מחנה אפרים - א קיט

חוזרין הנכסים לבן אע"ג דעדין אינו יורשו שהרי אביו קיים אלא ודאי ה"ק בתראה לירתאי למי שהוא ראוי ליורשו קרי ירתאי

ומ"מ למדנו מדברי רשב"ם ז"ל דכשאמר לירתאי היינו שהיה קיים בשעת המתנה ואפי' למאי דמסקינן לירתאי ולירתי ירתאי האי ירתי ירתי היא דהוה קיים בשעת המתנה אבל אם לא היה עדין בעולם אלא שנולד אח"כ לזה לא נתכוון ליורשו וזה נלמד מדברי הר"ן ז"ל דכתב לפי גירסת רב אלפס ז"ל דגריס ובתראה לירתי דנ"מ דאי לא אמר ובתראה לירתי בן הבת היה יורש אותה והשתא דאמר ובתראה לירתי אפי' הו"ל ברא לברתא לא ירית עכ"ד. ולכאורה קשה דבגמרא מסיק דאלו הוה ליה ברא לברתא ירית. אלא ודאי דכשאמרו ברא דברתא ירית היינו שהיה הבן בעולם בשעת המתנה אבל אם עדין לא היה בעולם בשעת המתנה לזה לא כיון דלמי שהוא יורשו בשעת המתנה קאמר

ראיתי להרשב"א ז"ל במיוחסות סימן מ"ה שלמד מסוגייא דידן דהא דאמרינן נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשי ירושה אין לה הפסק אם כתב בשיור מעכשיו אין ירושה זו מופסקת אלא מעכשיו נתנה הנכסים ליורשים והיינו דרב הונא דאמר גבי סבתא דהבעל יורש משום דכל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי עכ"ד. וק"ל מההיא דאמרינן בפרקין אמר רב הונא ש"מ שאמר נכסי לפ' אם הראשון ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה ואמרו שם דנ"מ לדר' עויא דקאמר האומר נכסי לך ואחריך לפלוני אם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ע"כ ולפי סברת הרשב"א קשה כיון דרב הונא סבר דכל האומר אחריך כאומר מעכשו דמי אין ירושה זו מופסקת שהרי מעכשיו נתנם הנכסים כמ"ש הרשב"א ז"ל ויש ליישב ולומר דכל היכא דהראשון ראוי לירש בסתמא גוף נמי הניח לו בירושה דדעתו של אדם קרוב אצל יורשיו וע"כ לא אמרה רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי אלא כשהראשון אין ראוי ליורשו דלא הקנה לו כי אם לפירות בלבד. והאי דינא דהאומר נכסי לך ואחריך לפ' דאם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק היינו דוקא כשהראשון הניח בן אחריו דהוא קודם לשני ליורשו אבל אם לא הניח בן אחריו אלא שנתנה במתנת ש"מ אחריך מוציא מיד מקבל מתנה וכ"כ מהרי"ל סי' ע"ב יע"ש

איברא דראיתי להוא ז"ל עצמו שהביא חולק לדבריו לאחד מגדולי הדור ה"ה מהר"ר בצלאל ז"ל שכתב בסי' ל"ג על אחד שצוה ששני בניו איזה מהם שימות ובנים אין לו ירש אותו אחיו ואחים חלקו עזבון אביו ביניהם ואחר זמן מת האחד בלתי זרע וצוה מחמת מיתה והניח ללוי סך מה בפרעון השתדלותו דכתב הרב ז"ל דזכ' לוי בהם וכתב דמ"ש הרמב"ם ז"ל היה חוב על הראשון וכו' היינו היכא שהראשון אינו ראוי ליורשו דאית לשני זכות בנכסים אבל היכא דהראשון ראוי ליורשו דאין לשני זכות בה גביה כלל הו"ל כשאר יורשים עכ"ד. ואני עמדתי על דבריו ולא ראיתיו חולק ומהר"ר בצלאל לא איירי אלא היכא דהניח בנים הראשון דאז ודאי אמרינן ירושה אין לה הפסק ונוטל הב"ח מכח היורשים ומה שהקשה עליו על מה שכתב דהרמב"ם ז"ל איירי היכא שהראשון אינו ראוי ליורשו דאם כן איך כתב הטור שמהר"ם חולק עליו שהרי מהר"ם איירי היכא שהראשון ראוי ליורשו עכ"ד לא הבנתיו והלא מהר"ם איירי אפי' בשלא הניח הראשון בנים כמו שמפורש בדבריו ומש"ה איצטריך הרא"ש למצוא טעם לדבריו (א"ה דברים אלו לפי קוצר עיוני אם מפי מורי הרב יצאו צל"ע דבפירוש כתב מהר"ר בצלאל בתשו' הנז' דף צ"ז ע"ג בלשון המתחיל אלא הנכון עד סוף דבריו דאפי' אם לא הניח בני' הראשון אין בדברי יעקב כלום דירושה אין לה הפסק וע"ש ולמי זה כל דברי מהרי"ל באו על נכון). עוד הקשה על מ"ש מהר"ר בצלאל שם ז"ל אלא הנכון דלא דמי כלל דמ"ש הרא"ש ז"ל לא מיירי אלא בנותן מתנה ומתנה עלי' והכי נמי איירי עובדא דסבתא הלכך ודאי יש לנו לדון ולומר דלא נתן המתנה כי אם על תנאי כך כיון דאלו התנה כן בפי' הוו דבריו קיימין הכי נמי היכא דאמר לישנא יתירה אית לן למדרשה בהכי אבל בנדון דידן דהניח הירושה שתפול למקום שהוא בדין תורה וכו' אפילו תימא דכונתו היתה לכך שלא יוכל למכור ואפי' התנה כן בפירוש כגון שאמר פ' בני יירש ע"מ שלא ימכור ולא יתן אין ממש בדבריו וכו' שהרי בהדיא כתב הרא"ש בהפך כלל פ"א סי' א' דכל שהוא מתנה עליו בשעת שהוא מוריש לו התנאי קיים ולא שייך לומר ירושה אין לה הפסק ע"כ. ואני עיינתי באותה תשובה ולא ראיתי שום סתירה דודאי בנדון הרא"ש שמכח דבור האב הוא בא להחזיק כל כמיניה דאב לאתנויי בכל מה שהוא רוצה דאי שבקינן דינא אד"ת לא מצי להחזיק בנכסים אלא יורש כאחד מבניו אבל בנדון מהר"ר בצלאל דל דבוריה ומתנתי' דאב מהכא מדינא הוא יורש הנכסים ולאו כל כמיניה דאב לאתנויי בירוש' של תורה וזהו עצמו חילוקו של מהר"ר בצלאל דוק ותשכח. וההיא דאמרינן כל לשון מתנה ליורשי ירושה היא ואין לה הפסק מתוך דברי רשב"ם נראה דה"ד באומר נכסי לך אבל אם פירש לשון מתנה לא אמרינן ירושה היא ודעת הרמב"ם ז"ל דאפי' אמר לשון מתנה אמרינן ירושה היא זולת היכא דפירש לא משום ירושה אלא משום מתנה וה"ט משום דסתמא כיון דיורשו הוא לשם ירושה כיון דלא ניחא לי' למיעקר נחלה בכדי אבל במחלק נכסיו והשוה להם את הבכור כיון דלא מצי לאעבורי נחלת בנו הבכור בירושה ודאי למתנה נתכוון וכן פירש רשב"ם ז"ל בדף קכ"ט ע"ב גבי נכסי לך ואחריך לפ' לר"י בן ברוקא אם הראשון ראוי ליורשו ירושה היא ואין לה הפסק ז"ל אבל לרבנן כיון דאינו יכול להרבות לזה יותר מזה ודאי מאי דאמר נכסי לך לשון מתנה הוא והרב מוהרי"ט ז"ל בח"מ נדחק בזה ומ"ש הוא ברור והצד השוה שבהם דכל שפירש ואמר שאינו משום ירושה אלא למתנה יש לה הפסק

איברא דראיתי למהרי"ט ח"מ סי' ו' שכתב דע"כ לא קאמר הרמב"ם והרשב"ם ז"ל אלא בבן בין הבנים שמה שנתן לזה הבן יותר על חלקו כל שפיר' מתנה הוי אבל כשאין לו בן אחר אלא זה בלבד אפילו שפיר' שאינו משום ירושה אלא משום מתנה לאו כל כמיניה למעקר נחלה דאורייתא שהרי בע"כ ירושה ממשמשת ובאה. ואיברא שמדברי הרשב"א ז"ל בתשובה נראה שכן הוא סובר שכתב על מי שנתן מתנה לבתו ואחריה ליורשי דכל שאמר מעכשיו לא שייך לומר ירושה היא ואין לה הפסק משמע דאי לא אמר מעכשיו הבעל יורשה דירושה אין לה הפסק אע"פ שנתנה לו בלשון מתנה עכ"ד. ולע"ד אין נראה שיסבור הרמב"ם הכי דא"כ כשנתן לבן בין הבנות ופירש בלשון מתנה ולא משום ירושה נהי דבהיתר שמגיע על חלקו אמרינן דלא הוי אלא מתנה אבל במה שמגיע לחלקו בתורת ירושה באותו סך שנתן לו תיהוי ירושה ונימא ירושה אין לה הפסק. והרשב"א נראה דס"ל כמ"ש הנ"י ז"ל דאפי' פירש שמשום מתנה ולא משום ירושה אעפ"כ אמרינן ירושה אין לה הפסק דנחלה ממשמשת ובאה ומ"ה כתב בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על מי שנתן מתנה לבתו יורשת ע"מ שאין לבעל' רשות בהם דאחר שמת האב זכתה בהם בתורת ירושה והביא ראיה מההיא דערכין מנין לקונה שדה מאביו ואחר כך מת אביו והקדיש' שתהא לפניו כשדה אחוזה ת"ל וכו' עכ"ד, ולע"ד נראה שאין ראיתו ראיה דהתם שאני משום דלא היה לפני הבן אלא לקנין פירות ועכשיו שמת אביו זכה בגוף מכח ירושה אבל הכא זה שנתן לבנו ופירש דאינו אלא משום מתנה הא זוכה בהם מכח מתנת גוף ופירות ואחריך זוכה בהם אחר מנ"ל לומר שתתבטל המתנה ויזכה בהם מכח ירושה והיאך יכול לזכות זה בתורת ירושה כיון שנתנם לאחר לאחר שימות בנו

איברא דעדין איכא למימר כיון שזה לא זיכה לאחר אלא לאחר שימות בנו כיון דמתנת ש"מ קונה בגמר מיתה וזה האחר לא זיכה אחר סמוך למיתתו שוב לא יקנה והרי הבן זוכה בהם לאחר מיתת אביו מכח ירושה והנ"י ז"ל הביא מחלוקת הראשונים בש"מ שנותן לאחר זמן דלא מהני מתנתו דמכי מת נפלו נכסי קמי יתמי בתורת ירושה וירושה אין לה הפסק. ולע"ד נראה דכה"ג שנתנו לבתו מתנה ואחריה לפ' לא אמרינן נפלו נכסי קמי יתמי בתורת ירושה שהרי קנתה היא בתורת מתנה ולא חלה עליהם ירושה של תורה. ומ"מ נראה שכל מחלוקותם אינו אלא בש"מ שנתן מתנה ליורש דאיכא מאן דסבר דאפי' שנתן בלשון