מחנה אפרים - א קטז

שמכר בנכסי אביו כל זמן שאינו חוזר ה"ז הלוקח יכול לאכול הפירות ואין בו משום רבית עד שיחזור בו כמו שכתב הרב בעל התרומות. (א"ה ע"כ מצאתי וחבל על דאבדין): מימי חורפו

סימן לז בדין מתנה טמירתא. גרסינן בפרק חזקת הבתים דף מ"א ע"ב איכא דאמרי אמר רב יוסף וכו' כתבו התוספות ור"ח גריס וכו' ולפיכך מה שנהגו לכתוב בשטרות מתנה זו כתבוה בשוקא אינו אלא לשופרא דשטרי ע"כ. וק"ל דהרב הנמקי כתב הפך מזה וז"ל הלכך צריך לכתוב כתבוה בשוקא וכו' וכן אמר ר"ח דאהא סמכי רבנן ותקינו למיכתב מתנת פרהסיא ומפרשי בה והכי אמר לן מתנה דא כתבוה בשוקא וכו' וצ"ע וכתב הרמב"ם בפ"ה מה' זכיה וז"ל כל מתנה שאין כתוב בה ואמר לנא כתבוה בשוקא וכו' וכתב הרב המגיד שם אמר רב יוסף וכו' עד וכן פי' רש"י ור"ח דחיישי' ופסולה ומהרש"ח סי' מ' הביא בשם חכם אחד דקשה ע"ז שהרי מתנה סתמית דהוי כתבו דפסולה להר"מ כשרה לדעת ר"ח והרב הנז' השיב ז"ל ולדידי לק"מ דה"ה ז"ל דקדק בלשונו וכוונתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ותמהני עליו דבפירוש כתב ה"ה בסמוך ז"ל ובחי' הרשב"א וכתב ר"ח וכן המקנה מתנה בקנין צריך להזכיר כי מתנת פרהסיא מקנה ואם לא הזכיר ונתן סתמ' פסולה והא סמיכו רבנן ותקינו למיכתב מתנה פרהסיא וכו' והיינו כדברי הרב הנ"י ז"ל ולק"מ לה"ה ז"ל ואף שיש לידחק בדברים אלו כדי לזווגם עם דברי התוספות מ"מ האמת יורה דרכו

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ט ז"ל מצוה מחמת מיתה אינו צריך לומר גלו את המתנה והם דברי ר' האיי גאון ז"ל והר"ם אלשיך סי' ס"ד כתב דדוקא במצוה מחמת מיתה הוא דאמרינן הכי אבל בש"מ בהדיא כתב הרמב"ם בפ"ה הנותן מתנה בין של בריא בין של ש"מ צריך שתהא גלויה וכו' ע"כ ונראה דחילוק זה חולקים עליו הפוסקים דלפי הטעם שכתב הרב בכ"מ דטעמא דמתנה טמירתא מפני שאינו נותן מדעתו ובש"מ ליכא למיחש להכי אי נמי שכשם שהיקל רש"י במסוכן האומר כתבו גט לאשתו שיכתבו ויתנו ה"נ לענין מתנתו ולפי טעמים אלו אין לחלק בין ש"מ למצוה מ"מ והרב בשה"ג בפרקין כתב סברת הגאון בש"מ סתם וע' בל"מ פ"ה ובמהרש"ח סי' הנז'

סימן לח ש"מ שצוה ואמר תנו ק"ק זוז לפלו' ולא קנו מידו ומת ובא ראובן ותובע המאתים זוז וטוען היורש דאין המתנה מתנה כיון דלא קנו מידו וראובן אומר דאביו היה חייב לו מאתים זוז ובשביל חובו קאמר ליתן והנה ראובן תפוס והיורש אומר דלשון תנו לא משמע אלא מתנה. ראיתי להר"ן ז"ל שכ' בפרק הכותב דהתוספתא דסוף פרק גט פשוט דקתני האומר תנו מאתים זוז ליוסף בן שמעון אין דורשין לשון הדיוט וכו' דאיירי בחוב או פקדון וכ"כ ה"ה בפי"א מהלכות זכיה וראיתי להש"ך ז"ל סי' רנ"ג שתמה על זה דלשון תנו לא משמע הכי ע"כ וחפשתי בזה ומצאתי בפרק יש נוחלין ש"מ שאמר תנו מאתים זוז לפלוני בעל חובי בראוי לו נוטלן ונוטל את חובו ופריך ודילמא בראוי לו בחובו קאמר ומשני הא מני ר"ע היא דדייק לישנא יתירה אלמא דאי לאו דאמר בראוי לו הוה אמינא דתנו לו בחובו קאמר ויש לחלק דשאני התם דאמר תנו לבעל חוב. וראיתי בחידושי הרשב"א ז"ל פ"ק דגיטין דף י"ג שכתב ש"מ שאמר תנו מנה מנכסי פירש ר"י הזקן דאי לא אמר מנכסי אין נותנין שמא לאו מתנה יהיב אלא אודויי אודי דיש לו פקדון בידו יע"ש ובירושלמי הביאו הרשב"א פ' התקבל גבי גניבא יוצא בקולר יתנון לי' משום חוב יתנון לי' משום מתנה ומכל זה נראה דבנ"ד הדין עם ראובן

סימן לט שאלה ראובן שנתן מתנת בריא לבניו מהיום ולאחר מיתה והתנה במתנה שאם ימו' א' מהם בלי זש"ק שיחזור המתנה של חלקו לבניו ולבנותיו וקנו מידו מעכשיו על כל האמור יודיענו אם תנאי כזה מהני ושכמ"ה

תשובה בנדון כזה בש"מ איכא פלוגתא דרבוותא על הא דגרסי' פרק יש נוחלין כדשלח רב אחא בר עויא נכסי לך ואחריך לפ' אם היה ראשון ראוי ליורשו אין לשני במקום ראשון כלום שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק א"ל רבא לר"נ והא אפסקי' פ"ו הוא סבר יש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק ע"כ ומקשו בה מההיא דתנו שקל לבני דאם אמר אה מתו ירשו אחרים תחתיהם בין אמר תנו בין אמר אל תתנו אין נותנין להם אלא שקל אלמא קנו אחרים במקום יורשים וליישב קושיא זו פירש רשב"ם ז"ל בדוקא בנכסי לך סתם אמרינן דלירושה איכוין הואיל וחזי לירש כל הנכסים מן התורה אם ירצה אביו וכיון דירוש' הויא להאי ראשון אינו יכול להפסיק' אבל אם פירש לשון מתנה בהדיא אז הויא מתנה ויש לה הפסק והר"ז הלוי ז"ל ג"כ הלך בדרך זה אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דאפי' אמר לשון מתנה למי שראוי ליורשו הויא ירושה ואין לה הפסק אבל אם פירש דבריו ואמר שלא לשם ירושה נותן אלא לשם מתנה דבריו קיימים ומדבריהם של שלשה המה מטיבי צעד נלמוד שלא אמרו ירושה היא ואין לה הפסק אלא היכא שנוכל לומר דלירושה איכוון אבל היכא דגלי דעתיה למתנה אז יש לה הפסק ולפי זה אתי שפיר לישנא דגמרא דקאמר איהו סבר דיש לה הפסק ורחמנא אמר אין לה הפסק דמה לן במאי דאיהו סבר הוה לי' למימר רחמנא אמר ירושה אין לה הפסק לחוד. אלא דרבא אותביה ליה לרב נחמן כיון דחזינן דאפסקיה נימא דהאי גברא למתנה גמורה איכוון דיכול לאפסוקיה דאלו לירושה איכוון לא הי' יכול לאפסוקיה ועל זה תירץ לו לעולם דלשם ירושה איכוון אלא דטעי וסבר דיכול לאפסוקיה ורחמנא אמר דאין לה הפסק אבל אם גילה דעתו בפירוש לשם מתנה ודאי מהני ותימה על הריב"ש ז"ל סי' קס"ז שכתב שדברי רב נחמן הללו מוכחי הפך ס' הרמב"ם ז"ל מדקאמר ורחמנא אמר אין לה הפסק נראה שתפס פשטן של דברים דליכא גוונא לאפסוקי' ולפי מה שכתבנו חיליה דהרמב"ם מהאי דלא קאמר ר"נ הכי אלא לפי מאי דאיהו איכוון לירושה אלא סבר דיש לה הפסק אבל רחמנא אמר דאין לה הפסק כיון דלירושה איכוון וזה ברור

איברא דעדיין איכא למימר דכל זה הוי בנותן לאחד מבניו יותר מהמגיע לירושתו דאז איכא למימר כיון דפירש ואמר דלשם מתנה דוקא הוא דקא יהיב אמרי' מתנה היא ויש לה הפסק אבל שכיב מרע שחילק נכסיו לבניו שוה בשוה ואמר שאם ימות אחד מבניו יחזור חלקו לאחיו כי נמי פיר' ואמר לא לשם ירושה אלא לשם מתנה לאו כל כמיניה למיעקר נחלה דאורייתא שהרי ע"כ ירושה ממשמשת ובאה וכבר ראיתי להרב מהרימ"ט חה"מ סימן ן' וסי' ע"ד שכתב כמו כן דהא דכתבו הרמב"ם ורשב"ם ז"ל הוי בנותן לבן בין הבנים שמה שנותן לזה יתר על חלקו כל שפירש הוי מתנה ויש לה הפסק אבל כשאין לו אלא בן אחד בלבד אפי' שפירש ואמר שלא לשם ירושה הוא נותן אלא לשם מתנה לא מהני דירושה ממשמשת ובאה בע"כ. ולכאורה נראה שכן דעת מהר"ם בתשובה שהביא המרדכי פרק יש נוחלין על נדון כיוצא בזה וכתב דל איהו ודל מתנה דידיה וזכה הבן בירושה דאורייתא וכו' יע"ש. אבל יש לתמוה על סברא הלזו דפשטא דסוגיא דתנו שקל לבני דעלה קא אתו מוכחא איפכא דהא התם השוה לכל בניו ואמר תנו שקל לבני בשבת ואם מתו ירשו אחרים תחתיהם ופירש רשב"ם דכיון דהוי לשון מתנה יש לה הפסק ולהר"מ מיירי דפירש ואמר לא לשם ירושה אלא לשם מתנה ומשום הכי יש לה הפסק אלמא דאפי' כשהשוה את כולם לא אמרי' ירושה ממשמשת ובאה והרב מהרימ"ט עצמו בסי' ע"ד כתב דאפשר דהר"י ן' מיגאש ז"ל סובר כדעת הרמב"ם ז"ל דבעוקר הירושה בפי' מהני ומאי דלא מוקי הברייתא דתנו שקל לבני בהכי הוא משום דסובר דלכולהו בנים שהם יורשיו מיירי ולא שייך לפרושי ומעקר כיון דיורשים ודאים הם וכו' משמע מדבריו דהרמב"ם ז"ל דמוקי לה הכי לא לכל יורשיו קאמר אלא למקצת בניו ולפי זה מי דחקו לרשב"ם לפרש ירשו אחרים תחתיהם פ' ופ' וכו' ועוד פי' והא הכא דקאמר לשון מתנה לבניו ולשון ירושה לאחרי' וכו' הוה ליה לפרש דאשאר בניו קאמר ירשו האחרים תחתיהם