מחנה אפרים - א קכד

מוכח שם בפ' האומנין דדחי תלמודא דדלמא טעמא דר"מ לאו משום דמעביר ע"ד ב"ה נקרא גזלן אלא משום דאדעתא דהכי לא יהיב ליה וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בחי' כ"י

סימן ד שאלה ראובן שא"ל לשמעון הולך מתנה זה ללוי לירושלים וכשבא שמעון לירושלים מצאו ללוי ואמ"ל הנה לך בידי מתנה ששלח לך ראובן השיבו לוי יהא לי בידך בין כך ובין כך נפטר לוי אי זכה לוי באותה מתנה אם לא כיון שעדיין לא הגיע לידו למ"ד דהולך במתנה לאו כזכי דמי

תשובה בפ"ק דגיטין דף י"א אמתני' דתן גט זה לעבדי רצה לחזור אינו יכול לחזור פריך עלה נימא התופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה והקשה ר"י ז"ל דאפילו אי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה היכי שייך הכא דהתם ה"ט משום שהוא שלוחו וקונה אפי' בע"כ משום שהוא חייב לו והוי כאלו תפס הוא בעצמו אבל הכא אפי' העבד עצמו אינו יכול לעכב לאדון מלחזור בו אלו היה נותן לו גט ע"ד שלא ישתחרר בקבלה זו שהרי אינו חייב לשחררו ותירץ ר"י דעבד נמי עבד ליה ניחא דנפשיה וחשיב כקצת חוב ואעפ"כ כיון שאין האדון חייב לו כלום חשיב ליה חב לאחרים ע"כ. והר"ן ז"ל כ' ע"ז ז"ל ול"נ הדברים כפשטן דממתני' שמעי' דכל אדם יכול להעשות שליח מדעתו לזכות לחברו ומש"ה כל שא"ל האדון תן שחרור זה לעבדי הרי השליח יכול לומר הריני עושה עצמי שליח קבלה שלו והרי הוא כאלו עשהו עבד שליח לכך ומינה בעינן למילף דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים קנה שהתופס יכול לעשות עצמו כאלו עומד במקומו של ב"ח. ולמדנו מדבריו דמה שאינו יכול השליח לזכות לעבד ה"ט משום דחשיב חב לאחרים שאין האדון יוכל לחזור ולפ"ז אפי' א"ל העבד יהא גט זה לי בידך לא זכה לו כיון דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים ולא קנה אפילו עשהו שליח. אבל לפי זה צריך להבין דבפרק האומר התקבל דף ס"ג אמרו ההוא גברא דשדר לה גיטא לדביתהו אזל שליח אשכחה דקא יתבא וליישא א"ל הילך גיטך אמרה ליה ליהוי לי בידך ואיבעי' להו שם אי מהניא כה"ג דמי אמרינן הא לא חזרה שליחות אצל בעל ולא חשיב שליחות כה"ג. והשתא קשה דמאי מספקא להו תיפוק ליה דכה"ג לא מהני דהוי תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ואפילו אם עשאו האשה שליח לכך לא מהני כמ"ש התוספות והר"ן שם בפ"ק דגיטין והוכיחו הכי מההיא דפרק הכותב ולכן נ"ל דכל כה"ג שהוליך לה וא"ל הילך גיטך ואמרה ליה להוי לי בידך תו לא שייך לו' דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים כיון דבידו הוא למוסרו לה באותה שעה וכיון שכן יכול לעשותו שליח קבלה וה"ה בנ"ד כיון שהשליח כבר הוליך אצל לוי וא"ל טול זה וא"ל להוי לי פקדון בידך נעשה שליח שלו וזכה לו כיון דלא חשיב חב לאחרים

איברא דעדיין יש לגמגם דכה"ג לא נעשה שליח דהא לא חזרה שליחות אצל הבעל ונראה לע"ד דהאי טעמא לא שייך אלא בגט אשה דבעינן שיבא הגט לידה מיד הבעל או מיד שלוחו וכל שלא חזרה שליחותו לא מיקרי שלוחו של בעל ונמצא דלא בא הגט מיד הבעל אבל בעלמא דלא בעינן שיבא המתנה מיד הנותן ממש כי נמי לא חזרה שליחות ולא הוי זה שלוחו של נותן הרי זה השליח נעשה שלוחו של מקבל וזכה לו כיון שהנותן אמר לו ליתנה לזה וכן מצאתי בחי' משם הרא"ה דמה שאמרו הא לא חזרה שליחות אצל הבעל אינו אלא גבי גט דהוי כטול גיטך מעל גבי קרקע וראיתי להרב המבי"ט בח"ב סי' קצ"ה שכתב כדברי

ואל תשיבני מדברי הרב מהרי"ט ז"ל שכתב בח"א סי' קכ"ז דכמו שאין השליח יכול לזכות לעצמו לפי שהוא כיד הבעלים מטעם זה עצמו אינו יכול לזכות לאחרים ע"י דלא חשיב שליחות כה"ג כיון דלא חזרה שליחות אצל הבעל דההיא איירי בשעשה שליח למכור דהשליח הוא המקנה ואי פסקה שליחותיה תו מי יקנה לו אבל הכא בנ"ד שלא עשהו שליח להקנות אלא להוליך אותו לפ' כיון דנרצה הנותן לתת לפ' הרי זה השליח יכול לומר הריני שליח קבלה של אותו פ' כדי לזכות לו. ומיהו דוקא כה"ג דנ"ד דלא חשיב חב לאחרים וכדכתיבנא וכ"ז הוי לפי תירוץ של הר"ן ז"ל שם בפ"ק דגיטין. אבל משינוייא דר"י שהביא הר"ן ז"ל שם נראה דאין אדם יכול לזכות לחברו ואפי' היכא דלא שייך לומר שהוא חב לאחרים כל זמן שהנותן לא אמר לו זכי זה לפ' וכן בדין דאין זכיה אלא מדין שליחות וכמו שאין אדם יכול לעשות שליח לקבל מתנה כמו שמפורש בירושלמי פ"ד דמעשר שני כמו כן אינו יכול לזכות לאחרים במתנה שא"ל חברו ליתן וגט שאני כמו שאמרו שם בירוש' משום שהתורה זיכתה לה בגיטה ולפי זה יראה דאפי' עשה זה המקבל שליח קבלה כדי שיזכה במתנה שהביא לו השליח לא זכה בה עדיין עד שיבא לידו של מקבל וכ"כ הש"ך ז"ל סי' קפ"ה וע' בטור ח"מ סי' קכ"ו סעיף כ"ו דנראה משם קצת דיכול המקבל לעשות שליח. איך שיהי' נראה דבנ"ד כיון דשלח ללוי שהוא ת"ח בירושלים הולך דידיה כזכי דמי דומיא למ"ש הטור דאם המקבל עני דהולך כזכי דמי משום דנעשה נדר ואינו יכול לחזור בו וה"נ כיון דלוי הוא ת"ח אע"פ שאינו עני מ"מ בכה"ג שהוא כעין דורון מצוה רבה קא עביד דכל המקריב דורון לת"ח כאלו הקריב בכורים ונעשה נדר. והריני חוזר לאקשויי ע"ד הר"ן ז"ל במה שכתב דכל אדם יכול להעשות עצמו שליח לזכות לחברו ואע"פ שבעל הממון לא עשהו שליח. והלא הוא עצמו כתב בפ"ק דמציעא והביאו הנ"י שם אמתניתין דראה אותם רצין אחר המציאה שחצר המשתמרת דלא בעי' שיהא עומד בצד שדהו צריכה טעמא דהא משום יד לא מהני כיון שאינו עומד בצדה ומשום שליחות א"א שא"א לזכות לחברו מתורת שליחות אם לא שעשהו בעל הממון שליח והכא גבי מציאה ליכא בעל הממון עכ"ל. ולכאורה נראים דבריו סותרים אלו את אלו ונראה דהר"ן כלפי מציאה דוקא הוא דאמרה שאין אדם יכול לזכות לחברו מתורת שליחות אלא א"כ עשהו שליח בעל הממון משום דהוי תופס לב"ח במקום שחב לאחרים והא דמגביה מציאה לחברו קנה חברו הוי טעמא משום דאיכא מיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה הא לאו הכי לא עד שיעשה אותו בעל הממון שליח וכמ"ש הרמב"ם ז"ל דהא דתופס לב"ח במקום שחב לאחרים לא קנה אם עשאו הלוה שליח לזכות לו קנה

סימן ה כתב הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהלכות שלוחין האומר לחברו מנה שיש לי בידך בין מלוה בין פקדון שלחהו לי ביד פ' אפי' היה קטן אם רצה לשלחו בידו ה"ז נפטר ואינו חייב באחריותו עכ"ל. וכתב הבכ"מ זה נלמד מהמשנה דהשואל את הפרה וא"ל השואל שלחה לי ביד בני ביד בנך ושלחו ה"ז חייב השואל דהו"ל כאלו הגיע לידו ובנו דקתני משמע אפי' קטן דאלו גדול היינו שלוחו עכ"ד. ויש להקשות ע"ז דאי כפי' דבבנו קטן איירי א"כ שלחה ביד בנך אמאי חייב השואל דעדיין לא יצאתה מיד המשאיל דידו כיד אביו וכמו שהקשו שם אמאי דקתני עבדו. ואדרבה משם איכא למילף דאפי' אי א"ל שלח לי ביד פ' כל שהוא קטן דאינו בר שליחות עדיין לא יצאתה מרשות הבעלים והכי יליף לה הרמב"ן ז"ל וכתב דאינו פטור עד שיאמר לו שלח ופטור ע' בבעל התרומות שער נ"ח ג'

איברא דמההיא דפרק הספינה יש ראיה לדברי הרמב"ם ז"ל וכמ"ש הרב בכ"מ דמשמע דאי לשדורי לשדריה נפטר החנוני ואפי' ששלחו ע"י הקטן ולדעת הרמב"ן ז"ל איכא לתרוצי ולומר דהתם כיון שמסר הפונדיון בידו של קטן אי א"ל שלח לי ע"י כמי שא"ל שלח ופטור קא חשיב וקרוב לזה כתבו התוספות בפרק הגוזל קמא דף ק"ד בסוגיא דשליח שעשאו בעדים וכו' בד"ה רבא אמר לא הוי שליח יע"ש או אפשר לומר דבנו שאני דכיון דידו כיד אביו כי יהיב ליה חנוני לקטן מדעת אביו כאלו מסר ביד אביו דמי וכן ראיתי להרשב"א בחידושיו למסכת קדושין שהביא משם התוספות גבי ההיא דאומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך דמכי מסר כסף הקידושין בידה זכה אבידה דידה כידו. ןמ"מ מאי דיליף הרמב"ן דין פקדון משואל את הפרה לע"ד לא דמי כלל דהתם כיון דברשותא דמריה קיימא עדיין היכי יתחייב זה מדין שואל כיון שלא קנאה משא"כ בפקדון דכל היכא דאיתיה ברשותיהו דמריה קאי ואינו קנוי לנפקד אלא שחייב לשומרו כי שלחו בידו