עד שעת משיכה ובשעת משיכה כבר חזר בו ודעת מוכר להקנות לבעל המעות או למי שבעל המעות רוצה שיקנה לא כן הכא שפירש שהוא לצורך אותו פ' וכן הוא דעתו באותה שעה וכ"ת סוף סוף לא נעשה אותו פ' בעל המעות באותה שעה דלא כיון המוכר לזכות במעות לפלו' שהיה סבור שהם של אותו פלו' די"ל דכיון דאמר לו השליח שהוא לצורך פ' וכן הוא דעתו הא איכ' דעת מקנה וכל דאיכא דעת מקנה לא בעינן דעת קונה וצ"ע)

סימן יט והיכא דאמ"ל ראובן לשמעון למיזבן ליה מידי ואחר שקנאה טוען שלעצמו קנאה מי מהימן או לא

הא מילתא במחלוקת שנויה דדעת הרמ"ה שהביא הטור בסי' קפ"ד נראה דכל שא"ל זבין לי כאלו א"ל זכי לי וסתמא שליחותא דמשלח קא עביד ואינו נאמן לומר לעצמי קניתיה וכ"כ הטור