מחנה אפרים - א קכא

מילתא בד"א בבריא אבל ש"מ שאמר בשעת מיתה אין הבנות בכלל וכ' הנ"י דטעמא דמילתא משום דבחייו רוצה לכבד בנותיו כדי שיהיו חביבות על בעליהן אבל בשעת מיתה אינו רוצה לעקור נחלה דאורייתא ע"כ וכתב המרדכי בשם מהר"ם ז"ל דה"ד באומר סתמא אבל ש"מ שפי' ואמר נכסי לבני ולבנותי יתנו הראוי לבנים לבנים והראוי לבנות לבנות עכ"ד. ולכאורה איכא לאתמוהי דאמאי לא אמרינן בכה"ג דאמר לבני ולבנותי שיחלקו בשוה כי ההיא דאמרינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו וע"כ לא אמרו הראוי לבנים לבנים הראוי לבנות לבנות אלא בשלח סתמא לבני ביתו או שאמר לבני ולא פרט לבנותיו שאין נוטלות אלא משום אומדנא וכיון דמשום אומדנא הוא דשקלי לא שקלי אלא במידי דראוי להן וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל פ"ה סי' ג' אבל באומר נכסי לבני ולבנותי אמאי לא יחלוקו בשוה וכה"ג כתב הרשב"א בתשו' אלף ומ"ג על ש"מ שנתן נכסיו לבניו ולבנותיו דנוטלת חלק כאחד מהם ובפ' מי שמת הביא המרדכי תשו' למהר"ם ז"ל סי' תרכ"ה ז"ל ולענין מה שאמרה לאחי' מה שבחדרי יהיה לך ולאחיותיך שקיל האח פלגא לבדו ואידך פלגא האחיות כדאמרינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו יע"ש

וראיתי להרב בעל נמוקי יוסף ז"ל שכתב גבי ההוא דאמר נכסי לבני והוה ליה ברא וברתא מי קרו אינשי לברתא בני או לא וכתבו המפרשים דהאי דינא בין בש"מ בין בבריא עכ"ל ואין אלו אלא דברי תימא דכיון דאמר כל נכסי אי אפשר שלא יהיה דבר הראוי לבנות טפי וכמ"ש הנ"י ז"ל בסמוך לעיל יע"ש ואילו בבריא אמרי' הראוי לבנות לבנות ואפי' היכא דאמר נכסי לבני וכמ"ש הרמב"ם והטור כנז"ל וכ"נ מדברי רשב"ם בסוגיין שפי' ז"ל ההוא דא"ל בשעת מיתה ע"כ

סימן מד וראיתי להרא"ש ז"ל שכתב בתשו' הביאה הטור בסי' הנז"ל דהיכא דאמר ליתמי אחותי אין להוציא בנות מכלל יתומים ע"כ והרשב"א ז"ל סי' תתקס"ג כ' דהאומר והנני נותן שליש ליתמי אחותי דאין בנות בכלל ע"כ ולכאורה נראה שחולק עליו וכ"כ הרב"י ז"ל יע"ש ולע"ד זה אינו דהרשב"א איירי כשהיתומים ראוים לירש ואע"ג דלשון זה משמע בין בנים בין בנות מ"מ כיון דאין אדם רוצה לעקור נחלה דאורייתא ודאי דלבנים הראוים לירש כוון

סימן מה כתב הרב"י בסי' רנ"ג בשם הראב"ד ז"ל אשר שאלת במחלק נכסיו לפני אשתו ואמרה לו איתתא מה תהא עליה ואמר ינתנו ליך אלף זוז ולא אמר שום לישנא יתירא אם לא אמר בכתובתה אינה נוטלת אלא מה שצוה לה ע"כ וכתב הב"י ז"ל צ"ל דכשכתובתה פחות ממה שצוה לה או שוה לו דאלו היתה כתובתה יותר ממה שצוה לה לאו כל כמיניה להפסידה ע"כ ולכאורה דבריו צ"ע דא"כ מה זו שהשיב הראב"ד ז"ל וקאמר דאם לא אמר בכתובתה אינה נוטלת אלא מה שצוה דמשמע דאם אמר בכתובתה אז נוטלת יותר ואם מה שצוה ה"א שוה כנגד כתובתה היאך נוטלת יותר והא אמרינן בגמרא אם אמר בכתובתה לא יטול שניהם אלא רצה נוטל זה רצה נוטל זה וצ"ע ומה שהכריח הרב ב"י ז"ל כן דאלו היתה כתובתה יותר לאו כל כמיניה להפסידה אינו הכרח דכיון דחילק לפניה והיא שותקת הפסידה כתובתה. (א"ה עיין בטור א"ה סי' ק"ו וצ"ל דאיירי במחלק נכסיו לבניו או דס"ל כסברת רשב"ם ז"ל ועיין בס' כנה"ג שם אות ז')

סימן מו באומר מהיום ולאחר מיתה אי בעי קנין כמתנת בריא ראיתי שנחלקו בה רבותינו האחרוני' ז"ל דמוהריב"ל בח"ב סי' ל"ו תפס בפשיטות דצריך קנין כמתנת בריא והרב מוהרא"ש ז"ל בסי' קנ"א תפס בפשיטות דכיון דכתיב מהיום ולאחר מיתה עדיף מכל מתנת בריא ואין צריך קנין לא בקרקעות ולא במטלטלין יע"ש. ולע"ד נראה כדברי מהריב"ל וכ"כ הרב נמוקי יוסף בפרק מי שמת גבי פלוגתא דרב ושמואל במתנת ש"מ שכתוב בה קנין וז"ל ומיהו הא דאמרינן דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין ולא בעי קנין היינו היכא דלא כתיב בשטר מהיום אבל אי כתב מהיום ולאחר מיתה בעי קנין דכל שמחיים מקנה לא קנה בדיבור וזה ברור בעיני המפרשים וכן כתב הרמב"ן בחידושיו יע"ש. (א"ה ולע"ד נראה להביא ראיה לסברת מהריב"ל ממאי דהקשה תלמודא בפרק יש נוחלין דף קל"ה גבי מתני' דמי שמת ונמצאת דייתיקי וכו' דהקשה תלמודא שם אלא מהיום ולאחר מיתה הוא דהויא מתנה מעכשיו לא וכו' ואם איתא לסברת מהרא"ש ז"ל לק"מ) וראיתי למהר"י אדרבי ז"ל סימן קי"ד במצוה מחמת מיתה ואמר מעכשיו דכיון שאמר מעכשיו אע"פ שיפרש ויאמר שמצוה מחמת מיתה וכונתו להקנות לאחר מיתה הרי מלת מעכשיו סותרו ואין לנו אלא מה שמוציא מפיו והביא ראיה מדברי הרב הנ"י הנז' יע"ש ולא ידעתי מי הגיד לו דההיא דהרב הנ"י ז"ל איירי במצוה מחמת מיתה דפשטן של דברים נראה דאיירי בסתם מתנת שכיב מרע ועיין בספר פ"מ בח"א סימן ל"ד שדחה סברת מהרא"ש הנז' ובסי' פ"ג: הלכות שלוחין ושותפין

השאלה וגם תשובת הרב המורה נאבד ומתוך תשובתו יובן מעשה שהיה איך היה

סימן א ראיתי את השאלה ומה שנגזר עליה מאת הרב המובהק הפוסק נר"ו ואנכי היום גולה אני ממקומי וספרי אינם אתי עכ"ז הוכרחתי לגלות את דעתי קמי חד מהגדולים הוא הרב המובהק מר שמואל נר"ו אשר רצה לעמוד על דעתי כי ע"כ אמרתי לכתוב שורותים מן הרשום בזכרוני ותחלת דברי אביא מ"ש ה"ה הפוסק נר"ו ועלימו תטוף מלתי. וזה יצא ראשונה הנה הפוסק נר"ו יצא לידון בדבר חדש דע"כ לא אמרו דשליח ששינה נתבטל שליחותו היינו היכא ששינה ולא לתועלתו של המשלח אבל היכא שהשינוי היה לתועלתו של המשלח כנ"ד לא נתבטל שליחותיה וכופין למשלח לקבל המקח אלו ת"ד הפוסק נר"ו

ואני הכותב שואל ממנו דכפי דבריו מוכח שכל שבשעה ששינה היה לתועלתו של המשלח הגם כי נפחתו אח"כ ברשותיה דמשלח נפחתו ולפי זה איכא לאקשויי מההיא דנתן מעות לקנות חטים לסחורה ואזל וזבן שעורים דמוכח מהגמרא דלא חשיב שינוי אפי' לר"מ משום דלהרוחה נתכוון ואפי' הכי אמרינן דאם פחתו פחתו לשליח כיון דזבין שלא ברשות וכמ"ש הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל. ומ"ש הרא"ש שם בפסקיו עלה דהאי מימרא דאם הותירו הותירו לו משום דשליחותיה קעביד לאו למימרא דהוי שלוחו לגמרי עד שכופין למשלח לקבל המקח אלא לענין זה בלבד הוא דקאמר לה שאם הותירו הותירו למשלח וה"ט משום דהשליח נתכוון לזכות לבעל המעות ולהכי כל שרוצה המשלח לזכות בהם זכה בהו מעיקרא כדין כל הזוכה בשביל חברו שלא מדעתו אלא דלדידי חזי לי מתוך דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ה' מהלכות שלוחין דמה שאמרו אם פחתו פחתו לשליח ה"ד במידי דנפחת מחמת שינוייו שאם לא הי' משנה והיה עושה כמי שא"ל המשלח לא הוה אתי פחתא. אבל בפחת דאונסין שנגנבו או נאבדו דאפי' אם לא היה משנה והי' קונה חטים היו ג"כ נגנבים כי זבן שעורים ג"כ ונאבדו נאבדו למשלח דמאיזה טעם אתה מחייבו אי משום דחשיב גזלן ליתא וכמ"ש המרדכי ואי משום שהוא שומר הא לא אתיא תקלה מחמת פשיעתו וזאת הסברא לא נפלאת היא ולא רחוקה היא דעת י"מ שהביא הר"ן ז"ל בתשו' וכבר ראיתי להרב המבי"ט בתשובה שהבין כן בדעת הרמב"ם ז"ל וזכורני שכ"כ הרב מהר"י לבית הלוי ז"ל והש"ך בסי' קפ"ג פסק שכן עיקר ולפי דברים אלו צריכים אנו לחלק ולומר דכל כה"ג לא אמרי' כיון ששינה נתבטל שליחותו ואם נגנבו החטים נגנבו לשליח דכיון דהמשלח הוי קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם הותירו הותירו לו ואם פחתו פחתו לשליח כה"ג לא בטיל שליחותיה כיון דהשליח חייב לשלם את אשר עוותו ולהכי כי נגנבו השעורים נגנבו למשלח דפחת זה לא אתא מחמת שינוייו מעתה דון מינה ואוקי באתרין דאע"פ ששינה השליח בשליחותיה כיון דלהרווחת המשלח ולתועלתו נתכוון לא בטיל שליחותיה ולא מחייב השליח בפחת הסחורה שלקח אלא