מחנה אפרים - א קלא

אין ישראל זה נעשה שליח לעובד כוכבים ולא זכה בשבילו דהא קי"ל דאין שליחות לעובד כוכבים ולא זכיה כלל לא אינהו לדידן ולא אנן לדידהו כדאיתא במציעא וא"כ הרי הוא חמצו של ישראל זה ועובר עליו ומלקות נמי איכא שהרי עשה מעשה שקנה אותו ואף אם נאמר שישראל אין דעתו לזכות בו לעצמו כיון שיש איסור בדבר מ"מ גם העובד כוכבים לא קנה אותו וכו' עכ"ל. נראה דס"ל שכיון שלא קנה העובד כוכבים שאין שליחות לעובד כוכבים קנאם השליח אם לא היכא דהוי מידי דאיסור' כגון חמץ דמסתמא אמרינן איסורא לא ניחא ליה דליקני הא לאו הכי קנאם השליח אע"פ שלא נתכוון השליח ואשכחן כה"ג בשלהי משילין גבי מילא מים ונתן לחברו רב ששת אמר כרגלי הממלא ורב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו ואמר תלמודא התם דבמגביה מציאה לחבירו קא מפלגי ופירש רש"י ז"ל וז"ל דכ"ע לא קנה חברו בהגבהתו של זה אלא אם קנה המגביה או לא קנה פליגי רב נחמן סבר לא קנה המגביה דלאו אדעתיה למקני אלא מי שנתמלאו לו קנאה במשיכה וכו' ורב ששת סבר קנה המגביה תחלה וכו' כלומר כיון דלא קנאו חברו קנאו הממלא ואף על פי שלא נתכוון לזכות לעצמו מ"מ הא נתכוון לזכות וכדבריו מוכח בסוף פרק הבית והעליה גבי אי הבטה בהפקר קני דקא' עלה תנאי היא דתנן שומרי ספיחי שביעית נוטלין מתרומ' הלשכה ורי"א הרוצה מתנדב והוא ש"ח דת"ק סבר הבטה בהפקר קנה וזכה זה בהבטה אלמא דאע"ג דזה לא נתכוון לקנות לעצמו אלא מביט בה לצורך צבור קנאו לעצמו ונראה דאפי' לר"ת ז"ל שנחלק שם על פירוש רש"י ז"ל וס"ל דזה לא קנה כיון דלא נתכוון לקנות ע"כ היינו דוקא בהפקר דליכא לא דעת מקנה ולא דעת קונה אבל במקח וממכר דאיכא דעת אחרת מקנה אע"פ שלא נתכוון זה לקנותו כמו שנראה מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ"ב דגיטין דף ך' גבי מאי דאמר תלמודא שם זקן שאני דידע לאקנויי וז"ל וקשיא לי אשמעתין אפי' כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דילמא זקן שאני וכיון שכן היאך קונים ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו ומ"ש מההיא דאמרינן ביבמות פרק ר"ג העודר בנכסי הגר וסבור דשלו הם לא קנה וי"ל דשאני הכא דדעת אחרת מקנה עכ"ל וכן כתב הנ"י בפרק חזקת הבתים גבי ההיא דרב ענן שקל בידקא בארעא וכו' ז"ל שמעינן מהכא דאלו הוה ידע המזכה אע"ג דלא ידע רב ענן שהוא הזוכה קנה ומשום הכי לא הוה סגי למימר ליה את ודאי לא הוה ידעת ואע"ג דאמרינן ביבמות העודר בנכסי הגר וכו' תי' הראב"ד דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה עכ"ל והכא נמי דעת המוכר שיקנה או על המעות או הקונה ממנו וכמ"ש הרשב"א ז"ל בס' תולדות אדם בסי' שס"ט

סימן יז ראובן שאמר לשמעון טול מעות אלו וזבין לי מקח פלוני ממקום פ' ושמעון לא נזדמנה לו ק לאותו מקום ובכן מסר המעות שמעון ללוי שיקחנו לו משם א הודיעו ללוי שלצורך ראובן היה רוצה אותו והלך לוי ולקחו מי א ראובן שהוא בעל המעות או לא דמי אמרינן מי הודיעו לבעל חטים שיקנה החטים לבעל המעות כדאמרינן בפרק הגוזל ואע"ג קי"ל שם כנהרדעי אלא כר' יוחנן התם שאני משום דדעתו שליח לזכות למשלח אבל הכא שלוי השליח לא היה יודע שהמעות של ראובן היאך יזכה בה ראובן דליכא לא דעת מקנה ולא זוכה וכ"ת כיון דשמעון שהוא שלוחו של ראובן מינה שליח תחתיו הרי לוי נעשה שלוחו של ראובן גם כן וידו כיד ראובן לשלח ומכחו קא אתי וכיון שהקנה בעל החטים ללוי קנאו וכן וכדקאמר תלמודא שם שאני חטים וחטים דשליחותיה דב"ה עביד וכיד ב"ה דמי זה אינו חדא דריהטא דשמעתין שם אה דאליבא דר"י בחטים וחטים נמי לא הוי טעמא משום דידו ב"ה אלא עיקר טעמא הוי משום דשליח דעתו הוא לזכות והיינו דקאמר שם אי הכי אפי' חטים וחטים וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל בתשו' בסי' שס"ט ולא עוד אלא דאפי' תימא דכל הוא שליח ידו כיד המשלח ואפי' אם בעת שמשך השליח לא כוון לזכות למשלח וכגון שהניחו המוכר ברשותו של שליח שלא מדעתו קנאו מיד המשלח דידו ורשותו של שליח כיד ורשות המשלח איכא למימר דה"ד כשידע זה שהוא שלוחו של ראובן אבל אם לוי לא הוה ידע מעיקרא בשליחותיה ששמעון שעשאו שליח הוא שלוחו של ראובן אלא שליחותיה דשמעון סבר דקא עביד לא נעשה זה שלוחו של ראובן וכ"ש הכא דמעיקרא מה שמינה שמעון ללוי תחתיו שלא כדין עשה שאין שליח יכול לעשות אחר תחתיו וכמ"ש הרמב"ם ז"ל משום שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואין לומר דהיינו דוקא לכתחלה אבל אם עבר ועשה מה שעשה עשוי וכמ"ש התו' בפרק כל הגט דף כ"ט והרי"ף ז"ל בפרק המפקיד דיראה דהיינו דוקא שלא לחייבו לזה משום פושע או משום גזלן דכל המעביר על דעת ב"ה לא חשיב גזלן אבל לענין מה שמינה שליח אין מינוייו כלום כדכתב הרא"ש ז"ל בפרק כל הגט משם ריצב"א והטור ז"ל בא"ה סי' קמ"א שאם אמר טול החפץ והב לה גיטה לא ישלחנו ביד אחר שאפי' אם תתן החפץ ליד השליח השני תחלה אינו גט כיון שלא הגיע ליד הראשון תחלה ואפי' אם אחר שקבל השני החפץ ונתן לה הגט בא ליד השליח הראשון אינו גט כיון שלא הגיע לידה בתורת גירושין אלא יקחנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גרושין ע"כ משמע דלא מהני כשיחזיר השליח השני ויקח הגט מידה ויחזור ויתננו לה אחר שהגיע החפץ ליד הראשון והיינו טעמא דמשעה שעבר על דעתו שמסר פקדונו ביד אחר נתבטל שליחות השני ואפי' לסברת החולקים על ריצב"א יר' דהיינו דוקא היכא שהם שני דברים נפרדים כגון נתינת הגט ונטילת החפץ דאע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליחותא דגט לא בטיל דאגט לא קפיד בעל דשליחותי' דגט אינו תלוי בחפץ הלכך אפי' שינה בחפץ אין זה שינוי בגט כמו שפירש רש"י והר"ן משא"כ בנ"ד דשינה בעיקר השליחות וכן נראה ממ"ש מהר"י קולון ז"ל בשרש ששי והא דאמרינן בפרק האיש מקדש דשליח לקדושין מצי משוי שליח ולא חיישינן להא דאין רצונו של זה שיהא פקדונו ביד אחר איירי בשנתן הבעל רשות לשליח לשוויי שליח וכ"כ הריטב"א ז"ל שם. ומ"מ עדין יש מקום לומר דבנ"ד זכה ראובן במקח כיון דלוי כי לקח במעות ראובן לקח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהלכות מכירה דאפי' אם השליח נתכוון לקנות לעצמו המקח הוי למשלח וכן הוא דעת הרי"ף ז"ל בפרק המקבל בדין העסק יע"ש. והגם דהרשב"א בתשובה חולק על זה וכתב דכל שהשליח נתכוון לקנות לעצמו הוי המקח לשליח והכריח זה מההיא דפרק הגוזל בנותן מעות לשלוחו ליקח חטים ולקח שעורים דאם הותירו הותירו למשלח ופריך עלה לר' יוחנן מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטים לבעל המעות דבשלמא חטים וחטים שליחותיה קא עביד אבל חטים ושעורים כיון דשינה ולא הוי שלוחו של ב"ה היאך קנה ב"ה דמי הודיעו לבעל החטים וכו' ושני לה ר"ש בר שסטרי אליבא דר"י דגם חטים ושעורים נמי קנה בעל המעות משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות ושמעינן מהכא דכל היכא דשליח מתכוין לקנות לעצמו לא זכה בעל המעות דבכה"ג אמרינן מי הודיעו וכו' ע"כ דברי הרשב"א בתשובות החדשות סי' שס"ט

ולכאורה הכי איתא למשמע מדברי הרא"ש ז"ל שם בשמעתין שכתב וליתא לחוכא דבני מערב' דאף על גב דשני שליח מכל מקום אין מתכוין לקנות לעצמו ודעתו לזכות לבעל המעות ואף על פי שבעל החטים מזכה החטים לשליח ידו כיד בעל המעות שהוא מתכוין לזכות לו עכ"ד. ומשמע דכל שהשליח אינו מכוין לקנות אלא לעצמו לא קנה המשלח דמי הודיעו וכו' אבל לע"ד נראה דסוגיא דשמעתין לא אזלא הכי דאם איתא דטעמא דר' יוחנן ור' שמואל שסטרי הוי כמ"ש דדעתו של שליח לקנות לבעל המעות א"כ ר' אבהו שבא לחלוק וס"ל דבעינן דעת המוכר דוקא כסברת בני מערבא מה ראיה מייתי ממתני' דאין לו בכסות אשתו ובניו להכריח משום דטעמא משום דבעל שליחותיה קא עביד ודלמא טעמא הוי משום דהבעל דעתו לזכות לאשתו ובניו ור' יוחנן ור' אבא ג"כ אמאי אצטריך לומר דטעמא דמתני' משום דאין דעתו של אדם על כסות אשתו ובניו ולימא דטעמא הוי משום דדעתו של אדם לזכות לאשתו ולבניו ולא בעי דעת המוכר וכר' יוחנן דלכאורה נראה דר' אבא לתרוצי