מחנה אפרים - א יא

משפחתה וג"כ מיירי כשהמקומות הם קרובים זה לזה וכמו שכתב הרב מהרר"י דון תם משם הגאון אבל ברישא דמתני' דאין מוציאין מארץ לארץ לא הוי טעמא משום דעולה עמו וכו' דהא אפי' מעיר לעיר לא מצי להוציאה. וה"ט משום דלא נתרצית זאת כשנשאת לו לעזוב לקרוביה ומשפחת' ועדיין איכא למימר דאפי' הרב בת"ה ז"ל יסבור דמתני' איירי בבא מחמת שום טענה שרוצה לצאת מכאן כדי שיהיו מזונותיו יותר מרווחים ולהכי לא מצי להוציאה מארץ לארץ כיון דהא מיהא ליכא ירידה אבל בנ"ד דלית ליה שום טענה מאחר שכל טוב יש בידו במקום הזה ובכל אשר יפנה יצליח ואם יצא מכאן וילך לדור בעיר אחרת איכא למיחש לכמה רעות למה לא תוכל האשה לעכב ע"י שלא יצא מאחר דלית ליה שום טענה. ומה גם שכפי הנשמע דליכא עיר קרובה לעיר הזאת שיהא שוה כמותה ומה גם לפי מ"ש הריב"ש ז"ל דאין מוציאין ממקום שיש בני תורה וחכמה למקום שאין בו בני תורה וחכמה והאי טענה הוי טענה אלימתא בפרט בנדון דידן שיש לו לראובן בנים שלומדין ואפשר שיזכו ויצא מהם תורה וא"כ הוא כל כה"ג שאין לו רשות להוציאה לא יתנו לו ב"ד רשות לגרשה. ומלבד זה אינו יכול לגרשה דאיכא חרם ר"ג וכמו שכבר כתב מהראנ"ח בח"ב והרב בפ"מ בח"א סי' ה' וכיון שכן דעתי נוטה להתירו ע"י שאלה לחכם ומה גם דאיכא מצוה שלא להפריד בין איש לאשתו דאפי' בנדר שהודר ע"ד רבים מתירין לו מה"ט ונוסף ע"ז דבנ"ד אפי' אם ירצה ראובן ואשתו לצאת מעיר הזאת וללכת לעיר אחרת לעת כזאת אינם יכולים לעשות כן מפני הילדים שיש סכנה להוליכם בדרך בזמן החורף ומטעם זה התיר מהרא"ם בסי' ר"ג. הנלע"ד כתבתי כי דעתי נוטה להתיר נדון זה ע"י שאלת חכם בתנאי אם יסכימו עמי גדולי המורים הרבנים המובהקים אשר בעיר ואם בישראל קושטנדי' ובפרט לדעתיה דמר אני צריך הוא הרב המופלא אבי התעודה כמהר"ר יהודה רוזאניש ה"י ואם יסכימו עמי אעשה כדברי הצעיר אפרים נבון

ראיתי את השאלה ואת אשר נגזר עליה מאת החכם השלם הדיין המצויין עצום ורב עליון למעלה ה"י והנה הדין דין אמת כהילכתי' וכטעמיה ולאו למודעי הוא צריך אלא מענותנותיה כי רבה רצה לעמוד על דעתי ובלתי סור מן המצוה אשר פקד עלי באתי על החתום ואומר שיש להתיר בנדון זה ע"י שאלה כאשר הורה גבר הצעיר יהודה רוזאניס: סימן ב

מי ששהתה עשר שנים ולא ילדה ונודע מפי הרופאים שהחולי הוא ממנה אי מצי הבעל לישא אשה אחרת ואע"פ שנשבע לה בעת הנישואין שלא לישא אשה אחרת עליה מטעם דאדעתא דהכי לא נשבע

תשובה מילתא כדנא במחלוקת שנויה דהגאון מהרדב"ז ז"ל אית ליה האי סברא דאנן סהדי דאדעתא דהכי לא נשבע אבל הרב מהריב"ל ז"ל נחלק עליו וס"ל דלא מצי טעין הכי משום דהאי מלת' דשהתה עשר שנים ולא ילדה הוי מידי דשכיח ואיבעי ליה לבעל לאתנויי וכיון שלא התנה אמרינן דעתיה דאדעתא דהכי נמי נשבע ולזה הסכים הרב מהרח"ש ז"ל וכתב עוד דהן לו יהי דלהוי האי מידי דלא שכיח ולא אסיק דעתיה עם כל זה חלה השבועה ואפי' במידי דלא אסיק אדעתיה וראיה לדבר מההיא דאמרינן בפ' ב"ש דהאומרת נטולה אני מן היהודים אסורה אף ליבם ואע"ג דלא מסקא נפשה דתיפול קמיה יבם אלו דבריו ז"ל ואני אומר אחרי המחילה דלא דמי כלל וחילוק גדול יש ביניהם דהתם גבי אשה נהי דלא מסקא אנפש' אדעתא דיבם מ"מ לא מצית איהי לומר אדעתא דהכי לא נדרתי דליכא לגבה שום צד אונס משא"כ בנ"ד דאיכא גבי בעל טענת אונס שרוצה לקיים מצות דנפשי' ואי לאו דהוה מידי דשכיח ואיבעי ליה לבעל לאתנויי היה יכול לומר אדעתא דאונסין לא נדרתי וכמדומה לי שהרב מהרח"ש לא היה מחלק בין מידי דמצוה וכמ"ש משום דהיה ס"ל דמניעת המצוה לא חשיב אונס. וסברא זו לא נפלאת היא ולא רחוקה הנה היא מוצאת בתשוב' להר"ש בר צמח ז"ל שנשא ונתן עם חכם אחד בדורו בזה הענין עצמו ודעת החכם היה דהאי מילתא דשהתה עשר שנים ולא ילדה הוי מידי דלא שכיח ויכול לומר אדעתא דהכי לא קבלתי והרב נחלק עליו מטעם דס"ל דמניעת המצוה לא חשיב אונס. אבל מדברי הרב רבינו משה בר מיימון זלה"ה בתשוב' נראה דס"ל דמניעת המצו' אונס קא חשיב שהשיב על אותו שקבל עליו שלא לישא אחרת ונפלה יבמה לפניו דאדעתא דהכי לא נשבע והביא ראיה מההיא דאמרי' בגיטין אונסא דלא שכיח הוא ולא קביל עליה עכ"ל הרי דחשיב הרב ז"ל למניעת המצו' אונס גמור ואף שהרב מהרי"ק ז"ל בתשו' כתב שאין דברים אלו מחוורים ולאו מר חתום עליה הרואה יראה דלאו משום דס"ל להרב כסברת רשב"ץ דמניעת המצוה לא קא חשיב אונס הוא דכתב הכי אלא כל טעמא דידיה הוא משום דס"ל דמיתה לא קא חשיב אונס משום דהוי מידי דשכיח והראיה שהביא הרמב"ם בגיטין אינה ראיה משום דהתם מיירי במידי דלא שכיח וכמ"ש לה הרמב"ם עצמו בפי"ט מה' מכירה על ההוא עובדא דפ' מי שאחזו דאלו וכיוצא בהם אונס שאינו מצוי הוא ולא עלה על לב המוכר דבר זה הפלא בעת שהתנה עמו הרי שלא פטרו אלא בדבר שאינו מצוי אלא בפלא אבל אם הוא אונס דשכיח ולא שכיח לא היה נפטר זה היה טענת הרב מהרי"ק על דברי הרמב"ם אבל למאי דמשמ' מתשו' הרמז"ל דמניעת המצוה אונס קא חשיב לא נחלק עליו כיראה הרואה ומילתא אגב אורחין אמינ' שדברי הרמב"ם מחוורים כשמלה. ועל דברי הרב מהרי"ק איכא לאתמוהי במ"ש דמיתה מידי דשכיח הוא ואיבעי ליה לאתנויי אישתמיטתיה מיני' תשו' הרשב"א בסי' תשע"א שכת' בהדיא דמיתה שכיח ולא שכיח קא חשיב ולית לי' לאתנויי ויש טענת אונס עכ"ל וסוגיין דרפ"ק דכתובו' הכי אזלא יע"ש. והא דאיצטריך הרמב"ם בה' מכירה שיהא האונס דבר שאינו מצוי אלא על צד הפלא כדי לפוטרו היינו משום דמיירי שם שהמוכר קיבל עליו כל אונסא דמתייליד וזה לי כמה שנים שפירשתי כן לדברי הרמב"ם ועכשיו אסתייעא מילתא שמצאתי הדבר מפורש בדברי הרשב"ץ

ונחזור לנ"ד דלפי מ"ש הרשב"ץ באותה תשוב' דהאי מילתא דשהתה עשר שנים ולא ילדה לא חשיב מידי דשכיח היה נראה שיכול היה לומר זה אדעתא דהכי לא נשבעתי כיון דמניעת המצוה אונס קא חשיב וכמו שכתבנו. אלא שראיתי להרשב"ץ שכתב עוד דבנ"ד לא שייך לומר הכי מטעם אחר והוא שכל עיקר מה שהתנה זה מעיקרא שלא לישא אשה אחרת לא היה אלא לאם שהתה ולא ילדה דאז רגילות הוא לישא אשה אחרת דאילו כשילדה אין רגילות לישא אחרת. אבל עדיין איכא לפלוגי ולומר שכל מה שנחלקו אלו הגדולים נ"נ אינו אלא בשהת' עמו ולא ילדה ואין ידוע מאיזה מהם אתיא המניעה שהרי האשה היא ככל הנשים ובסתמא תלינן המניעה דאתיא מצידיה דעון דידיה גרם כדמוכח בגמרא דמ"ה אמרינן יוציא ויתן כתובתה ובכי האי מילתא הוא דכתבו דאע"ג דשהתה ולא ילדה לא מצי לישא אשה אחרת משום דאדעתא דהכי נמי התנה אבל כל כה"ג דנ"ד שהבעל טוען חילי הוא ממנה וגם הרופאים אומרים כ"כ ואין האשה מכחשת אותו נראים הדברים שזה הענין הוי מקח טעות וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל דאם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה והרי הוא יורה כחץ חזקת החולי ממנה ותצא שלא בכתובה ולא אמרי' שמא לא זכה להבנות וכתב ה"ה ז"ל שלזה הסכימו הרי"ף והרשב"א ז"ל וכ"כ הכנ"י ז"ל והטעם משום דהוי מקח טעות והא ודאי כל היכא דהוי מקח טעות כל התנאים שהתנה עמה בטלים הם כדכתב הרא"ש בתשו'. ומבלעדי זאת נראה לע"ד אעיקרא דמלת' דמה שנהגו באלו המקומות להתנות הכי שלא לישא אשה אחרת ושלא לגרשה לא לבטל ד"ת נתכוונו שהרי מדינא כל ששהתה עשר שנים ולא ילדה חייב להוציא ולישא אשה אחרת ואף שיש לדחות ולומר דלא חשיב האי מתנה עמש"ב כיון דלא הוי ודאי קעקר וכמ"ש הרא"ש ז"ל