מחנה אפרים - א יב

באותה תשובה המדקדק בתשובות הרשב"ץ יראה בהדיא דלא ס"ל הכי וגם מדברי הטור יש לדקדק כן שהביא תשובת אביו בא"ה סי' קי"ח מ"ש בתחלה דהאי תנאה לא חשיב מעמש"ב דמדינא הכי הוא שיגרשנה ויתן לה את כתובתה ולא הביא את דבריו האחרונים שכתב עוד מטעם דלא הוי ודאי קעקר דאפשר שתלד והאי טעמא עדיף מקמייתא דאלו לטעמ' קמייתא נ"ד חשי' מעמש"ב כיון שאינו יכול לגרשה. אכן קושטא דמלת' נראה לע"ד שבאלו המקומות סמכו אמ"ש המרדכי בפרק הבא על יבמתו דהאי דינא דשהתה עשר שנים ולא ילדה דיוציא וכו' לא מתנייא אלא בא"י אבל בח"ל אינו כן דעונש ישיב' ח"ל אינו מן המנין ועל זה סמכו עכשיו שאנו שוהים טפי מעשר שנים ואין כופין להוציא וכ"כ אביאסף וריב"א ור"י עכ"ל. ועל פי הדברים הללו יש למצוא היתר בנ"ד שיכול לישא אשה אחרת עליה כל שהוא אינה רוצה בגירושין אחר שנודע שהאשה הזאת אינה ראויה לבני' דהשתא לא שייך לומר דישיבת ח"ל גורם להם ומדינא חייב להוציא' כדי לישא אשה אחרת. ואנן סהדי דאדעתא דהכי לא ירדו מתחלה מתקני המנהג הזה להתנות אף במקום מצוה ואף שלא פורש בדבריו כאלו פורש דמי דבסתמא אין דעתו של אדם לבטולי את המצוה וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפרק ג' דשבועות משם בעל המלחמות דהנשבע שלא לאכול מצה שרי לאכול מצה של מצוה משום דבסתמא אין דעתו של אדם לבטל את המצוה ואע"פ שהר"ן נחלק עליו שם וכתב דאסור אף במצה של מצוה שניא היא משום דמצה של מצוה קאי קמיה ואיך סתם זה ונשבע שלא לאכול מצה כיון שהוא עתיד לאכול מצה למחר. אבל בנ"ד כי נשבע שלא לישא אחר' עליה לא עלה על דעתו שזאת האשה לא תהיה ראויה לבנים ויהיה הוא מבטל את המצוה. ומה גם במצוה גדולה כזו אשר אין ערוך אליה ואנן סהדי שאין אדם מישראל רוצה להתבטל ממנה ואפי' בכל כסף שבעולם ואף אם המצא ימצא אחד מהם שיתרצה בכל זה רבים שאני שאינם עשוים לתקוני מלתא דאתי לידי איסורא ומסתמא ע"ד ב"ד קא מתנו ואין צריך לפרש

ודאתן עלה לידן מכל מ"ש שהיה נראה לע"ד בנ"ד להתירו אף בלא שאלת חכם משום דהוי נדר ופתחו עמו שכל עיקר הנושא את האשה אינו אלא לבנים והרי זה כאלו פי' מעיקרא בעת נדרו אדעתא שתהא היא ראויה לילד ככל הנשים אבל לאשה כזאת שאינה ראויה לבנים אדעתא דהכי לא נשבע. אך להיותי מיראי ההוראה אני מצריכו שאלת חכם ועל ידי זה יותר נדרו ואף אם אין האשה מתרצית בכך כיון שיש מצוה בדבר וכמ"ש התוס' במסכת נדרים ואף שהריב"ש ז"ל כתב על זה דקולא גדולה היא ומשה יוכיח שהיה צריך לילך לדבר מצוה ואעפ"כ הוצרך לילך אצל יתרו כדי להתיר נדרו הרואה יראה שרבים מגדולי האחרונים סמכו ע"ד התוס' ונוסף על זה דבנ"ד אפשר שאף הריב"ש יודה להתירו בלא דעת האשה כיון שיש פתח גדול לנדרו שאומר אדעתא דהכי לא נשבעתי וכל נדר הניתר כי האי גוונא הוי כעין נדרי טעות וכן משמע מדברי ספר חזה התנופה והביאו הב"י בסימן רכ"ז שכתב מי שנשא אשה שאינה בת בנים ונשבע לה שלא לישא אשה אחרת עליה אין יכולים להתיר לו שבועתו שלא מדעתה כדי לקיים מצות פ"ו מאחר שכבר ידע בה בעת שנשבע שפסקה מלדת ולא חש בעת ההוא למצות פרי' ורבי' עכ"ל מוכח מדבריו דאי לא הוה ידע בה מעיקרא היינו מתירין לו שלא מדעתה ושוב ראיתי בתשובת הרב מהרח"ש ז"ל סי' קע"ד שהביא דברי הרב בעל חזה התנופה וכתב דבשיטת התוס' קאי לדבר מצוה מתירין בלא דעת חברו ואף בקיבל טובת הנאה והא דכתב דאם ידע בה דאין מתירין לו שלא מדעתה היינו משום דאז לא יכול לומר אדעת' דהכי לא נשבעתי אלו דבריו ז"ל. וק"ל טובא שהרי בנדרו של צדקיהו שהתירו לו סנהדרין מי היה לו פתח של חרטה לנדרו שיוכל לומר אדעת' דהכי לא נשבעתי או נתחרט מעיקר' הא ודאי לא וכמ"ש הרשב"א ז"ל במיוחסות אלא ע"י חרטה דהשתא התירו לו ובהכי סגי יע"ש וא"כ גם בזה שידע בה אמאי כתב דאין מתירין לו ע"י חרט' דהשתא אשר ע"כ נראה לע"ד דס"ל לבעל חזה התנופ' שכל שהנדר ניתר ע"י פתח דאז הוי כעין נדרי טעות מתירין לו שלא מדעת חברו ובתנאי שיהא פתחו מוכח עליו כעין נ"ד דאין לך פתח גדול מזה. ועוד אחר' יש בנ"ד להקל שכל אלו הענינים המנהג הוא לקיימו בתקיעת כף וכבר כתב הגאון מהר"י וייל ז"ל שכל מידי שנעשה בתקיעת כף אם אנו רואים אח"כ שיש מכשול בדבר מתירין אותו אף בלא דעת חברו ואע"פ שקיבל טובת הנאה ממנו: סימן ג

בשבועות מדברי רש"י ז"ל בפרק שבוע' העדות דף ל"ה נראה דס"ל דבכולהו שבועות בעינן שם או כנוי וטעמא דמלתא דעיקר שבועה כי כתיבה בשם כתיבה והקשה עליו ר"ת ז"ל מהא דאמרינן בריש נדרים כל כינויי שבועות כשבועות אלמא דכינוי שבועה הרי היא כשבועה אפי' כי לא הזכיר את השם דאי מיירי כשהזכיר מאי אירייא משו' כינוי תיפוק לי' משום דהזכיר את השם ותירץ ז"ל דכי בעינן הזכרת שם ה"מ במושבע מפי אחרים דומיא דסוט' אבל בשבועה שאוסר את עצמו לא בעינן שם עכ"ד והר"ן ז"ל בריש נדרים תמה על דבריו דהא אמרי' בשבועות דהמוציא אמן אחר שבועה כמוציא שבועה מפיו דמי ויליף לה מסוטה דכתיב ואמר' האשה אמן אמן כלומר דחשיב כאלו נשבע מפי עצמו וכיון שכן דמסוטה ילפינן לה הוי לן למימר דאפי' במושבע מפי עצמו ליבעי שם עכ"ד. ולע"ד לא קשה מידי והעונה אמן אחר שבועה הוי כמושבע מפי עצמו מכל מקום לא אסר עצמו בלשון שבועה ולשון זה לא חשיב שבועה אלא כשהוציאו אחר שבועה ולכך בעינן שהמשביעו יזכיר את השם לא כן כשאסר עצמו בלשון שבוע' דבלשון שבועה לחוד מצי לאסור אנפשיה ודעת הרמב"ם ז"ל הוא כדעת רש"י דבין בשבועת העדות ובין בשבועת ביטוי בעינן שם אלא שכתב דאם לא הזכיר את השם איסורא מיהא איכא. וכתב הר"ן ז"ל בפרק שבועת העדות דאפשר דלמדנו כן דהא אמרי' דארור בו שבועה מדכתיב ויואל שאול וכו' ואע"פ שלא הזכיר שם ע"כ נראה מדבריו דאפי' במושבע מפי אחרים בלא שם וכינוי איכא איסורא ודלא כמ"ש הרב בעל פ"מ בח"ב סי' ג"ן יע"ש וכן הוא סברת אחרים שהביא הר"ן שם דאפילו מושבע מפי אחרים לא בעי' שם וכינוי ואפי' לקרבן ולמלקות יע"ש. עוד נראה מזה שכתב הר"ן דכל שלא הזכיר את השם לרש"י ולהרמב"ם ז"ל אינו אלא מדברי קבלה דאם חזר ונשבע בשם נגד השבועה הראשונה מקיים את השניה

ובדעת הרמב"ם ז"ל איכא למידק במה שכתב בפרק י"ב דמי שנשבע בשמים ובארץ אע"פ שאין כונתו אלא למי שבראם אין זו שבועה ע"כ והא איהו ס"ל דכל שהוציא שבועה מפיו אע"פ שאין כאן הזכרת השם וכינוי איסורא מיהא איכא וראיתי מי שרצה לומר דהיכ' דהזכיר שמים מיגרע גרע מהיכא דנשבע לבד דכי אמר אני נשבע בשמים לשמים ממש כיוון עכ"ד וזה עולה בדברי הגמרא אבל בדברי הרמב"ם שכתב אף על פי שאין כונתו אלא למי שבראם אינו נכון דדל מה שהזכיר שמים להוי אסור כיון שהוציא שבועה מפיו וכונתו היה ג"כ למי שבראם. וגם בדברי הראב"ד ז"ל יש לדקדק דהכא בפרק י"ב כתב ואין זו שבועה לחייב קרבן או מלקות אבל איסורא איכא ע"כ ובפ"ב כתב דלקרבן לא בעינן שם יע"ש (א"ה ליישב זה נראה לע"ד דהיינו טעמא משום דבעינן פיו ולבו וכיון דמשמע לשמים ממש ליכא פיו) והטור בסי' רל"ז כתב דהנשבע בשמים לא הוי שבועה בכינוי ע"כ נראה מדבריו דאיסורא מיה' איכא. והרמב"ן ז"ל ס"ל דשבועת ביטוי לא בעי' לא שם ולא כינוי ודקדק כן מדאמר בשמעתין דלאו הוי שבועה וא"א לפרש שאמר באלקים לא אוכל היום דא"כ למה לי לאו היינו עיקר שבועה כדאמרי' בפרק אין מעמידין לאלקי ישראל לא מגלינא ולא הזכיר שם שבועה עכ"ד ולע"ד אינה ראיה