מחנה אפרים - א קלב

אליבא דר' יוחנן קא אתי וכמ"ש הרמב"ן ז"ל

אשר ע"כ נראה לע"ד לפרש דטעמא דר' יוחנן משום דסתמא דעתו של מוכר הוי להקנות למי שהוא בעל המעות ור' שמואל בר שסטרי ס"ל דגם בחטים וחטים נמי דזכה בהו בעל המעות הוי ג"כ מהאי טעמא משום דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות. ולזה דחי ליה ר' אבהו דחטים וחטים היינו טעמא משום דשליחותי' קא עביד והשתא מייתי שפיר ממתני' דהמקדיש נכסיו דאין לו בכסות אשתו ובניו דהתם לא שייך לומר דדעתו של צבע להקנות לבעל המעות דבעל המעות הוא האיש לא האשה ואיך קנאתה האשה אם לא דבעל שליחות אשתו קעביד וכמו שסברתיה כך מצאתיה בחי' קמא לרבינו פרץ מבעלי התוס' ועלה לנו מזה דטעמא דר"י משום דדעת המוכר להקנות לבעל המעות וכך פי' ריצב"ש ז"ל הביא דבריו הרב בצלאל ז"ל בחי' למציעא דף ט"ז גבי ההיא דפריך תלמודא מכדי לוקח במאי קני ליה להאי ארעא וכו' וז"ל דאפי' שנאמר שהמוכר לוקחה עתה לצורכו מהני טעמא דאמרינן דלא ליקריוה גזלנא או דליקום בהימנותא אפי' הכי לא קני לה בהאי שטרא שהרי הנגזל לגזלן הוא מוכרה ולא ללוקח ומי הודיעו לנגזל שיקנה קרקע שלו ללוקח מן הגזלן כדאמרינן בפ' הגוזל מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות ואפי' למאן דפליג עליה התם היינו כשלוקח לוקח במעות של אחר משום דאמרינן שדעת המוכר למכור למי שהמעות שלו אבל כאן הגזלן במעותיו הוא קונה שהרי מעות הלוקח בהלואה הם עליו עכ"ל וכן ראיתי בספר בני אהרן סי' צ' שכתב מחי' הרשב"א לקמא כמו כן. והגם דראיתי בירושלמי דפרקין א"ר דוסא בשקיים שליחותו נתכוון המוכר לזכות לבעל המעות לא קיים שליחותו נתכוון לזכות ללוקח ולמה חולק עמו הואיל ובאת הנאה על ידו עכ"ל תלמודא דידן לא ס"ל הכי אלא לעול' דעתו של מוכר להקנות לבעל המעות ומ"מ איכא למילף כסברת הרמב"ם ז"ל דהיכא דלא שינה שליח דהמקח הוי של משלח ואפי' נתכוון שליח לקנות לעצמו משום דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות ומעתה איכא למימר דהא דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דהיכא דשליח לא נתכוון לזכות למשלח דלא זכה משלח לא אמרה אלא היכא דשינה השליח דס"ל כסברת הירושלמי אבל היכא דלא שינה השליח הוי המקח של המשלח ואעפ"י שהשליח נתכוון לזכות לעצמו משום דדעתו של מוכר לאקנויי לבעל המעות שהוא המשלח ובפ' מי שמת הביא המרדכי משם מהר"ם דהא דאמרו מי הודיעו היינו בששינה אבל כי לא שינה הוי לבעל המעות ואעפ"י שלא היה בדעת השליח לזכות לבעל המעות וכ"נ מדברי ר' ירוחם ז"ל שכתב שאם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא בשינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה לא מהני תנאה בפני ב"ד עכ"ל וט"ס נפל וצ"ל ואפי' התנה בפני ב"ד לא מהני דמה שהגיה הרב"י וכתב אלא א"כ התנה בפני ב"ד הם דברים תמוהים דמאי אולמיה דב"ד הכא לעשות איסורא וכ"ת נהי דדעתו של מוכר להקנות לבעל המעות שהוא המשלח מ"מ כיון שאין מעות קונות הרי מחסרא משיכה דמשיכתו של שליח לא נתכוון להקנותו כי אם לעצמו. וכה"ג איכא לאקשויי על דברי הרמ"ה שהביא הטור דאי יהיב ראובן לשמעון זוזי למזבן ליה מידי ויהבם למוכר אדעתא דראובן ומקמי משיכה חזר בו שמעון וזבניה לנפשיה דלא קנה שמעון

ונראה דס"ל ז"ל דכיון דהמוכר דעתו הוא לזכות לבעל המעות אין השליח יכול לתופס' לו משום דהוא לא נתכוון למשוך לבעל המעות דאין אדם עושה סחורה במעותיו של זה והכי מוכח מהא דאמר רבא בפ' איזהו נשך הני בי תרי תלתא דיהבי זוזי לחד למזבן להו זבן לחד זבן לכולהו אלמא אע"ג דכשמשך זה לא נתכוון לקנות אלא לחד מנייהו אפי"ה אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה ולזכות לאחר. והגם דראיתי להטור בסי' קכ"ד שהביא משם ר' ישעיה דאם אמר בהדיא דלפ' זבן הרי הוא שלו שהרי חזר משליחותם והכי מסתברא. נראה דטעמא דידהו הוי משום דזוזי כמאן דפליגי דמי ולהכי כי אמר בפי' לפ' אני קונה נמצא דבמעותיו שלו זכה לו. משא"כ ברוצה לקנות לעצמו במעותיו של חבירו שדעת המוכר אינו כן אלא להקנות לבעל המעות. וע"כ צריך לחלק שהרי הביא הטור בסי' קפ"ג כסברת הרמב"ם דאי זבן לנפשיה במעות חבירו המקח הוי של משלח וכ"נ מדברי הב"ח. ואפילו לסברת הרשב"א דס"ל דאי זבן לנפשיה במעות חבירו דהוי המקח שלו. ה"ד בנתכוון השליח לזכות לנפשיה אבל בכה"ג דנ"ד שהשליח השני לא נתכוון לזכות לנפשי' כי אם למי ששלחו שהוא שליח ראשון הרי זה דומה דזבן לחד דזבן לכלהו אע"פ שהשליח לא נתכוון אלא לחד מינייהו וטעמא כמ"ש הרשב"א ז"ל שדעתו של מוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או למי שהמעות שלו אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל המעות לא וכיון שכן בנדון דידן המקח הוי של משלח ראשון שהוא בעל המעות. (א"ה עיין במהרי"ט בח"א סי' קט"ז)

סימן יח והיכא דקנה מידי לחבירו בממון שלו אפי' אמר בפני עדים לצורך חברי אני קונה לא קנה חבירו כ"כ ר' ירוחם ז"ל הביא דבריו מרן הב"י בסי' קפ"ג יע"ש והן הם דברי הרא"ש שם בפ' הגוזל קמא שכתב ואע"ג דר' אבא משני הך משנה דערכין אליבא דבני מערבא דאי לאו דכל המקדיש נכסיו אין דעתו על כסות אשתו ובניו הוה אמינא ומי הודיעו לצבע שיקנה לאשה שאני התם דכיון שהצבע מזכה לבעל האשה אפי' אם ירצה הוא לזכות לאשתו בגד הצבוע אין אדם זוכה בשלו לאחר אם לא יזכה לו ע"י אחר ע"כ וכן כתב הש"ך ז"ל יע"ש

אמנם נראה דדבר זה במחלוק' שנוי דמדברי מהרי"ח ז"ל שהביא שם בהגהת אשירי נראה שחולק על הרא"ש ור' ירוחם שכתב דשנוייא דר' אבא דחוייא בעלמא היא אלא עיקר טעמא דמתני' משום דבלקיחתו לשמן זכה בהם דשליחותייהו קא עביד יע"ש. וכן נראה דס"ל להרשב"א בס' תולדות אדם סי' רפ"ו שכתב שם דמסוגייא דפ' נערה שנתפתתה משמע דלית להו טעמא דר"י אבא אלא משום דקנויין הם לחלוטין לאשה משום דאמרי' דשליחותא דידהו קא עביד לזכות להם מיד הצבע וכדמפרש ר' אבהו יע"ש, וכן מצאתי להרמב"ן ז"ל בחי' לפ"ק דבבא בתרא גבי הא דאמרי' בהנהו בי תרי טבחי הביא דבריו מרן הב"י סי' קע"ו וז"ל דשותפין שאמרו כל מקח שיבא לידינו יהא הריוח בינינו שאלו במתנים וכו' אלא במקח שלקח במעותיו במה קנאו הלה ואם תאמר נעשה כמגביה מציאה לחברו במה קנה שלא יוכל לחזור ויקנה לעצמו ע"כ הרי דהרמב"ן ז"ל ס"ל דכל זמן שלא חזר וקנה לעצמו אע"פ שקנה במעותיו קנה המשלח דאמרינן שליחותיה קא עביד וכן נראה מדברי הרמב"ן שהביא בחידו' הרב בצלאל ז"ל פ"ק דמציעא גבי חזר ולקחה מן הנגזל דהרי הוא של לוקח דניחא ליה דליקום בהימנותיה ועכשיו שלקחה לצורכו של לוקח לקחה דלא קי"ל כנהרדעי דאמרי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות עכ"ל ע"ש דף נ"ה ע"ב וכן כתב הרשב"א ז"ל בספר תולדות אדם סימן שס"ט וז"ל הצ"ל ומיהו האי טעמא לא מודה ביה ר' יוחנן אלא ס"ל דטעמא דכסות אשתו ובניו לפי שהבעל זוכה לה יע"ש ונראה דהכי הוא פי' דשמעתין כפי סברת מהרי"ח וסיעתיה דר' יוחנן ור' שמואל בר שסטרי ס"ל דבין היכא דשינה בין היכא דלא שינה קנה המשלח ולא בעינן שיודיעו למוכר אלא כיון דדעתו של שליח לקנות למשלח קנה דשליחותיה קא עביד ובני מערבא ס"ל דלא אמרינן שליחותיה קא עביד כי אם דוקא היכא דלא שינה כגון חטים וחטים ור' שמואל היה מכריח דלא בעינן שיודיענו למוכר מחטים וחטים וזה הוא כוונת ר' שמואל בר שסטרי במאי דקאמר אי הכי חטים וחטים נמי מי הודיעו וכו' ובני מערבא אמרו שאני חטים וחטים דשליחותיה קא עביד תדע וכו' ור' אבא דחי ליה דאין ראיה משם וכו' כלומר וכיון דאין ראיה אם איתא דבעינן הודעה אפי' בחטים וחטים בעינן שיודיענו למוכר אלא ודאי דלא בעינן הודעה וכיון דלא בעינן הודעה בחטים וחטים הוא הדין בחטים ושעורים וגם מדברי הרמב"ן שהביא הרב בעל התרומות שער א' דפ"ב ע"ב נראה דס"ל כסבר' מהרי"ח דיכול לקנו' לאחר במעותיו אמנם נראה