מחנה אפרים - א קיד

קנין לא אמרי' מלד"ה יע"ש ויש להתיישב בדבר ומעשה בא לידי בש"מ שצוה שידור אלמנתו בבית פ' ופסקתי דכל כה"ג מהני כיון שכל הנכסים כבר משועבדים לה וראיה מאותה שכתב מהר"ם בתשו' בסי' קל"ו. (א"ה בעומדי על דברי מהר"ם בתשו' הנז' לא הבנתים יפה דנראה דע"כ לא אמר מהר"ם הכי אלא כשנתן כל נכסיו לה חוץ מן חוב א' שנתן הקרן לבתו ולאשתו הרבית דמדנתן לה כל נכסיו נראה דבעין יפה הוא נותן לה ושייר לה גוף בקרן לענין הריוח כנראה מתחלת דבריו שכתב וז"ל ודבר שלב"ל לא הוי האי רבית אחרי שכתבתי שנתן לה כל נכסיו לבד מן הקרן שנתן להם הרי הוא כמו ששייר לה מקום בקרן לרבית כו' אמנם בסוף דבריו סיים ז"ל ה"נ הואיל ומתחלה היה לה שעבוד על המלוה והשתא נמי יהיב לה כל נכסיו זכתה ברבית כו' וצל"ע אם חדא ועוד קאמר או תרתי בעי ודוקא מחמת שהיה לה שעבוד וגם נתן לה כל נכסיו הוא דקאמר דשייר לה מקום בקרן לרבית דכה"ג הוא דמדמה לה לההיא דפרק המוכר את הבית)

סימן לא ומי שזיכה מעות למת על ידי חברו כדי לקנות לו מצבה אי זכה המת בהם. ראיתי להרשב"א ז"ל בסי' שע"ה שזכה המת והביא ראי' מההיא דפרק נגמר הדין מותר המת ליורשיו. ולע"ד לא הבנתי ראיתו דהתם ה"ט משום דנתבזה המת כשגבו על שמו אבל לאו משום דיש זכי' למת ונפקא מינה היכא דליכא בזיון כה"ג נראה דמצי לחזור בי' ובפ"ק דגיטין אמרו ש"מ שאמר הולך מנה לפלו' והלך ומצאו שמת אם היה קיים בשעה שנתן לו הש"מ ינתן ליורשיו ואם לא היה קיים ינתנו ליורשי משלח ופירש רש"י משום דהוי זכיה בטעות משמע דס"ל דיש זכיה למת דאי לאו הכי תיפוק לי' שאין קנין למת. איברא דהרי"ף והרמב"ם והטור ז"ל פירשו משום שאין קנין למת וכן נראה עיקר. וכן כתב הרא"ש ז"ל בפרק אלו מגלחין וכן כתב הרשב"א ז"ל סוף פרקא קמא דגיטין ומ"ש הרשב"א בתשובה הוא מדין מצוה

סימן לב כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהלכות זכי' ז"ל המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה וכת' ה"ה פשוט הוא דאמר ביבמות פ' חרש פקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכ' לה כתובה בק' מנה כתובתה קיימת כו' ומכאן שיש לשוטה זכיה ע"י בן דעת עכ"ל. וראיתי להרא"ש בפ"ב דכתובות גבי עובד' דבר שטיא שכתב משם הרמ"ה דהיינו דוקא במתנה והוא דהוי עתים חלים עתים שוטה דהואיל ואתי לכלל דעת וכן מוכח בפ' הרבית דזכיה דקטן אינו אלא משום דאתי לכלל שליחות יע"ש והייתי יכול לומר דהר"מ ג"כ איירי כשהוא עתים חלים וראי' מדהביא הטור דבריו בסי' רמ"ג אבל סתמא דברי הר"מ לא משמע הכי ואם היינו מחלקים לומר דמה שזכין לו במתנה ע"י אחר ה"ז זכה השוטה ואפי' היכא דלא אתי לכלל דעת מטעם דזכיה כי האי לאו מדין שליחות המקבל הוא עד דנימא הואיל והשוטה לא אתי לכלל שליחות לית לי' השתא זכי' דגבי מתנה אין זה הזוכה שלוחו של מקבל אלא שלוחו של נותן הוא א"ש

סימן לג קטן שזיכה לגדול ע"י אחר במתנה נראה דלא עשה כלום לפי מ"ש הר"ן בפ"ק דמציעא והביאו הנ"י גבי ראה אותן רצין אחר מציאה וז"ל שא"א לזכות לחברו אא"כ נעשה שלוחו של בעל הממון יע"ש וכ"נ מדברי התוס' בפא"נ דף ע"א ע"ב גבי אין שליחות לעובד כוכבים בד"ה סיפא לחומרא יע"ש ומשם יש ללמוד ג"כ דעובד כוכבים שזיכה לישראל ע"י ישראל דלא זכה הישראל

איברא דלפי זה צריך להבין מ"ש מהר"ם ז"ל והביאו המרדכי בפ"ק דמציעא דגבי מתנות ליכא דעת אחרת מקנה דאין לבעלים בהם שום שעבוד אלא טובת הנאה וטובת הנאה אינה ממון יע"ש. וקשה לזה דהא בפרק כל הגט אמתני' דהמלו' מעות את העני אוקמוה במזכה להם ע"י אחר וכ"ת דאתיא כמ"ד טובת הנאה הוי ממון אם כן כי פריך לרב אמאי לא אוקמ' במזכה על ידי אחר לימא דהוי מהאי טעמא דס"ל דטובת הנאה אינה ממון ונראה דס"ל דאפשר לזכות לחברו אע"פ שאינו שלוחו של בעל הממון ואיברא דגבי מציאה מוכח בגמרא בפ"ק דמציעא דף ט' דאי לאו טעמא משום דהוי תופס לאחרים במקום שחב לאחרים הוה זוכה לחבריה ולא הוו צריכין לטעמא דמגו דזכי לנפשיה זכי לחברי' ולפי זה יתורץ מ"ש הר"ן ז"ל דגבי חצר ליכא למימר מיגו דזכי לנפשי' זכי לחברי' יע"ש ואין זו קושיא דע"כ לא אצטריך להאי טעמא אלא במקום שחב לאחרים ובחצר כל שהיא משתמרת לדעת הבעלים שאין אדם יכול ליכנס שם תו ליכא למיחש לטעמא דחב לאחרים. ומעתה אפשר ליישב דברי המרדכי מההיא דפרק כל הגט ומ"ש התוספות בפרק הרבית דאין יכול לזכות לחברו אלא א"כ נעשה שלוחו של נותן וכו' יע"ש נראה דה"ט משום דאין אדם יכול לעשות שליח לקבל מה שאינו שלו והכי אמרו בירושלמי דמעשר שני וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה כלומר לזכות לחברו ולפי האי סברא מספקא לי אם יכול כהן לעשות שליח לקבל חמש סלעים של פדיון הבן ונפקא מינה דאם נאבדו מידו של שליח אם נפטר האב מחיובו וראיתי למהרש"ל ז"ל שכתב דאם אין כהן בעיר שיכול לזכות לכהן החמש סלעים ע"י אחר ומתוך דבריו נלמד במכש"כ אם עשה הכהן שליח. ולע"ד אין נראה לי כן דכיון דהתורה חייבתו לזה באחריות' עד דמטו ליד כהן נראה דודאי לא מהני זכייתו אלא לענין דלא מצי למהדר ביה אבל באחריות' קיימי דלא גרע מהאומר תן מנה זה לפ' בעל חובי דאף על גב דאם רצה לחזור אינו חוזר אפ"ה באחריותיה קיימי וחמש סלעים של בן חוב הוא גם כן ולפי דעתינו נראה דאם אין כהן בעיר אין תקנה לקיים המצוה בשיזכה לו על ידי אחר דכיון דחייב באחריותם עדיין לא קיים המצוה ומרן ב"י כתב ע"ד הטור שאמר ויברך בשעה שנותן ביד כהן דר"ל דכיון דהוא חייב באחריותם עדיין לא נעשית המצוה יע"ש

אמנם היכא דעשה הכהן שליח לקבל חמש סלעים נראה דאפשר דמהני ומ"ש בירוש' וכי אדם עושה שליח לקבל מתנה היינו משום דס"ל כשנוייא דאביי דאמר בפרק הזהב דדריש הין שלך צדק דלא יהא אחת בפה וא' בלב אבל אה"נ דיכול לחזור בו אח"כ והכי מבואר בירוש' שם אבל לדידן דקי"ל דבמתנה מועטת אסור לחזור בו נראה דודאי מצי למעבד שליח שהרי הירוש' תלי הא בהא ובירוש' דדמאי נראה שאין אדם יכול לזכות בשביל חברו אלא כשראוי הזוכה לזכות לעצמו ולפי זה צ"ל דההיא דפרק כל הגט דמזכה להם ע"י אחר איירי כשמזכה להם ע"י כהנים ובמכילתא דרשו ונתן לכהן ולא לשלוחו של כהן ונראה דאיירי בשלוחי ישראל וה"ה מי שיש בידו מעות שהקדיש לצדקה סתם ועכשיו רוצה לזכותם לעני פלו' ע"י עשיר דלא קנה כיון דאינו ראוי הזוכה ליטול לעצמו שהרי הוא עשיר ולענין מעשה יש להתיישב בדבר בסוגיין דמציעא דף ט' ע"ב

סימן לד ובענין מחילה בטעות ראיתי למהר"ם אלשיך ז"ל סימ' ז' שכתב דע"כ לא אמרו במחילה בטעות דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' כמו שאמרו פ' א"נ אלא בפירות דקל משום דאיכא למימר כיון שנתן מעות על פירותיו שמא הקנהו מקום צימוח הפירות ומשום האי ספיקא אמרינן דמהני למה ששמט ואכיל אבל במעות דלא שייך בהו האי טעמא שאין בהם מקום צימוח כי אין הריוח יוצא מגופן כמו בדקל שאדרבה אין הריוח בא אלא ע"י הסתלק מציאות המעות מן העולם ודאי דלא מהני יע"ש. ולע"ד אין נראה כן וראיה מאותה שכתב הריב"ש ז"ל בסי' של"ה הביא מרן ב"י בסי' רי"ב במי שהקנה לתת לחברו מקצת מה שירויח דאף על גב דאין אדם מקנה דשלב"ל לאחר שהשלים ונתן לחברו חלקו קנה דלא גרע ממוכר פירות דקל דמחילה בטעות הויא מחילה כדאמרי' בפרק א"נ ע"כ הרי דאף בהרוח' ג"כ דלא שייך לומר שמא הקנה מקו' צימוח אפ"ה כתב ז"ל דאם נתן לו חלקו קנה כההיא דמוכר פירות דקל ולא חילק וכ"נ מדברי התוס' ז"ל פרק השולח דף מ"ב ע"ב ד"ה עבד שמכרו רבו לקנס וע' במיוחסות להרמב"ן ז"ל סי' ב' וראיתי למהר"י קולון שורש צ"ד שהביא משום התוס' בפ' התקבל גבי דמי חמרא לא קאמר שהקשו וא"ת כי אמר נמי הכי הוו דשלב"ל כדאמרינן בפ' האומר משקלי וי"ל דהתם משום דאמר לכשיבאו אבל אמר דמי שור זה עלי לא חשיב דשלב"ל אלא הוי כמו דקל לפירותיו וה"נ